פסיקת בג"ץ: איפה הסבירות?
בג"ץ עשה את הצעד הראשון לצורך הענקת זכויות למוסלמים על רכוש נטוש. היכונו לצעד הבא של הכרה בזכות השיבה
במהלך הדיון בבג"ץ היו ניסיונות פשרה. העותרים, מצדם, התעקשו על הדרישה לקבל לידיהם את המבנה כדי שישמש אותם כמסגד. מדובר בסוגיה רגישה. יש בארץ עוד אלפי מבנים, לא רק מסגדים, ששימשו פעם את אלה שבעיקר ברחו, וחלקם גורשו.
הצד הערבי דורש השבה, פיצויים ושיבה. זה מנוגד לנורמה הבינלאומית. הצד התוקפן לעולם אינו זכאי לפיצוי. אם וכאשר יתקיים דיון, הוא יכלול תביעות, מוצדקות הרבה יותר, על הרכוש היהודי שהוחרם בארצות ערב.
על דבר אחד אין ויכוח: מדובר בעניין מדיני. לא שיפוטי. אלא שמתברר שאחדים משופטי בג"ץ חושבים משהו אחר. ברוב של שניים סלים ג'ובראן ואילה פרוקצ'יה, החליט בג"ץ לקבל את העתירה, ולכפות על העירייה להפוך את המבנה ל"מוזיאון לתרבות האיסלאם".
מדובר בפסק דין תקדימי. השופטים קיבלו הכרעה שאיש מהצדדים לא ביקש. אפילו לא העותרים. הם לא רצו מוזיאון. ספק אם יש תקדים שיפוטי למצב שבו השופטים מכתיבים פתרון שאיש מהצדדים לא ביקש. נדמה שכדי להבין עד כמה מסוכן ואבסורדי הוא פסק הדין, ועד כמה הרחיקו לכת שופטי הרוב, יש צורך לקרוא את דבריה המנומקים והסדורים של השופטת מרים נאור, שנותרה במיעוט.
הכיצד זה, שואלת נאור, מעניקים שופטי הרוב "סעד שלא נתבקש"? שהרי כדי לפסוק על סעד מסוים, יש צורך לדרוש אותו. כך מחייב הדין. אלא שזה לא קרה. השופטים החליפו את הרשות השלטונית, וקיבלו החלטה שאיש לא ביקשם לקבל, בניגוד לדין ותוך סתירת עקרונות חוקתיים כמו הפרדת רשויות.
הביקורת הקשה ביותר שמטיחה נאור בעמיתיה היא בתחום הלכת הסבירות. ההלכה הזו, כפי שציינו מבקרים רבים, מטשטשת את ההפרדה הנדרשת בין רשות שופטת למבצעת. לכן כללי הסבירות והמידתיות שגובשו בפסיקה, אמורים להשאיר שיקול דעת נרחב לרשות המבצעת.
אלא ששופטי הרוב, בבג"ץ הנוכחי, חצו את כל הקווים האדומים. הם ביטלו את מרחב הסבירות. העירייה החליטה על הקמת "מוזיאון בני אברהם". החלטה סבירה וראויה. באים שופטי הרוב, ובמקום מוזיאון שישקף את כל התרבויות, ובכלל זה את התרבות המוסלמית, הם מכתיבים לעירייה הקמת מוזיאון שיוקדש רק, ואך ורק, ל"תרבות האיסלאם". אין יותר צורך ברשות מבצעת. בג"ץ יחליט.
היה ברור שהלכת הסבירות תרמוס את הפרדת הרשויות ותוביל לאבסורדים. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מנחם אלון, הזהיר כבר לפני שנים רבות ממה שתעולל לנו הלכת הסבירות, מבית מדרשו של האקטיביזם השיפוטי.
הוא הזהיר ששלטון השופטים יחליף את שלטון המשפט. והנה זה קורה. אפשר להניח שגם הוא לא חלם שהתוצאה
וגם ללא פרובוקציה, צריך לתהות: האם יש עוד בית משפט בעולם שיכתיב הקמת מוזיאון מוסלמי, לתרבות אחת בלבד, ויפסול החלטה על הקמת מוזיאון לבני כל התרבויות? ובכלל, האם יש עוד בית משפט בעולם שיכתיב לרשות כלשהי מהו אופי המוזיאון שיוקם בתחומה?
יש חשש, ואולי יותר מחשש, שההחלטה שהתקבלה בעניין הרכוש הנטוש היא רק הופעת החימום להצגה האמיתית. בקרוב אמורה להתפרסם ההחלטה בעניין שיבה פלסטינית באמצעות איחוד משפחות. מדובר בעתירה שהגישו עדאלה וזהבה גלאון נגד חוק האזרחות. ואם כך מחליט בג"ץ בענייני רכוש, מתגנב החשש שבקרוב מאוד תתקבל החלטה דומה בנושא זכות השיבה.
אם זה יקרה, זו תהיה רמיסה של כל הקווים האדומים. רעידת אדמה. קשה להאמין שיתגבש רוב להחלטה כזאת. במחשבה שנייה, בעקבות הפסיקה על רכוש נטוש, גם החלטה על שיבה פלסטינית כבר לא תהיה הפתעה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם