אש על הפנים: הבית נשרף - הפיצויים מוגבלים
המדינה מציעה לנפגעי השריפה בכרמל פיצויים מוגבלים, בטענה שהיא לא אחראית לאסון. איך זה מתיישב עם המסקנות המסתמנות של לינדנשטראוס?
אלוהים, כידוע, מצוי בפרטים הכספיים. ואלה הפרטים: הורוביץ, נשוי ואב לילדים, התגורר בעין הוד 16 שנה, מתוכן בשמונה השנים האחרונות כשוכר באותו בית. השריפה כילתה לחלוטין את תכולת ביתו, שכללה גם סטודיו עם ציוד צילום יקר. הסטודיו היה מבוטח, וניב פוצה על ידי חברת הביטוח בכ-80 אלף שקל. שאר חלקי הבית לא היו מבוטחים, ולפי הערכת השמאי הרכוש שעלה באש שווה כ-500 אלף שקל.
כנגד זה, משפחת הורוביץ קיבלה מהמדינה עד היום מענק חד פעמי של 2,500 שקל לנפש שנמסרו מיד לאחר השריפה, ועוד סיוע בשכר דירה למשך שלושה חודשים (כעשרת אלפים שקל). ומה באשר לאובדן התכולה? חודשים ארוכים המתין הורוביץ, כמו הנפגעים האחרים, למידע רשמי. השמועות מורטות העצבים גרסו ששוכרי הדירות, בשונה מבעלי בתים, לא יפוצו כלל בגין אובדן התכולה. באוצר ישבו על המדוכה, ישבו וישבו, ורק בשבוע שעבר החליטו לפצות גם את השוכרים בסכומים שינועו בין 17 ל-35 אלף שקל. הורוביץ מגחך. גם בגלל הזמן הרב שחלף, וגם בגלל הסכום. הפער בין מה שאבד למה שיקבלו נתן למשפחתו מהלומה כלכלית אנושה.
מיכה פייגין היה בעליו של בית קטן בעין הוד. גם הוא יקבל בין 17 ל-35 אלף שקל כנגד התכולה שנכחדה, גם הוא חושב שזה סכום מביש, אבל אצלו הכסף הגדול הלך עם הבית עצמו. בעלי בתים שנשרפו קיבלו סיוע בשכירות למשך שנתיים, שזה בהחלט ראוי, אבל כשהאוצר הודיע על גובה הפיצוי כנגד הבית הם נותרו המומים: פייגין, למשל, עתיד לקבל כ-130 אלף שקל כדי לבנות בית חדש. לדבריו, זה לא מכסה אפילו רבע מהעלות הצפויה. מאיפה יביא את השאר?
באוצר, כצפוי, רואים את הדברים לגמרי אחרת. לטעמם של
את התפיסה הזו מבססים באוצר על שתי הנחות יסוד: אל"ף - האזרחים צריכים להבין שמי שלא מבטח את ביתו ותכולתו לוקח על עצמו סיכון כלכלי אדיר; ובי"ת - המדינה מסרבת לקבל אחריות לתוצאות ההרסניות של השריפה. "אם הדירה שלך הייתה נשרפת בגלל תקלה", שואל בן-עטר, "גם אז היית מצפה שהמדינה תפצה אותך במאות אלפי שקלים?".
באשר לביטוח, אין מחלוקת שצריך להיות פער בין הפיצוי שיקבל מי שביטח את עצמו למי שנהג בחוסר אחריות מסוים. יחד עם זה, פייגין טוען שרבים מתושבי עין הוד, והוא בתוכם, לא מצאו שום חברת ביטוח שתסכים לעשות להם פוליסה. "הבתים בחגורה החיצונית ביישוב נחשבים בסיכון גבוה", הוא אומר, "לחברות הביטוח פשוט אין עניין. להבדיל ממה שקורה בתחום הרכב, כאן אין פול שאני יכול ללכת אליו ולבטח את עצמי. אם המדינה לא מסדירה את ענף הביטוח, איך היא יכולה להעניש אותי לאחר מעשה?". הטענות האלה ראויות לבחינה יסודית על ידי המפקח על הביטוח במשרד האוצר.
אבל השאלה העקרונית יותר נוגעת לאחריות על תוצאות השריפה. יש משהו מקומם בטענה האוצרית כאילו למדינה אין אחריות על השתלשלות האירועים בימים הנוראים של תחילת דצמבר. האם המדינה יכולה לומר ביושר שהיא הייתה מוכנה להתמודדות עם שריפת יער? האם המדינה לא אחראית לכך שעם פרוץ האש התברר שמעכבי הבעירה אזלו מהמחסנים? האם המדינה לא אחראית לכך שלא היו ברשותה מטוסי כיבוי בסדר גודל רציני (עובדה שאותה מדינה מיהרה לאחר השריפה להקים טייסת כזו)?; האם המדינה יכולה לומר שמכבי האש הוכנו וצוידו היטב לקראת המשימה? האם באוצר ערים למסקנות המסתמנות של דוח מבקר המדינה בנושא?
ועוד: האם המדינה יכולה לומר שכספים שאזרחים כמו מיכה פייגין וניב הורוביץ שילמו מדי חודש למס הכנסה נוצלו היטב להיערכות לקראת שריפות עתידיות? הורוביץ, אגב, זוכר היטב את הלילה שבו נשרף ביתו: הוא התחנן לעזרה מהכבאים, אבל הם הבהירו לו שקיבלו הנחיה להתרכז בהצלת חיי אדם. לא היו להם כלים להתמודד עם הסכנה לבתים ולרכוש.
למרבה הצער, המדינה וכמה מתושביה ייפגשו כנראה בבית המשפט. אין לי מושג מה תהיה ההכרעה המשפטית, אבל חבל שעוד פרשה כזו מסתיימת עם תחושה חמוצה באוויר. ההשוואה בין נסיבות השריפה בכרמל להתלקחות ביתית של ארון חשמל היא טיעון של חנווני קטנוני, לא של גזבר לאומי. ייתכן, כמובן, שגם אם המדינה הייתה מוכנה למופת לקראת שריפה גדולה, התוצאות היו הרסניות באותה מידה. לעולם לא נדע. מה שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהמדינה לא הייתה מוכנה, ולכן יש לה אחריות מוסרית רחבה - רחבה יותר מפיצוי זעום של כמה עשרות אלפי שקלים - כלפי אזרחים שאיבדו את כל רכושם בלהבות.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם