משחקי חברה: אין מחאה אמיתית
לחיצה על כפתור ה"לייק" בפייסבוק נגד הקוטג' וקומזיץ נגד מחירי הדיור בתל אביב, הם רק עדות להיעדר מחאה חברתית אמיתית בישראל
תחילתה של כל מהפכה אזרחית, מלמדת אותנו ההיסטוריה, היא תוצאה של לחץ מתמשך שמופעל על שכבות הביניים, לצד אטימות וניתוק של השלטון המרכזי, לצד הצטרפות של מומנטום נסיבתי של מספר אירועים שמקיצים את הציבור מנמנומו. כאמור (לכאורה), כל הסימנים להתעוררות חברתית, הכרחית, בישראל כבר כאן: לחץ מתמשך בלתי סביר על הבורגנות הישראלית; עצימת עיניים של הדרגים השלטוניים אל מול אפקט הנטל המצטבר; והצטרפות נסיבתית של שתי התרחשויות חברתיות-העלייה המופרזת במחירי הקוטג' וההסלמה הבלתי שפויה במחירי הדיור בכרך הישראלי הגדול מכולם.
אבל בפועל שתי המחאות הללו משמשות דווקא עדויות לניוון ממנו סובל הציבור הישראלי והוכחות שמתקפות את היעדר הכושר למחאה חברתית בישראל. מחאת הקוטג' הייתה מחאה פסיבית. הצטברות של כמה עשרות אלפי "לייקים" בפייסבוק, לצד הימנעות מרכישת קוטג', אינה מחאה חברתית.
אחרי הכל, הצרכנים הישראלים החליפו את הקוטג' במוצרים אחרים - שמתומחרים גם הם גבוה בהרבה מהמוצרים המקבילים להם במדינות מערביות אחרות - ושלוותה של מדינת השפע לא הופרע כהוא זה. לעניין השימוש בפייסבוק: היה זה יותר מחזה פופוליסטי בעל היבט סנסציוני, ששילב בין בורות ושמרנות של כלי תקשורת אל פני העידן הטכנולוגי הזה, לצד משחק חברה שאחז באופן ויראלי ברשת, בדרך בה קישורים לסרטונים אינפנטיליים מתנהלים לעתים. בטח לא קדימון לעלייה על הבסטיליה.
לא מדגדג לשלטון
מחאת הדיור בתל אביב, ושכונת האוהלים הקטנה שנולדה בשדרות רוטשילד בעיר, גרוטסקית אפילו יותר המקום הפך למוקד עלייה לרגל של אמנים מקומיים, גברברים מרחרחי הזדמנויות רומנטיות ופוליטיקאים מקומיים שמנסים לקושש הון פוליטי בשני גרוש על גבו של אקט שמצטלם כהלכה - אבל לא מדגדג אפילו לא במעט לשלטון המוניציפלי בעיר, ובטח שלא לקובעי המדיניות בירושלים.
מי שסבור שהתגודדות של כמה עשרות תל-אביבים סביב הגיטרה של עלמה זוהר וגבע אלון, לצד אופוריה רגעית במדינת הטוויטר, תגרום לוועדת הכלכלה של הכנסת להרים את הכפפה ולהמליץ על מחירי גג לשכר דירה בישראל, או לרון חולדאי להפסיק לחייך עושה צחוק מהעבודה.
בשעה שבמצרים הצליחו האזרחים להחליף שלטון מרכזי מושחת ואלים בכוח ההתנגדות, ותימן, לוב,
סוריה ומרוקו סוערות ובוערות, נותר האזרח הישראלי הרחק מאחור מפונק, בלתי מחויב, רופס מבחינה אידיאולוגית ושקוע בזוטות, סיכוייו לעורר את הצמרת הישראלית משאננותה ומזחיחותה - הן בתחום המדיני ובעיקר בזה החברתי - נושקים לאפס.
המצב בישראל אמנם שונה מהותית מזה שבמדינות השכנות, אולם אין בכך כדי להסביר את נרפותו של האזרח הישראלי אל מול המציאות החברתית הקשה שהוא חווה. אפשר שהישראלים רחוקים מאוד מנקודת השבירה שלהם, ולכן הם מתירים לעצמם להשתעשע במשחקי חברה; אפשר שהנמר יקום מרבצו כשלפיתת החנק סביב צווארו תתהדק עוד יותר; אבל לעת עתה המסר שעובר לירושלים מכל רחבי ישראל ברור ופשוט: תמשיכו לצפצף עלינו, המקסימום שאנחנו מסוגלים לו הוא קומזיץ בתל אביב וכמה לחיצות "לייק" בפייסבוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם