סין באפריקה: יחסים מסוכנים למערב
הדבר הכי טוב שקרה ליבשת השחורה בשנים האחרונות זה המיליארדים שהסינים משקיעים בה. וזה הדבר הכי רע שיכול היה לקרות למערב
הסינים לא רואים מדינות, הם רואים שווקים. הם רוצים אותם פתוחים, מוכנים למשא ומתן, מוכנים לעסקים בלי לשאול שאלות. את ארצות הברית של סוף המאה ה-19 לא עניינו המריבות של "העולם הישן" באירופה, הם רק רצו למכור. את הסינים לא מעניינות השנאות בין האיסלאם הפונדמנטילסטי לליברליזם האמריקאי, ובטח לא עקרונות של זכויות אדם. הם האמריקאים של המאה שלנו, והם, כמו האמריקאים המקוריים, רק באו לעשות ביזנס.
יש להם עם מה. מדינה עם רזרבות מטבע אדירות של שלושה טריליון דולר רק מחפשת הזדמנויות השקעה, במיוחד ביבשת שחווה תקופה יציבה ושקטה יחסית.
בדצמבר 1999 עזב זאנג האו את ביתו בסין ועבר לאוגנדה. הוא לא ידע אנגלית. הרעיון היה של אביו, שאמר לו כי רק באפריקה הוא יוכל להיות "בוס" ו"להתחיל משהו חדש". סיפורו של האו הובא לפני כמה חודשים ב"גרדיאן" הבריטי. מיד כשנחת באוגנדה, הוא הבין שאבא שלו צדק. באוגנדה היו מוצרי הצריכה יקרים - ומיובאים. ולא מסין. הוא התחיל לייבא נעליים זולות מסין ורשתות דגים, אופניים. "הם היו צריכים הכל", אמר זאנג. הוא הפך לטייקון מקומי עם 1,200 עובדים. המעסיק הסיני הגדול ביותר באוגנדה.
לשותפות הזו יש השלכות. כאשר סין הופכת לשותפת הסחר הגדולה ביותר של אפריקה-115 מיליארד דולר ב-2010, המשמעות היא כוח פוליטי אדיר. הסחר בין הצדדים גדל בשיעור שנתי של 44 אחוז. זו לא טעות: ארבעים וארבעה אחוזים, שנתי. ומה שמעניין הוא שהיצוא והיבוא בין הצדדים מצויים פחות או יותר בשוויון. הסינים מוכרים לאפריקאים
זו כמובן עסקה מסוכנת מבחינת אפריקה, אבל זו, צריך להודות, העסקה שבדרך כלל עשתה עם המערב.
וכאשר ההשקעות הסיניות הישירות ביבשת צומחות מ-500 מיליון דולר (2003) לתשעה מיליארד דולר, הסינים גם רוצים לוודא שההשקעה שלהם תניב פירות. ולפעמים זה קשור לפוליטיקה פנימית, לביטחון אזורי, למניעת עוד מלחמת אזרחים עקובה מדם.
כדי לוודא שהביטחון והיציבות יישמרו, המעצמה צריכה לשמור על ערנות ולפעמים מעורבות פוליטית. זו בדיוק הנקודה שבה השקעה הופכת לקולוניאליזם מחודש. בסופו של דבר, אין דרך להבטיח השקעות עצומות כל כך בלי נכונות להפעיל כוח. האימפריה הבריטית הגיעה להודו רק אחרי שחברת הודו המזרחית כבר הייתה שם, ובנוכחות אדירה. קודם באים הסוחרים, אחריהם המתיישבים (אגב, לפי הערכות יש היום כמיליון סינים באפריקה) ואחריהם החיילים.
בזמביה, הסינים כבר למעשה מצויים בשליטה מעשית של חלקי כלכלה קריטיים - מכרות הנחושת והחקלאות. הטיעון הסיני הוא שהעבודה שביצעו הביאה ליצירתם של 150 אלף מקומות עבודה לאזרחי זמביה בתוך זמן קצר.
אולי בגלל זה שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון מיהרה השבוע להזהיר את תושבי זמביה (ואפריקה בכלל) מ"קולוניאליזם" סיני. היא עשתה את זה בזמביה עצמה, ודבריה חרגו מהטון הדיפלומטי הרגיל. "ראינו בתקופות קולוניאליסטיות", אמרה קלינטון, "שזה היה קל לבוא, לקחת משאבים טבעיים, לשחד מנהיגים ולעזוב. כאשר אתה עוזב, מעט מאוד נשאר לאנשים שהיו שם בהתחלה. אנחנו לא רוצים לראות קולוניאליזם חדש באפריקה".
הסינים מיהרו להגיב. פרשנויות בעיתונים האשימו את קלינטון בהיטפלות סדרתית לסין, ומשרד החוץ הסיני שמר על טון קורקטי, והודיע כי "יש להתייחס ליחסים בין אפריקה לסין באורח הוגן ואובייקטיבי".
הסינים כבר לא מתרגשים בקלות מהרטינות האמריקאיות. הנוכחות ביבשת הופכת את אפריקה לחצר האחורית. הקשרים כבר אינם רק כלכליים, אלא גם תרבותיים - עם 300 אלף תיירים סינים שהגיעו לאפריקה בשנה האחרונה, והחלטה אסטרטגית של הסינים למחול על חובות היסטוריים של מדינות אפריקאיות לטובת יחסי ציבור טובים.
האמריקאים מבינים היטב את ההתפשטות הסינית ביבשת. היא נשענת בין היתר על היעדר מטען היסטורי שלילי. הסינים אינם חשודים מיידיים בניצול, אבל גם הסטנדרטים שהם מציגים לשותפי הסחר שלהם פשוטים מאוד.
אין להם עניין בתנאי העבודה של העובדים, או בפוליטיקה של הדיקטטור המקומי. זה הכל עניין של ביקוש, היצע ורווח. סין רוכשת 60 אחוז מיצוא הנפט של סודן, ו-71 אחוז מכל היצוא של סודן. המשמעות היא שסודן, באורח מעשי, הופכת למדינה שתלויה לחלוטין בסין. בסודן, צריך להזכיר, התרחש רצח עם ונשיאה מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג באשמה של פשעים נגד האנושות.
הדבר המשמח, מבחינת אפריקה, הוא שהשותפות הזו עובדת. אפריקה היא אסיה החדשה, מבחינת השקעות, והצמיחה והיציבות ביבשת הן מהמרשימות שנראו אי פעם. הדבר העצוב, מבחינת המערב, הוא שהצלחתה של סין רק ממחישה את כישלונו שלו. מאז שנות השישים ניסה המערב "לשקם" את אפריקה. חובות אדירים נמחלו. הלוואות ענק סופקו. פקולטות ל"פיתוח מדינות עולם שלישי" הוקמו במיטב האוניברסיטאותשל אירופה וארצות הברית. והתחושה - הלא מדויקת, צריך לומר - הייתה ששום דבר לא ממש עבד. עד שבאה סין.
nadav-eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם