פעמיים אלתרמן: חווייה איכותית
שתי הצגות שוליים הקשורות למשורר הגדול שבות ומזכירות שהפקות אמיצות הן כבר מזמן לא נחלת התיאטרון הרפרטוארי
אני לא יודע איך אפשר, למשל, להתעלל כל כך במחזה של איבסן, איך אפשר לגהץ את השפה עד שהיא מתגלגלת בצורה רפה על שפתי רוב השחקנים ואיך הלהט בעיניים החשיך כבר בחדר ההלבשה.
נכון, אם אולה שור סלקטר, יבגניה דודינה, אשר צרפתי, ששון גבאי או יוסי פולק יקראו את ספר הטלפונים של מנהטן, אני אהיה שם, כיוון שהם (וכמובן שיש עוד כמה) שחקנים היכולים לעורר אש במקום שהיא כבתה מזמן.
ולכן, מתוך אהבת התיאטרון, אני מוחא כפיים בשוליים. אני אוהב את האנסמבל בהרצליה, את ההצגות המעולות של יוסי יזרעאלי בתיאטרון תמונע, את התיאטרון העברי-ערבי ביפו ועוד דברים המתרחשים בדרכי העפר שבצדי האוטוסטראדות מנופחות התקציב.
היה מענג לראות שחקנים הבאים לנגוס את שורות המשורר
והרשו להמליץ על שתי הצגות שבהן מככבת דמותו של המשורר נתן אלתרמן. הראשונה היא "בגלל הלילה" (תיאטרון הסימטה. מחזה ובימוי: שגית אמת) ובה תיעוד ליל האחרון של תרצה אתר. חמש שחקניות (בהן אתי וקנין וסיון בורנשטיין) גוזרות רצועות זמן מחייה של המשוררת בת המשורר, והשעון מתקתק את פרפורי נפשה. מדובר בתיאטרון המתכתב באומץ וביופי עם שיריה של זו, שבאחד מהם כתבה "עד רדת הערב, גשם. הקשב לנשים בחלון". ואולי זה החלון ממנו נפלה אל מותה.
אלתרמן הוא המחבר של "פונדק הרוחות",
והמחזה הפילוסופי הזה עולה בביצוע תלמידי מחזור מ"ו בסטודיו למשחק ניסן נתיב. יובל זמיר הפליא לביים ולעורר לחיים חדשים ואקרובטיים מאוד את מסעו של חננאל לעבר הקופסה השחורה הטמונה בנפש האמן. חי מאירזדה כתב מוסיקה שחישמלה את הבמה, ולחנו ל"עוד על אבוא אל סיפך" הוא מהנהדרים שנכתבו לשירי אלתרמן.
תענוג היה לראות שחקנים רעבים הבאים לנגוס את השורות של המשורר, ותענוג מיוחד היה לראות את ענת כוגן בתפקיד הפונדקית ולדעת שהיית בחדר הלידה של שחקנית גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם