שואה שלנו: מה שנגנב שייך לנו
אני לא מצדיקה את הגניבה של מוטי פוסלושני, אני מבינה אותה. ההורים שלו היו במחנה ההשמדה הזה, הוא גדל על סיפורי הזוועות. החפצים האלה שלו, של משפחתו, של היהודים שנשרפו במחנה ההוא
אני כל כך מבינה את מר פוסלושני, ועדיין נדהמת איך איש לא קם להגיד משהו לזכותו, מלבד "הוא מיד אמר שהוא לקח את הדברים מהמחנה. הוא לא שיקר".
אני בת לניצולי שואה. אבא שלי, שיחיה, היה במחנה עבודה תקופה ארוכה. אמא ז"ל נולדה בשנת 41' והסתתרה במרתף של שכנים פולנים יחד עם אמה, סבתי, שהייתה בהריון באותו זמן. בגיל חמש היא עלתה לארץ. אמא לא דיברה עליה, אבל את אבא השואה הייתה רודפת גם בחלומות.
חייתי שואה. הקירות בבית מכוסים בתמונות ישנות של המשפחה של אבא, אלה שנהרגו על ידי הנאצים. אסור לזרוק אוכל גם אם הוא עבש, ורוב סיפורי הלילה טוב נגמרו ב"ואז באו הגרמנים והרגו את כולם".
השואה הייתה שלי. מגיל צעיר זללתי ספרים בנושא. בגיל 11 קראתי את "הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ" ונזקקתי לעוד, לדעת כמה שיותר. לק. צטניק היה מקום של כבוד בספרייה שלי. בסופו של דבר הפסקתי להביא ספרים כאלה הביתה, כי לא רציתי שאבא יקרא אותם. היה לו מספיק.
אני לא מצדיקה את הגניבה של מר פוסלושני, אבל כאמור, אני מבינה אותה. ההורים שלו היו במחנה ההשמדה הזה, הוא גדל על סיפורי הזוועות. אני לא מכירה אותו, אבל אני יכולה להבטיח לכם שהוא גדל עליהם.
זה שלו. החפצים האלה שלו, של משפחתו, של היהודים שנשרפו במחנה ההוא. אולי הכף הייתה החפץ בו אכל אביו. אולי הכפתור היה תפור לדש הבגד של אימו. להיות כה קרוב
אין להם, לילדים ולנכדים של אלה שהרגו את הורינו, טיפת בעלות על אף אחת מהנעליים הקטנטנות או על שערה מערימות השיער. הכל שלנו. אנחנו חיינו את אלפי סיפורי המחנות ושמענו על אינספור חפצים שנבזזו, אנחנו הסתתרנו בגיל שמונה מתחת למיטה כי חלמנו על שורות של יהודים שהולכים למוות. אנחנו.
לא הזדעזעתי. נכון, כמו שלימדו אותנו, לקיחת דברים של אחרים היא גניבה, אבל אלה הדברים שלנו. ודאי, אם כל אחד ייקח לעצמו מזכרת ממחנה השמדה לא ישאר מחנה השמדה (נורא, לא?), אבל כל כך מובנת הערגה למשהו מוחשי מהמקום ההוא, הרצון לקחת משהו מהזכרונות החמקמקים, דבר שיהיה אפשר לגעת בו בבית ולהרגיש שמשהו בכל זאת נשאר. אולי מישהו מאלה שמכירים רק מהסיפורים החזיק את הכפתור כמו שאני מחזיקה אותו עכשיו.
זה לא טור שכלי. אני לגמרי מבינה את האנשים שיתקוממו ויגידו "אבל". ולמרות זאת, אני מחזיקה באמירה של אפריים קישון שכתב פעם, כתשובה לשאלה היכן ההיגיון לא לנסוע לגרמניה: "ההיגיון", הוא כתב, "ההיגיון נשרף באושוויץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם