נפש יהודי הומייה: התקווה וערביי ישראל
פרנס יהודי בעל חוש הומור היה אומר לשותפינו הערבים: "אם לא בא לכם לשיר את התקווה, אל תשירו. תשאירו לנו את הנעת השפתיים"
שאלתי את נפשי, מתי נפשו של יהודי בכלל הומייה בימינו. הקיבות הומיות ללא הפסק, המסעדות עולות על גדותיהן, תאוות הבשרים חוגגת בפארקים הלאומיים - אבל הנפש, מתי היא הומה? אלא אם כן, בעקבות הקיבה הומה גם הנפש, שזאת בעצם תופעה הגיונית, ועליה, כמדומני, אין מחלוקת בין יהודי לערבי.
בקשר לנפש ההומייה בעקבות הקיבה אפשר לסמוך על איחוד לבבות גמור, לייסד ולמסד מכנה משותף מוחלט, לא רק בשתי מדינות לשני עמים, אלא גם במדינה אחת דו-לאומית. לא, אני לא צוחק; הבעיה היא, כמו תמיד, לא העמים אלא פרנסיהם, שפרנסתם על המפריד ולא על המאחד, ופרנסה כידוע היא לא צחוק.
אם לא היו לוקחים כל כך ברצינות את הפרנסה הפוליטית, היה יכול לקום פרנס אמיץ ולומר לערביי ישראל: "חבר'ה, אם לא בא לכם לשיר את התקווה, אל תשירו, תשאירו לנו את הנעת השפתיים".
אבל כמו עם ילדים, צו האופנה הוא לשים גבולות לאלה שבודקים אותם. אפשר להבין את הסרבן, חשבתי, ולא בפעם הראשונה, בעת ההאזנה המקרית ל"התקווה" בתחפושת מזרחית; אפשר להבין, אבל לא בהכרח ליישר איתו קו. האם איזה אינסטינקט פרימיטיבי? הישרדותי? - הוא שגורם לי להתקומם נגד המחווה האבירית של אותם פרופסורים כרמליתים, המבקשים להזדהות עם רגשות התלמידים הערבים באוניברסיטת חיפה, ולבטל את שירת ההמנון בסיום טקסיהם? - אני לא בטוח.
ייתכן שפועל כאן גם צו מוסרי, שאומר: לא מדובר רק באי-חשק, אלא גם ביריקה לבאר. פרנס יהודי בעל חוש הומור היה מוסיף ואומר לשותפינו הערבים: "אני מכיר בעובדה שישראל אינה ארץ מקלט עבורכם כמו עבור רוב המיעוטים, אינכם גרים כאן, אלא תושבים
אם רק הייתה קלות הראש תופסת את מקום הצביעות, הרבה בעיות היו נפתרות; או דיבור מהלב בגובה העיניים, במקום להתלהם על חובת ההנפקה של תעודות יושר, כדי לגרוף הון פוליטי. אבל חוש הומור לא היה אף פעם סחורה בזירה הזאת, ואגב גם לא באקדמיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם