עצה למפגינים באוהלים: רדו לכביש, עוררו זעם
רדו לכבישים הסמוכים לשדרה, חסמו אותם. הנהג הישראלי יצפצף, חלק מכם ייעצר. אם לא תעשו את זה, הבאזז של המאבק ייעלם
המחאה העממית צברה תאוצה במהירות: בשטח המאהל הוקם מטבח מאולתר, מסעדות מקומיות תורמות את האוכל. כמה תושבים המתגוררים סמוך לשדרה כבר הציעו לצעירים להתקלח בבתיהם, וגם כמה חברי כנסת החליטו לעשות הון פוליטי ולעלות לרגל.
אפילו לשעות הפנאי דאגו יוזמי המאבק: כמעט בכל ערב מוקרן סרט, מעגלי שירה ונגינה נמצאים בכל פינה, וויכוחים פוליטיים על אופי המאבק נשמעים מכל עבר. המאבק להורדת מחירי הדיור הוכיח דבר חשוב אחד: חמשת הימים האחרונים היו "תור הזהב" של המחאה החברתית בישראל. לא עוד כמה חברים קיקיוניים בארגון איזוטרי, אלא מחאה נרחבת, שיוצאת מהלב וחוצה שכבות, מגזרים ודעות פוליטיות.
לכל מאבק יש מנהיג. גם אם הוא לא רוצה בכך, גם אם הוא לא מתכוון להיות כזה. תמיד יש אחד שבולט יותר, שמשמיע את קולו בתקשורת, שמנהיג את המפגינים ומגשר על חילוקי הדעות. למאבק הנכים היה את יואב קריים הרהוט, שהצליח לרגש אותנו בכל פעם מחדש. פעילי "כיכר הלחם" (מאהל מחוסרי הדיור בכיכר המדינה) הלכו שבי אחרי ישראל טוויטו ז"ל.
אך למאבק הנוכחי אין רועה: יש עדר של בודדים שמשמיעים קול שונה אחד מהשני. אין צורך להסכים על כל דבר, אבל חשוב שתהיה, לפחות למראית עין, עמדה
כמו בכל מחאה, גם למאהל נגד מחירי הדירות הגבוהים הצטרפו צעירים שלא מכירים את כל הפרטים: הם לא יצליחו לרדת לעומקה של מדיניות התכנון של הממשלה, הם לא מבינים את הסיבה למחירים הגבוהים, אין להם פתרון בשליפה מהירה. אבל הם זועמים ומתוסכלים.
הם מרגישים שהמדינה שלהם, זאת שבשבילה הם נלחמו בצבא, זאת שהם חולמים לגדל בה את ילדיהם, בוגדת בהם. וזעם ותסכול הם רגשות כשרים וראויים. לא כל אחד מסוגל לפרוט את הכאב האישי שלו לתוכניות אופרטיביות.
אני יודע שזה לא פופולרי, לא תמיד יעיל ובעיקר לא חוקי, אבל אני משגר מכאן עצה למפגינים: רדו לכבישים הסמוכים לשדרה, חסמו אותם. הנהג הישראלי יצפצף (והפעם מעצבים), חלק מכם בטח גם ייעצר על ידי המשטרה. אם לא תעשו את זה, הבאזז של המאבק ייעלם, התקשורת תשכח את המאהל והמחאה תדעך. אתם נמצאים כעת בשיא, וחייבים לייצר שיא חדש במהירות.
אם אני כבר נותן עצות, אני גם רוצה לפנות לאדם נוסף. שלשום, בישיבת הממשלה השבועית, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא מבין את המצוקה של המפגינים.
אני לא יודע אם מר נתניהו קורא הדברים האלה עכשיו מהבית שלו בקיסריה או ממעונו הרשמי בירושלים, אבל אני רוצה לבקש ממנו משהו: סע לשדרות רוטשילד, תגיע למאהל. אל תעשה את זה עם סוללה של יועצים ולוחשים. צא מהמזגן אל השדרה הבוערת, שב עם הצעירים על המזרון המעופש שעומד במרכזו של "חדר האירוח".
תאכל איתם ארוחת פועלים. דבר איתם, תקשיב למצוקה. אני מבטיח לך שתגלה הרבה דברים חדשים: על המצב של הצעירים בישראל, על אורח החיים שלהם, וגם על המוטיבציה שלהם לחיות במדינה שמפקירה אותם בכל פעם מחדש.
בימים האחרונים נכתב בכמה מקומות שהמאהל הפך לפסטיבל של צעירים רוויי הורמונים. חלק אפילו כינו את האירוע "פסטיבל וודסטוק קטן". הפרטים האלו הוצגו כניסיון להוכיח פעם נוספת שגם כשיש מאבק חברתי אמיתי, המפגינים מגיעים להביע הזדהות רק בגלל האווירה החופשית והישיבה הלילית סביב הגיטרה.
המפגן המרשים בשדרות רוטשילד לא הפך לפסטיבל חסר תוכן, אלא הוכיח שאפשר למחות וגם להנות. מחאה עממית לא צריכה להיות מורכבת רק מאנשים משעממים, בעלי פרופיל אחיד, שמנהלים כל היום חפירות ארכיאולוגיות על כל ניואנס אידיאולוגי. או כפי שהגדירה את זה אמה גולדמן, אחת הפמיניסטיות המפורסמות בהיסטוריה: "אם אי אפשר לרקוד את זה, זאת לא המהפכה שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם