מסע: בעקבות מפעלי המים הקדומים
בעת העתיקה ידע האדם להתמודד עם תנאי החיים בנגב. בבורות נאגרו מים למשך כל השנה. פרק מהספר "מים בקצה המנהרה"
בשל כמות המשקעים הקטנה, העובדה שהגשמים אינם סדירים וכן כי קיימת שוֹנוּת רבה בין שנה לשנה, ההזדמנות שבידי המתיישב הקדמון למילוי בור הייתה קצרה מאוד ויש לנצלה בזמן. ייתכן שלא בכל שנה התמלאו הבורות ומאידך-גיסא היו שנים בהן הם התמלאו פעמים אחדות. בנוסף, ההתאדות גבוהה מאוד, שני מטר וחצי בממוצע שנתי, בגלל החום הרב השורר בהר הנגב בקיץ והרוחות החמות המנשבות בו. בבריכות או בבורות פתוחים שעומקם פחות מכך לא ניתן היה לאגור מים למשך כל השנה והיה צורך לאחסן אותם בקנקנים שהוצבו בבתים.
באזור ניתן להבחין בסוגים אחדים של בורות מים:
הבורות הפתוחים הגדולים, שקוטרם 20-3 מ' ועומקם 5-2 מ' - בתוך קיר האבן שולבו לעתים מדרגות הבולטות פנימה ויורדות לאורך הדופן אל קרקעית הבור. הבורות כיום קטורים אך אפשר שכוסו בעבר בסכך או ביריעות עור כדי להקטין את ההתאדות. תעלות לניקוז מי הגשם חפורות בקרקע או חצובות בסלע ומדופנות באבני שדה בגודל משתנה. מי הבורות שימשו לשתייה לאדם ולצאן ומעט נוצל גם לחקלאות. הבורות הללו מתוארכים לרוב לתקופת הברזל 2.
בריכות או בורות פתוחים רדודים – באתרים אחדים נמצאו בריכות רדודות ועגולות בקוטר 30-20 מ' ובעומק עד מטר וחצי בלבד. הן חסרות דיפון ואין בהן אגן שיקוע. לאחדות מהבריכות זיקה ישירה ליישוב כמו באתר הרועה, במצודת נחל אלה ובמצודות נחל סרפד מזרח ונחל סרפד מערב. לא ניתן היה לאגור בהן מים לקיץ ולפיכך יש לראות בהן מתקנים עונתיים. בריכות אלו מתוארכות לתקופת הברזל
בורות חצובים בסלע הקירטון – בדרך כלל במחצית התחתונה של המדרון, נמצאו בורות חצובים בעלי צוואר. קוטר הפתח כמטר, תכנית הבור מלבנית ונפחו כ-65 מ"ק. לדעת החוקרים מרדכי היימן וישעיהו לנדר חלק מהבורות החצובים ראשיתם בתקופת הברזל.
באזור הר הנגב נסקרו כ-100 בורות
הסיור יתרכז בבורות מים אחדים בהר הנגב: בור חווארים, בור חֶמֶת ובורות לוֹץ. מומלץ לבקר באזור בחודש מרס בשנה גשומה, כשאפשר לראות את הבורות מלאים מים ואת הפריחה בעיצומה.
בור חווארים/בור מחיה/בור אגד (בראש נחל חוורים, לרגלי הר מחיה וליד תחנת אגד). נבקר תחילה בבור חווארים הסמוך לכביש 40 ליד ק"מ 128. המקום נמצא כ-2 ק"מ מערבה לצומת מדרשת בן-גוריון בכיוון מצפה רמון. שלט הכוונה בצבע חום (נחל חווארים) מפנה לצד שמאל של הכביש (דרומה) ולמגרש חניה הסמוך לבור.
זהו אחד הבורות היפים ביותר בנגב, הנמנה עם טיפוס מאגורה או מאגור ובערבית 'חָרָאבֶּה'. מידותיו 10X12 מ', עומקו חמישה מ' ונפחו כ-600 מ"ק. זהו בור סגור החצוב בסלע הקירטון ובמרכזו עמוד מרובע גדול התומך בתקרה. התקרה השתמרה בחלק הרחוק וקרסה בכניסה. הירידה אליו בגרם של 15 מדרגות חצובות בסלע. באמצע הירידה מצוי משטח רחב שאִפשר שאיבה נוחה. על הקירות נותרו סימני חציבה אלכסוניים עדינים המאפיינים את הנבטים. על הקירות נותרו שרידי טיח עבה בגוון אפור. בקיר המזרחי חצובות מספר גומחות מרובעות הדומות לאלו שנמצאו במעבר ה'סיק' בפטרה, שם הן שימשו לפולחן. בחלק העליון של העמוד הפונה אל המדרגות חצוב סימן בצורת האות ח המותיר במרכזו כעין מזבח מלבני.
זהו הסמל של האל הנבטי דוּשָרָא (זה שבא מהרי שרא), האל הראשי בפנתיאון הנבטי. על קירות הבור הלחים צומחים שרכים של שערות שולמית ובקרקעיתו עץ אשל גדול וענף. סכר הטייה בערוץ הנחל הסמוך מכוון את המים אל תעלה המזינה את הבור, המתמלא בשנים גשומות עד שפתו. הבור נמצא לצד דרך הבשמים בקטע בין עבדת לחלוצה ושימש כנראה את עוברי האורח בשלוש המאות הראשונות לסה"נ, תקופה בה היה השימוש בדרך בשיאו. צורת הבור, החציבה המיוחדת שלו, הגומחות וסמל דוּשָרָא מעידים כי הוא הותקן בתקופה הנבטית.
נחזור לרכב ונמשיך בנסיעה דרומה בכביש מספר 40. בדרך נוכל לבקר באתרים מרהיבים: מרפסת התצפית של עין עבדת (אפשר גם לטייל ברגל בעין עבדת כאשר נכנסים אל הגן הלאומי מכיוון מדרשת בן-גוריון) וגן לאומי עבדת – עיר עתיקה ובה בית מרחץ, באר מים, בורות מים ומאגר גדול בתוך המצודה.
נמשיך לכיוון מצפה רמון עד לצומת הרוחות ושם נפנה ימינה (שלט: בורות לוץ) בכביש מספר 171. לאחר כעשרה ק"מ (אחרי אבן ק"מ מספר 23) נגיע אל בור חֶמֶת המצוי בצד שמאל של הכביש ולצדו מגרש חניה.
בור חֶמֶת/בור ניצנה (הוא סמוך לנחל ניצנה ולהר חמת). אחד הבורות היפים מסוגו בנגב מתקופת הברזל 2. זהו בור פתוח, 'צלחת', כפי שמכנים אותו חוקריו אוֹרי מורן ודוד פלמ"ח. את ה'צלחת' עוטפת ערמת עפר צהוב בהיר בצורת טבעת, שנוצרה כתוצאה מניקוי סחף מתוך הבור במשך שנים רבות. קוטרו 18 מ'(!), עומקו חמישה מ' ונפחו כ-1,240 מ"ק. הוא חפור באדמת לס סחופה שהצטברה על גבי סלע גיר. אדמה זו אינה מחדירה מים ולכן לא היה צורך בטיח. כדי למנוע את קריסתה לתוך הבור נבנו דפנותיו באבני שדה שעברו סיתות ראשוני ושולב בהן גרם מדרגות. אל הבור מובילות שתי תעלות המנקזות מים של גשמי החורף החזקים והנדירים משטח של 220 דונם. לפני כניסת המים אל הבור ישנם שלושה אגנים רדודים להשקעת הסחף. מהם גלשו המים במדרגות אל הבור. המים נותרים בבור לעתים עד סוף הקיץ.
מבור חמת נמשיך בנסיעה בכביש מספר 171 מערבה עוד כ-17 ק"מ עד שנגיע לפנייה לבורות לוֹץ. נפנה ימינה (צפונה) וניסע בדרך עפר המתאימה לכל רכב עוד כקילומטר וחצי ונגיע אל חניון בורות לוֹץ. מכאן נצא לסיור ברגל במסלול טבעתי העובר לצד בורות אחדים.
בורות לוֹץ. בורות לוץ (לפי השם הערבי: לוּצָאן) הם ריכוז של 17 בורות מים בשטח שגודלו 0.7X2 ק"מ. חלק מהם פתוחים ('צלחות') וחלק מקורים (מאגורות). מימיהם נועדו לחקלאות העתיקה, וביניהם נמצאו גם גרנות ובתי מגורים בודדים. חלק מהבורות המקוּרים הם שילוב של בור פתוח ובור מקורה שחלק ממנו חצוב בסלע, תוך השארת תקרת סלע טבעית והחלק האחר מדופן באבן. כל הבורות חצובים בנקודות המגע בין שכבת קירטון רך לבין סלע גיר קשה. רובם מתקופת הברזל 2, מהמאה העשירית לפסה"נ או מאוחר יותר.
שני בתים מאותה התקופה מן הטיפוס המוכר כ'בית ארבעה מרחבים' נמצאו באזור, ואחד מהם ניצב בראש הגבעה, בנקודת גובה 987 מ'. בית זה שייך אולי לימי עוזיהו מלך יהודה, שפעל בנגב במאה השמינית לפסה"נ. בית נבטי נבנה במדרון הצפוני של גבעה זו. תעלות מים חפורות בקרקע ומדופנות באבן באורך כמה מאות מטרים מוליכות אל הבורות. לפני כניסת המים לבורות יש בדרך כלל אגן שיקוע. בחורף, לאחר הגשמים, מתמלאים אחדים מהבורות ומשמשים מקור מים חשוב ביותר לעופות שונים: סנוניות, נחליאלים, גבתונים, עפרונים, חצוצרנים וקטות.
שביל בצבע אדום עובר במסלול טבעתי בין הבורות. משך ההליכה הוא כשעה וחצי. נתחיל את הסיור בבור המים הטובים (7) הסמוך ביותר לחניון וממנו נמשיך לכיוון צפון--מזרח אל בורות 8 ו-10. אחר כך השביל סב לדרום ועובר ליד בורות מספר 12, 13, 14, 15, 16 ו-17. משם נגיע אל בור המים המרכזי מספר 4. ממנו נמשיך צפונה ונבקר את הבור הקטן מספר 6 ונסיים בחניון. בשנת 1981 הוכשר במקום חניון לילה, שוקמו ושוחזרו מדרגות חקלאיות, נוקו בורות אחדים, נחפרו בתים קדומים ונחשפו גרנות עתיקות.
הכותב, ד"ר צביקה צוק, הוא ארכיאולוג ראשי ברשות הטבע והגנים ששוקד על הגנה ושמירת עתיקות. מסלול זה הוא אחד מתוך כ-40 מסלולי סיור לעשרות מפעלי מים קדומים, המופיעים בספר חדש של יד בן-צבי ורשות הטבע והגנים: "מים בקצה המנהרה" מאת ד"ר צביקה צוק. לצד המסלולים הספר מכיל מפות ותמונות שנמצאות בו באופן בלעדי, וגם לא מעט מידע חדש מ-30 שנות מחקר, המובא בו לראשונה. לרכישת הספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם