מנוחה נכונה על מיטה יקרה מדי
יחד עם אירית רחמים, מרינה קבישר ועוד עשרות מיני סלבס גם אני זכיתי ללכת לאיבוד בתוך הארגונומיה שלהן ואפילו קיבלתי שמיכה
כמעט כל נעוריי נמצאים בטווח הזה שבין אביגדור לאורות, זיכרונות וציוני דרך רבים נשארו שם. שני המושבים הם חלק מגוש אחד גדול של יישובים שמשתייכים למועצה האזורית באר טוביה, וכשאני פוגש מישהו שבא משם, אבי ברססט למשל, מיד נוצרת קרבה אוטומטית, כמעט איחוד משפחות.
לרוב, הבאר-טוביינים הם חקלאים, אנשים עם זוהמת הרפת על מגפי הגומי השחורים ולכלוך המטעים והשדות מתחת לציפורניים, אבל יש גם כאלה כמו ברססט שאין להם טרקטור והם לא מתעסקים ישירות עם האדמה.
בזמן שאנחנו הולכים לאולם המרכזי של האנגר 11 בנמל תל אביב, הוא מספר לי איך אבא שלו התיישב באורות והיה הראשון בארץ שגידל ארטישוק (שזה בעיניי אחד הצמחים המוזרים ביותר שהאדם החליט לאכול) עד שמתישהו הוא נפצע בגבו והחל במסע חיפוש עולמי למציאת מיטה אורתופדית ונוחה שתקל על כאביו.
בסוף הוא מצא מיטה "מגה אלסטית" בהולנד שעולה כמו מכונית, קנה אותה ומרוב שהתרשם ממנה אפילו החליט שהוא הולך לעשות מזה עסק אשר ייקרא "הולנדיה", על שם המדינה שממנה ייבא את הפלא.
בינתיים אנחנו נכנסים לתוך הרחבה ואז נגלה לי מחזה שלא רואים כל יום: 76 מיטות מתכווננות ניצבות במרחב מול במה גדולה. לצד כל אחת עומד שולחן נמוך שעליו אפשר למצוא את הפריטים הבאים: מנורת לילה קטנה, כוס שמפניה וצלוחית עם כל מיני שוקולדים בצורות משונות.
על הבמה יושבת תזמורת פילהרמונית שלמה ואיתה כמה זמרים אפרו-אמריקאים שעסוקים בהכנות אחרונות לקראת המופע. הם מתאמנים על מין גרסת סול עם נגיעות של ריתם אנד בלוז לשיר המאוס Moonlight Shadow. כל מיני אנשי במה מתרוצצים ביניהם ומחברים מיקרופונים.
מפיק המופע, מוטי רייף, עומד מול הבמה ומחלק הוראות. אני לא מצליח לשמוע מה הוא אומר, אבל אני בטוח שזה שום דבר דחוף. אבי חושף בפניי את האמת האורתופדית ומגלה לי שכל מיטה כזו עולה 60 אלף שקל. לו הייתי איתמר בן-גביר הייתי אומר לו, "לא חבל? בכסף שהמיטה הזו עולה אני יכול לשכור שלושה אוטובוסים, להעמיס עליהם 150 פליטים סודנים ואריתראים, לקנות להם בגדי ים מכובדים - דיזל או אולי אפילו ראלף לורן - ולשפוך אותם בשלוש בריכות שונות בגוש דן. ואולי עוד היה נשאר לי כסף בשביל לשלוח כמה מהם במונית ספיישל למועדון הגולף בקיסריה ולשכור להם כמה מקלות וכדורים".
אבל כל מה שאני עושה זה להרים גבה ולשאול אותו מדוע מיטה כזו עולה כל כך הרבה. בו במקום אני חוטף הסבר מפורט על
האמת היא שסבתא שלי קנתה מיטה מהסוג הזה לפני כמה שנים ומאז אני מפחד שיגיע היום בו אמצא אותה מקופלת כמו טוסט בין משענת הגב למשענת הרגליים. זה לא צחוק המיטות האלה, צריך לקחת בחשבון שאפשר ללכת לאיבוד בתוך כל האורתופדיה והארגונומיה שלהן.
הן קצת כמו חורים שחורים: יש להן היכולת לשאוב בן אדם פנימה, אל תוך העולם הסודי שלהן, ולהעלים אותו מעל פני האדמה. אם הייתה לי מיטה כזו, בשבוע הראשון הייתי נכנס אליה עם קסדה ושריון אבירים מימי הביניים. בשבוע השני הייתי מוכר אותה ומתחיל לחשוב מה לעשות עם הכסף. "איזה מין אנשים יגיעו לכאן היום לראות את המופע הזה? ", אני שואל. "כל שועי הארץ יבואו, אנשי עסקים בכירים, רופאים בכירים, עורכי דין וסלבריטאים כמובן". " אתה מתכוון לכך שתכף יתחיל כאן קרקס של פליטי ריאליטי? איך אין לי כוח לזה". "אני אשאל אותך שאלה: כחברה רצינית, בינלאומית, נראה לך נורמלי שמי שיכבד אותנו באירוע הם פליטי ריאליטי, שהיום יודעים מי הם ומחר שוכחים? זה לא האנשים שאני מתעסק איתם והם גם לא אלה שקונים הולנדיה".
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. אולי אבי עצמו לא מעוניין בפליטי ריאליטי שיתרוצצו לו בין המזרנים אבל מהר מאוד נשפכים למקום כל מיני אנשים שהשמועה אומרת שהם שרדו אי או שניים בפריים טיים של ערוץ 10. אני עצמי מצליח לזהות את מרינה קבישר ואירית רחמים שועטות במקום, רעבות למגע המלטף של הפלאשים והמיקרופונים.
אני מנסה לברר איך קורה שאף על פי שהמנכ"ל והבעלים של הולנדיה לא רוצה לראות כאן פליטי ריאליטי שיזהמו לו את המותג, הם בכל זאת כאן. ההשערה הרווחת בקרב האנשים שאותם אני מתחקר היא שמוטי רייף הוא גם המפיק של "הישרדות"; בגללו אנחנו נאלצים לסבול את הפרצופים האלה.
חוץ מהשורדים נמצאים כאן ושואבים שמפניה ומתאבנים גם סלבריטאים נסבלים יותר, ולפעמים גם פחות: טל ברודי, גיא פינס, רון חולדאי, ציפי שביט, דליה מזור, שירז טל, גל אוחובסקי, אורי פפר, סיון קליין, יבה דון ועוד כל מיני אנשים שאתם רגילים לקרוא עליהם בטורים אחרים.
קצת לפני עשר בערב אנחנו מתנקזים אל תוך האולם המרכזי של ההאנגר 11, היכן שבדרך כלל נערכות הופעות. בדרך אני קולט שוב את אבי ברססט. הוא מחייך אליי, נראה שהוא מרוצה. אולי הוא לא שם לב לפליטות הריאליטי שמתרוצצות כאן, חושפות איברים ומפטפטות ללא הפסקה עם כל מי שמחזיק מצלמה או נעמדות מול משהו שנחשד כאמצעי תקשורת המונים. אין לי ספק שאלה יתראיינו גם למצלמת אבטחה בקניון. ואולי הוא סתם מחזיק פרצוף מרוצה רק כי זהו תפקידו כאן: להפגין שביעות רצון מהאירוע.
בעודי חולף על פניו ברססט אומר לי ש"אם תחשוב על זה, אתה נולד ומת במיטה, זה לא צחוק". אני מחייך אליו בחזרה בחמימות באר-טוביינית. תכל'ס, כמו שאומרים במושב, אני לא יכול לא לאהוב אותו. הרי אנחנו שנינו מאותה מועצה אזורית. בתוך האולם ניצבות עשרות מיטות מזמינות, מצוחצחות, שטובעות באוקיינוס של תאורה צבעונית קורצת.
לכל מיטה יש מספר. אני מתמקם במיטה מספר 71, שזה יוצא שורה רביעית, קו ישיר אל הבמה. אני מיד מוריד נעליים ומתחיל לשחק עם ההגאים של המיטה ומשנה את התנוחות של משענות הגב והרגליים. מהר מאוד אני מבין שלא כדאי לי להתרגל לכל הנוחות הכללית הזו, כי עוד כמה שעות אני חוזר למיטה הצנועה, הלא אורתופדית, הלא מתכווננת, הלא מכנית בעליל, שיש לי בבית. בחלוף מספר דקות עולה לבמה אדם שחום עור בגודל של גוליית מודרני - שני מטרים גובה, 150 קילו - ומתחיל לשיר קאברים לשירים ידועים כמו What a Wonderful World של לואיס ארמסטרונג.
הוא מוסיף גם כמה שירים מקריירת הסולו שלו שהוא מפתח בשנתיים האחרונות, מאז זכה בתחרות "כוכב נולד" הפרטית בתוכנית של אופרה ווינפרי. קוראים לו איברהים מקדונלד, אם רציתם להצטרף למועדון המעריצים שלו. אין ספק שיש לו קול מעולה והוא יודע להגיש שיר כמו שצריך, אבל אם לומר את האמת, אני פשוט לא מתחבר לסגנון, לבחירת השירים ולנימה הכללית.
אני מנסה להירגע על מיטת החלומות ולהישאב אל תוך המוזיקה אך לא ממש מצליח. באחת השורות לפניי אני יכול להבחין באורי פפר שלא מפסיק לדבר בטלפון. לידו, על המיטה הסמוכה, שרועות דוגמנית צעירה ופליטת ריאליטי ססגונית. חצי שעה אחר כך סיון קליין, שהיא הנציגה של גיא פינס במקום, תתקרב לאזור ואותה פליטה תצעק לה ללא בושה: "סיון, בואי לראיין אותי מיד". ואני אביט בהתרחשות הזו מולי ואזכר בתקופה הקצרה לפני כמה שנים כשהייתי רבע ידוען, ונהגתי להגיע לכל אירוע נוצץ שהזמינו אותי אליו והתראיינתי לכל מיקרופון פנוי והשתכשכתי בהבזקי האור של הפלאשים.
ויותר מהכל אזכור, שמעל הכל ריחף לאו דווקא הרצון להתפרסם כי אם הפחד המשתק להיעלם. זה מה שהפחיד אותי באמת: לשוב אל האנונימיות הקרירה שממנה באתי. באותה תקופה גם אני הייתי מסוגל לצעוק לסיון קליין שתבוא לראיין אותי. ואפילו הייתי חושב שזה חמוד. אחרי שאני נזכר באותה תקופה משונה בחיי, אני מסכם עם עצמי שכל כמה שאני לא יכול לסבול את פליטי הריאליטי והסלבריטאים הזמניים שנושאים את תהילתם מהשקה להשקה, אני בהחלט יכול להבין אותם. אני יודע מה עובר להם בראש. ואני יודע שהקומבינציה בין הפחד להיעלם מהתודעה הציבורית יחד עם ההנאה הבסיסית בהשקות ואירועים מהזן הזה היא קטלנית וקשה נורא לשרוד אותה בכבוד.
הרי גם אני זוכה לפלאש או שניים באירועים שאליהם אני מגיע (אם הם עונים על אחד הקריטריונים הבאים: או שהם קשורים לאחד ממכריי, או שהאורחים מקבלים בהם הטבות ומתנות מרחיקות לכת), והעובדה שדווקא אותי מצלמים ולא את האיש לידי מייצרת אצלי מין הרגשת עליונות לא ברורה אבל נעימה.
בהמשך עולה לבמה משי קליינשטיין ומפגינה כישרון שירה לא קטן כשהיא מצטרפת לאיברהים "גוליית" מקדונלד. הקהל משתולל מהשילוב. רון חולדאי מניף ידיו באוויר, ציפי שביט מתנענעת כמו מישהי שנשארה בשדות הפתוחים של וודסטוק בשנות השישים. לסיום איברהים מבצע גרסה שקטה ל- Hallelujah האלמותי של ליאונרד כהן, והקהל במיטות מוחא כפיים בהתלהבות.
אחר כך כולם גם זוכים לקבל שמיכה במתנה ויוצאים מאושרים ושמחים מההאנגר. קצת לפני שגם אני חומד לי שמיכה אני פוגש שוב את אבי ברססט ושואל אותו אם הוא מרוצה, אם היה שווה להוציא את כל הכסף שהושקע באירוע הזה. "נכון שהאירוע עלה מיליונים", הוא אומר לי, "אבל זה שווה את זה, כי זה אירוע שידברו עליו עוד שנים וזה מקרב את הלקוח למוצר".
האמת, גם אני מרגיש מקורב יותר למוצר. ולו היו לי כמה עשרות אלפי שקלים פנויים, הייתי מתקרב עוד יותר, אבל אין לי ואני נאלץ להסתפק בשמירה על מרחק נגיעה מהאורתופדיה היוקרתית.
במושב שבו גדלתי הייתה אישה קשישה שהייתה יושבת כל היום ליד בית העם ובכל פעם שהייתי עובר בסביבה היא הייתה שואלת אותי לאן מועדות פניי. לפעמים הייתי עונה לה ש"אני הולך לחוג כדורסל" ופעמים אחרות הייתי משיב לה ש"באתי להוציא דואר מהמזכירות". היא תמיד הייתה מסתכלת עליי במבט משונה ושואלת אותה שאלה בתגובה: "אבל אני לא מבינה, בשביל מה זה נחוץ?".
אף פעם לא ידעתי מה לענות לה. מה באמת נחוץ כל כך בהליכה לחוג כדורסל או להוציא דואר מהמזכירות? זה גם מה שרציתי לשאול את מר ברססט, לברר איתו בשביל מה זה נחוץ. אך כשסובבתי את מבטי הבחנתי שהוא עסוק בסמול טוק רב משתתפים עם גל אוחובסקי, רון חולדאי ועוד כמה. אז החלטתי לוותר והמשכתי לעבר היציאה, לא לפני שלקחתי שמיכה כמובן.
מאותה קשישה עקבית במושב למדתי את השיעור הכי חשוב בחיי: שום דבר לא באמת נחוץ. שום דבר לא הכרחי. לא פתיחות ולא סגירות, לא בכורות ולא טרום בכורות, לא הגיא ולא הפינס. הכל הבל הבלים ושום דבר לא באמת נחוץ. גם אם אתה ישן על מיטה ששווה 60 אלף שקל, בסוף אתה תתעורר עם הידיעה המרסקת הזו ששום דבר לא באמת משנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם