20 למבצע שלמה: מסע בעקבות ילדי המטוס
8 תינוקות נולדו על המטוסים ב"מבצע שלמה" בדרך לארץ מאתיופיה. היום הם כבר בני 20, חלקם הגדול מתקשה למצוא עצמו בנוף הישראלי
במטוס, בדרך לארץ, נולד הבן הצעיר איל. איל גטו, שהתגייס לשרת כלוחם חטיבת גבעתי, ואחרי ארבעה חודשים וחצי לקח את התיק ו"חתך" הביתה, לעזור בפרנסת המשפחה. עכשיו הוא עריק. עובד במפעל. "איך חגגנו לו יום הולדת?", אומרת אמא שלו מונלי גטו.
היא לא מדברת עברית, מונלי. רק אמהרית. "לא חגגנו. שכחנו את יום ההולדת ושכחנו את המבצע". שמונה תינוקות נולדו במהלך "מבצע שלמה". חמישה בנים ושלוש בנות. למרבית התינוקות שנולדו נכתב בתעודת הזהות בסעיף "ארץ לידה", "בדרך לארץ". כולם כמעט נולדו פגים.
את השמות הפרטיים שלהם קיבלו מהצוות הרפואי במטוס. כעבור עשרים שנה המסע בעקבות השמונה, שהיה אמור להיות מרגש ויפה, מגלה סיפור קליטה קשה. כיום מבין השמונה רק לבחורה אחת יש בגרות מלאה.
כולם התגייסו לצה"ל, אבל ארבעה מתוכם נפקדו או ערקו בשנה האחרונה. אחת סיימה 21 ימי ריתוק לבסיס על נפקדות, לפני שבועיים. אחד מרצה עכשיו חודש ריתוק. שניים עדיין בבית. מרבית ההורים מובטלים. מקרב האימהות שילדו אז, הרוב לא יודע עברית עד היום.
התקשורת עם הילדים, רובם לא דוברי אמהרית, קשה. מהכמיהה הגדולה להגיע לארץ נשאר בעיקר תסכול. חלק גדול מההורים מתגעגע לאתיופיה. יש ביניהם שהיו רוצים לחזור. הם גרים בשכונות מצוקה. לא עברו דירה, ולא התקדמו מהיום שבו נפרדו ממרכזי הקליטה
שלושה מהם גרים בחדרה, ברחובות סמוכים. אף אחד מהם לא היה חבר בתנועת נוער, ואין להם בבית מחשב. גם לא מזגן. רובם עובדים כבר מגיל 12 בעבודות מזדמנות, כדי לעזור בפרנסת המשפחה. חלקם הגדול נתקל בגזענות.
מה החלום שלכם, שאלתי כל אחד מהם בנפרד, בגיל 20. עבודה , לימודים, משפחה, בית, טיול אחרי הצבא, לשבור את מעגל העוני, לצאת מהשכונה. התשובה הייתה כמעט זהה. לשמונת התינוקות שנולדו "בדרך לארץ", בבטן המטוס שהביא אותם מאתיופיה לישראל, אין חלומות.
את השם לימור נתן ללימור טרונך הרופא שיילד אותה במטוס. גם בתעודת הזהות שלה כתוב שנולדה "בדרך לארץ". היא נולדה שעה לפני הנחיתה בלוד. "התביישתי להגיד שאני בהיריון", מספרת אמא שלה אביבה טרונך, שתמונותיה כורעת בבטן המטוס פורסמו בטלוויזיה ובעיתונים והתקבלו ברגשות מעורבים.
מצד אחד, התרגשות גדולה. מן הצד האחר, חדירה אמיתית לפרטיותה של יולדת צעירה. "הצירים התחילו אבל לא רציתי להגיד כלום. שאלו אם כואב לי משהו, אמרתי 'לא'. פחדתי שיורידו אותי מהטיסה. מי שישב לידי אמר, 'אני חושב שהיא בהיריון'. לא היה הרבה זמן. היינו קרובים לארץ.
ילדתי מהר. הרופא, אני לא זוכרת את השם שלו, ביקר אותנו כשלימור הייתה קטנה. הוא אמר, 'לימור היא כמו בת שלי'. התלהב . עכשיו, כבר עשר שנים, לא ראינו אותו. אולי גם לו נמאס. לכולם נמאס מהאתיופים".
משפחת טרונך נשלחה למרכז הקליטה בקריית שמונה. שם התחילו ללמוד באולפן. לימור טרונך, מספרות האמהות היולדות האחרות שהיו באותו מרכז קליטה, הייתה תינוקת בכיינית. כשישבו בכיתת האולפן היא תמיד בכתה. המורה אסרה עליה להיכנס לשיעורים.
אביבה טרונך אמרה שאם היא לא יכולה להשתתף בשיעור עם בתה התינוקת, אז אף אחת מהאמהות לא תוכל. היא למדה עברית אחר כך. מרבית האמהות האחרות, לא דוברות עברית עד היום. השיעורים באולפן היו הזדמנות שלא חזרה על עצמה.
גרים בשכונת "פאר" בחדרה. "תינוקות המטוס", כך הם מכנים את עצמם, צוחקים כשהם אומרים את שם השכונה. בפועל מדובר בשכונת מצוקה עם רוב אתיופי. אנטיתזה לפאר.
משפחת טרונך היא שכנה של משפחת אייהון (סיפורה מובא בהמשך), ברוך אייהון נולד גם הוא במטוס. "תקעו את כל האתיופים בשכונה אחת", אומרת לימור טרונך. "אנחנו חיים מגיל קטן יחד. אתיופים עם אתיופים. קשה להתחבר עם אחרים".
לימור עזבה את בית ספר בתחילת כיתה י"א. עבדה במפעל העופות "הוד חפר". תשע שעות בכל יום, משש בבוקר. "בחרתי בדרך הקשה", היא אומרת. "פרשתי מבית ספר והלכתי לעבוד, כי זה מה שרציתי. הייתי טיפשה. ההורים לא יכלו להגיד לי כלום". לפני שנה ושלושה חודשים התגייסה לצה"ל. שירתה בפיקוד דרום, עד שעזבה גם שם. שלושה שבועות ישבה בבית בלי לעשות כלום.
בסופו של דבר חזרה לצבא. נשפטה, רותקה לבסיס ל-21 יום ושובצה לשרת קרוב לבית. "דופקים נפקדויות בגלל מצב כלכלי קשה", היא אומרת. "אני לא בחורה מרמת אביב. אני צריכה לעזור". כבר שנתיים שבני הזוג טרונך גרושים. המצב הכלכלי שקודם היה קשה, החמיר.
אביבה פוטרה מעבודתה במטבח. יש לה שישה ילדים בבית. "אני לא יודעת מה לעשות", היא אומרת. "לא טוב בארץ. יש גזענות. גם אם היה לי כסף, לא היו נותנים איפה שהם רוצים. ברמת אביב היו עושים שביתה. אני מכירה את הישראלים האלה.
"אני הייתי חוזרת לאתיופיה אם הייתה לי אפשרות. לארץ שלנו. שם לא שמים לב לצבע ולא לעדה. פה לא קיבלו אותנו כמו שצריך. חשבנו שיקבלו אותנו כמו שצריך, וטעינו. ילדתי את לימור במטוס. חשבתי שיהיה לה כאן טוב. עכשיו אין כסף, אין לימודים, אין עבודה. הילדים מסתכלים עליי, 'למה הביאו אתכם לפה?', ואני אומרת להם 'אין לי תשובה'".
"המדינה לא עשתה מספיק", אומר איל גטו ביובש. לא כועס, הוא מעיד על עצמו. אדיש. "בתור ילד היו קוראים לי כאן 'כושי'. אחר כך לא. אבל הגזענות לא נעלמה. היא לא תיעלם. באוטובוס, ברחוב. אני עובר, רואה אותי בן ישיבה. הוא חוצה את הכביש לצד האחר. מפחד.
את אחותי פיטרו מהעבודה. קיבלו במקומה 'לבנה'. מעדיפים לקבל ישראלים במקום אתיופים. ככה זה ישראל. אין טעם אפילו לדבר". איל גטו נולד פג. באינקובטור, איתו שמו את לימור טרונך, גם היא נולדה במטוס. איש לא שיער שייוולדו הרבה תינוקות בדרך לארץ, ולא הביאו די אינקובטורים לנמל התעופה. אחר כך פשטה שמועה כאילו במטוס "נולדו תאומים".
מנמל התעופה בלוד לקחו את מונלי גטו עם איל התינוק באמבולנס לבית חולים אסף הרופא. כעבור כמה ימים נסעו למרכז הקליטה בקריית שמונה. גרו כמעט שנה וחצי באתר קרוואנים בחיפה, ומשם עברו לדירת השיכון הקטנה בגבעת אולגה. שם הם גרים עד היום. האב, מאמו, פנסיונר. האם חולה.
"חיים מקצבה של הביטוח הלאומי. 3,500-3,000 שקל בחודש", מסביר איל. "לא מדברים עברית. אי אפשר לתת להם לצאת לבד. בנק, קופת חולים, ביטוח לאומי, אספות הורים בבית ספר. חייבים לתרגם להם. הדיבור קשה, ההבנה קשה. אני בצבא, הם מתקשרים שאני אתרגם להם בטלפון".
הוא למד בישיבה תיכונית. 12 שנות לימוד, ובגרות מלאה אין לו. כל הילדות, הוא אומר, חלם להיות טייס. מראש, הוא אומר, לא חשב שיצליח. ויתר על החלום עוד לפני שניסה. בלי תמיכה מהבית, הוא אומר, אין סיכוי. היה אמור להתגייס לפני שנה וחצי. דחה את הגיוס כדי לעבוד ולעזור להורים.
בנובמבר האחרון התגייס, לגבעתי. אחרי ארבעה חודשים וחצי עזב וחזר הביתה. "ברחתי כדי לעזור בבית", הוא אומר. מאז הוא עובד בלילות במפעל ייצור. עריק כבר שלושה חודשים וחצי. מתכנן לחזור לצבא "אחרי שהמצב הכלכלי יסתדר".
חי בצל הפחד שהמשטרה הצבאית תתפוס אותו. "חשבתי שאם אני אהיה לוחם, יעזרו לי יותר", הוא אומר. "זה לא קרה. הציעו לי לקבל מוצרים מהצבא. אני לא רוצה. יש לי כבוד. יחליטו בשבילי מה חסר לנו במקרר? אני רוצה לעבוד, להרוויח כסף".
אנחנו מתקשים לאתר את כל התינוקות שנולדו "בדרך לארץ". הנתונים הראשוניים מדברים על שני תינוקות שנולדו במטוס. בהמשך נגלה שמדובר בשמונה. אנחנו מחפשים קצה חוט. ח"כ שלמה מולה מסייע לנו. הוא מכיר את האנשים מהשטח. לו לא היה בן העדה, הוא אומר, הקושי היה גדול עוד יותר.
במרבית המקרים דויד נגה משמש לנו לפה בגלל קשיי שפה. משפחה אחת שולחת אותנו לאחרת. הם, ביניהם, לא בקשר כבר שנים. האירוע האחרון שחגגו יחד היה בר מצווה לבנים, בכותל, ביוזמתם של הסוכנות היהודית או הג'וינט.
הם לא יודעים. אין להם קשר לא עם הצוות הרפואי שהיה במטוס ולא עם הטייסים. לא זוכרים שמות. כל אחת מהמשפחות קיבלה קלטת וידאו, ובה מונצח רגע הירידה מהמטוס עם התינוקות הקטנים. אצל מרבית המשפחות גם הקלטת הזאת אבדה. לחלק האחר אין וידאו.
"חבל שהשפה העברית לא נקנית בכסף", אומרת לי אנייש טדיסה, אמא של גיל טדיסה. אצלה אנחנו צופים בקלטת הווידאו, ובה תינוקות המטוס יורדים בנמל התעופה בלוד בפעם הראשונה. "הכל בסדר, והתינוק מקסים, איזו היסטוריה", אומר הרופא שמחזיק את גיל בידיים.
הצוות הרפואי קרא לו ישראל, מספרת לי אנייש. כשהיה בן שלוש החליט שהוא לא אוהב את השם הזה. בבית תמיד קראו לו מאז שנולד דסאלי, שמחה באמהרית. כך הגיעו אחר כך לגיל. "הייתי מראה לישראלים מי אני", אומרת אנייש טדיסה באמהרית, על מגבלת השפה. "אבל פה, הפה ננעל".
מהלידה היא זוכרת הכל. איך חיבקו אותה הרופאים, ואיך חתכו את חבל הטבור. זוכרת גם את אביבה טרונך ואת אמא של ברוך איינהון, ארגו. שתיהן ילדו איתה באותו מטוס. עכשיו הן גרות במרחק הליכה, אבל לא בקשר. הלידה, בלב אירוע היסטורי, לא ניצחה את הזמן ולא נתנה תחושה של גורל משותף. קשיי הקליטה האפילו אפילו על גודל המעמד.
מהמטוס לקחו את אנייש טדיסה לבית החולים "לניאדו" בנתניה. בעלה, אנגידאו שמו, נלקח למרכז קליטה בקריית שמונה, והילדים (היו לה אז חמישה, נוסף על גיל. היום יש לה שמונה. חק"ב) לנהריה. כמה ימים לא היה ביניהם קשר. את הילדים מצאו רק אחרי שבועיים. אפילו שידרו הודעה ברדיו במדור חיפוש קרובים. "בלבול, בלגן", אומרת אנייש. "אבל היינו מאושרים".
גם הם עברו את המסלול של מרכז קליטה בקריית שמונה, האתר בנווה כרמל בחיפה ואחר כך דירת הקבע בחדרה. האחות הגדולה יותר של גיל, רויטל, היא שניהלה את הבית. האב פנסיונר. האם לא עובדת. האחים הגדולים עוזרים בפרנסה.
אגב, כל הילדים, גם גיל, דוברי אמהרית כדי שלא ייווצר נתק בינם ובין ההורים. "אחותי הייתה הולכת לאספות הורים", מספר גיל. "היא עשתה כל מה שצריך. שיעורי בית, טלפונים, קניות. עד היום. האחים הגדולים הפכו להורים של ההורים".
מחודש נובמבר האחרון הוא משרת כמכונאי רכב במחנה "שמשון" בצפון. מקצוע שלמד בתיכון. בגרות מלאה אין לו. "באתיופיה ההורים לא התערבו למורים", אומרת רויטל, האחות. "כאן הסמכות ניתנה למורים כהורים כמו שם. זאת הייתה שגיאה. היה צריך לדחוף יותר את הילדים שנולדו כאן".
כשרצה להוציא תעודת זהות, מספר טדיסה, הלך למשרד הפנים. אז גילה שנולד "בדרך לארץ". "אמרתי לפקידה", הוא אומר, "יש כתובת כזאת? תחליטו, אתיופיה או ישראל. היא אמרה,'זאת שאלה קשה, אני לא יודעת'. הבטיחה שתבדוק עם ההנהלה ולא חזרה עד היום".
זאת ילדת המטוס היחידה שיש לה תעודת בגרות. בימים אלה יירוש וונדה משרתת בקורס קצינות. יירוש, קיצור של ירושלים. "הצגתי את עצמי בקורס עכשיו", היא אומרת. "סיפרתי שנולדתי במטוס, ב'מבצע שלמה'. לידי ישב צוער אחר. הוא אמר לי 'אבא שלי היה הטייס. . .'".
בטיסה שבה נולדה, היא אומרת, נולד עוד תינוק. יש לה קרוב משפחה, אלעד (וונדה) אייסו, גם הוא "תינוק מטוס" (סיפורו בהמשך). הם לא בקשר. הוריה, בוסנה ומהרטו, באו מגונדר לאדיס אבבה, ומשם לישראל. היו במרכז קליטה בחצור, ואחר כך עברו לאשקלון, לשכונה שאין בה רוב אתיופי.
היום יש להם 12 ילדים. יירוש, הרביעית. אביה עובד בשתי משרות, באחזקה ובאבטחה. אמא שלה עקרת בית. שניהם דוברי עברית. "הם אלה שתמיד ניהלו את הבית", אומרת יירוש. "אף אחד לא עשה את זה במקומם. הם הלכו לאספות הורים ועשו איתנו שיעורי בית. אבא שאף למצוינות".
יש לה כבר, ליירוש, אחות מ"פ בצה"ל. האחות הזאת עתודאית, שסיימה לימודי לוגיסטיקה בטכניון. היא עצמה חשבה ללמוד הנדסה, אבל בסוף החליטה להתגייס קודם. על אף שלמדה באולפנה דתית, התעקשה לעשות שירות צבאי רגיל. התגייסה במרס 2010. קודם עבדה כקופאית וחסכה כסף. "תמיד רציתי להיות קצינה", היא אומרת. "בבית עודדו אותי להגיע לטוב ביותר".
לפני שיצאה לקורס קצינים, עוד כחיילת, עבדה במקביל לשירות הצבאי. עכשיו בגלל לחץ הקורס היא לא יכולה לעבוד. "הצבא נותן לי 120 שקל תוספת, ואני קונה בזה כל מה שאני צריכה", היא אומרת.
"אני לא לוקחת כסף מההורים. אני גדולה מספיק כדי לגדל את עצמי". היא לא מתכחשת לקשיי הקליטה. ההפך. "אין דבר כזה שאין קשיי קליטה", היא אומרת. "את ההורים שלי היה צריך ללמד להדליק גז ולהכין אורז. דברים בסיסיים.
אני התנדבתי בתיכון במרכז קליטה עם אתיופים, כדי לעזור לעולים חדשים. מפני שאנחנו חיים בסביבה 'מעורבת', לא בתוך 'גוש' משפחות אתיופיות, היה לנו קל יותר להתערבב".
בשלב הזה היא רוצה להמשיך בקריירה צבאית. "בבית לימדו אותי", היא אומרת,"'כשקשה, תתאמצי יותר'. הקושי הוא לא תירוץ".
יותר משנתיים נמשך המסע של משפחת אייהון לישראל. 11 חודשים היו בסודן, אחרי שנתפסו במעבר הגבול. אחר כך החזירו אותם לאתיופיה. המתינו באדיס אבבה עד למבצע. ברוך הוא בנם השלישי (עכשיו יש להם כבר שבעה ילדים).
"שכבתי על המיטה במטוס, לחצתי, לחצתי", מתארת ארגו אייהון את הלידה בטיסה, "והופ, הילד בא. הוא יוצא, ואני שומעת 'תעשו כפיים', 'הגענו, אנחנו בירושלים', ו תעשו כפיים, כפיים', 'הנה, המטוס יורד, אנחנו כבר על האדמה'".
היא זוכרת מהאמבולנס שלקח אותה לבית החולים את אנייש טדיסה ואת אביבה טרונך. ישבו זו לצד זו. נרגשות מהלידה ומהעלייה לארץ. עשו מסלול משותף. מרכז הקליטה בקריית שמונה, אתר הקרוואנים והדירה בשכונה בחדרה. בעלה עבד כגנן. כבר תקופה ארוכה שהוא מובטל. כדי לפרנס את המשפחה היא עובדת היום בניקיון.
ברוך הבן למד בתיכון. לא השלים בגרויות. הוא מבין אמהרית, אבל לא יודע לדבר. "למי שבא מאתיופיה קשה יותר", הוא אומר. "אבא שלי כל הזמן אומר לי, 'אם אני הייתי במקומך, כמה הייתי משקיע'. אני אוהב את ההורים שלי. עם זאת, הם לא אנשים שאני יכול לקבל מהם עצה".
ארגו: "אנחנו שילמנו מחיר כבד כדי להגיע לארץ הקודש. הבטיחו לנו שכאן הכל ילך 'נקי'. אבל פה, אנחנו תלויים כל הזמן בידיים של מישהו אחר. כל חודש מחכים רק ל-28 לביטוח הלאומי. יש לילדים שיעורי בית, אספת הורים.
"אני הייתי הולכת למורה של ברוך ואומרת, 'סליחה, אני עולה חדשה. אני לא יודעת לקרוא ולכתוב'. אני לא יודעת איזה ציון הם מקבלים. איזו עבודה נותנים להם להכין. אני רוצה לעזור להם, ואני לא יכולה. איך ילדים מסתכלים על זה?".
ברוך אייהון שירת שנה וחמישה חודשים בחטיבת גולני. גדוד 13. התגייס בנובמבר 2009. היה, הוא אומר, "מורעל". סמל, לוחם בפלוגה המסייעת. אחר כך עבר למפקדה. המורעלות, הוא אומר, התפוגגה עם הקושי. כבר זמן מה שהוא בבית. עריק.
"כשאני בא הביתה מהצבא", הוא מספר, "להבדיל מחייל, בן להורים ישראלים, אין לי את מי לשתף. אתה מקבל 700 שקל בחודש, שזה כלום. נוסעים לקריית שמונה, יש שלוש תחנות בדרך. אתה עוצר, קונה שתייה, אוכל, יש שק"ם בבסיס, לא נשאר לך כלום. אני יצאתי כמה פעמים מהבית בלי אגורה. כי אין".
בגלל זה החליט גם הוא, כמו איל גטו, לחזור הביתה. עכשיו הוא עובד. עבודות מזדמנות. צבע, תיקונים. לוקח מה שמציעים לו. בבית צריכים את העזרה שלו. אמא שלו ארגו דואגת. "כל החיים רק דיברתי על מה שאני רוצה בשבילו", היא אומרת, "שייצא עם לימודים, עם תעודה. עכשיו אני דוחפת את היד לכיס כדי לעזור לו, אבל אין לי מה לתת".
אביה של פרח צהיי, דרסו ז"ל, היה הסנדק בברית של איל גטו. עכשיו שתי המשפחות האלה לא בקשר. פרח נולדה בהמראה מאדיס אבבה לישראל. בהתחלה כתבו לה בתעודת הזהות שנולדה בישראל. עכשיו שינו וכתבו אתיופיה. הרופא במטוס נתן לה את השם. "הוא שאל את ההורים שלי איך הם רוצים לקרוא לי", היא מספרת. "הם לא ידעו לענות אז הוא אמר 'בסדר, לה יקראו פרח".
אביה של פרח נפטר לפני שבע שנים. עכשיו יש בבית ביוקנעם עוד שמונה ילדים קטנים, שאמה ננה מגדלת לבד. פרח עוזרת בפרנסת הבית. "אין תקשורת", אומרת פרח על ילדי העולים ועל העולים. "זה חסר. בתור ילדה הייתי באה הביתה ואומרת שיש לי בחינה. אף פעם לא הבינו. לי אין תמיכה בבית. אין לי למי לפנות. בחוץ הייתה תמיד גזענות. ביסודי ובתיכון הייתה אפליה, לא היה חיבור בינינו לבין ה'ישראלים'.
"כל הזמן 'אתם אתיופים' ו'כושים'. כינויים כאלה. מעליב. אני בגיל 12 כבר יצאתי לעבוד. ההורים היו אומרים לי, 'אנחנו בגיל שמונה כבר עבדנו, אל תתפנקי, תעשי גם את'. לילדים שלי אני גם אתן לעבוד מגיל צעיר. יש לי חברות ישראליות, מפונקות. זה ממש מגעיל אותי. נגיד קניתי בגד, גופייה בשוק, והן קנו ב'קסטרו'. אז ישר הן חושבות ששלהן טוב יותר, כי שלי עלה פחות כסף. זה פינוק. זה חינוך מהבית, וזה לא טוב".
היא סיימה 12 שנות לימוד, אבל אין לה בגרות. על אף שיכלה לעשות שירות לאומי, התעקשה להתגייס. עכשיו היא משרתת בצה"ל, בג'למה. קרוב לבית. מש"קית קישור וגיוס. אחרי שהיא מסיימת את יום העבודה בבסיס, היא הולכת לעבוד במלצרות.
"אני מגיעה הביתה, אני מבשלת לעצמי, מגישה, מכניסה בגדים לכביסה, מסדרת", היא אומרת. "אין מצב שאמא שלי תעשה לי את הכביסה. גם כסף בחיים אני לא אקח. זה פינוק של ישראלים. בעיניי הוא פינוק רע".
המשפחה של אמה נשארה באתיופיה. "אמא שלי הייתה חוזרת לשם", היא אומרת. "כאן היא מרגישה לבד.'אני מעדיפה לחזור לאתיופיה', היא אומרת לי, ואני מבינה אותה".
יש לו שני שמות. אלעד, כי נולד במטוס אל על, וסולומון, על שם המבצע. את השמות נתנו הסנדקים שלו. משפחה צרפתית מנתניה שקראה בעיתון על לידתו של תינוק אתיופי במהלך המבצע, ומיהרה להגיע למרכז הקליטה לאמץ אותו. אמא שלו חששה שהם מתכוונים לחטוף לה את התינוק. בסוף התרצתה. עד היום, אומר אלעד אייסו, הם שומרים איתו על קשר. גם ליום הולדת 20 נתנו לו במתנה כסף.
הוא בן הזקונים במשפחת אייסו. לפניו יש עוד תשעה ילדים. גרים בנתיבות. "ביני לבין ההורים שלי יש פער" הוא אומר. "אני מגמגם אמהרית. הם לא מבינים עברית. באו לפה כי חשבו שיהיה פה זהב. חלמו להגיע לירושלים. אמרו להם, 'יהיו לכם חיים טובים'. לא חשבו שככה זה ייראה אחרי 20 שנה".
מגיל צעיר חלם להתגייס לקרבי. בנובמבר 2009 התגייס להנדסה קרבית. מכיוון שהוא בצבא, האחים שלו עוזרים בפרנסת הבית. הוא עובד בחופשה "רגילה" וב"מיוחדות". "אני עובד מגיל 13", הוא אומר.
"זה לא רק מחסור בכסף. החוסר הוא בעיקר בתמיכה. דברים קשים שצריך להתמודד איתם ואין עם מי.
"אחד כמוני צריך למשל יותר מוטיבציה כדי לעשות בגרות. צריך כוח רצון. אילו היו דוחפים אותי, הייתה לי היום תעודת בגרות. אבל לא היה מי שיעשה את זה. אני פוגש את החבר'ה שלי בצבא. לי קל יותר עכשיומאשר להם. חייל צריך את התמיכה של ההורים. אני רגיל להסתדר בלי זה. לי אין בעיה לישון בשטח. הם צריכים שק שינה ומזרן, וסט מצעים מהבית".
הוא מתכנן להישאר בקבע. אולי, הוא אומר, בעוד כמה שנים, גם יעבור לגור בקיבוץ. "כשהייתי ילד", הוא אומר, "קראו לי כושי. לא התייחסתי. נולדתי באוויר, אין לי ארץ לידה בתעודת הזהות, אבל החלטתי שאני ישראלי. ככה אומרים הראש והלב. בגלל זה אני רוצה להישאר בקרבי ולגור בקיבוץ. זה חלק מהרצון שלי להיות שייך סוף סוף".
"אני לא מופתע", אומר חבר הכנסת שלמה מולה ממפלגת קדימה. מולה עלה לארץ מאתיופיה ב"מבצע משה". ב"מבצע שלמה" כבר היה מנהל מרכז קליטה. "הדור השני של עולי אתיופיה", הוא אומר, "שנולד כאן, שרוי במשבר עמוק עוד יותר מהדור שעלה לארץ. בשפה פשוטה אפשר להגיד שהוא 'על הקרשים'.
"לדור הראשון ישנו העוגן של חלום העלייה. להם אין גם את זה. הילדים האלה תלושים. הם מרגישים ניתוק וריחוק. הם גדלים בבתים שאין בהם'מודלינג'. אומרים שהדור השלישי יהיה זה שייצא מהמצוקה. איך הוא ייצא מהמצוקה כשהדור השני מצבו דפוק?
"מדובר בכישלון קולקטיבי של החברה הישראלית", ממשיך מולה. "הישראלים טובים בלעשות מבצעים ולהתגאות בהם. רגע אחרי המבצע שכחו את העולים. השאירו שדה ריק, ולא הביטו יותר לאחור. רק סמלי שאף אחד לא אימץ את הילדים האלה, שנולדו במטוס. לא אל על, לא חיל האוויר. לא טיפחו את הקשר בין העולים ל'מעלים'. אף אחד לא התאמץ לדעת איפה התינוקות האלה, ומה קרה איתם.
"הקולטים, המדינה, הרשויות המקומיות, הארגונים החברתיים שמעורבים בקליטת יהודי אתיופיה, צריכים לעשות חשבון נפש עמוק. איך משקיעים כל כך הרבה כסף בעולים, וזה כל כך לא מוצלח? מערכת החינוך כשלה. היא הייתה צריכה להביא את ילדי העולים להצלחה גדולה יותר, וזה לא קרה.
רק 41 אחוז מילדי העדה, בהשוואה לאוכלוסייה היהודית, מקבלים תעודת בגרות. לפני שבועיים קיימנו דיון בוועדת החינוך של הכנסת. ביקשתי לדעת כמה מחוננים משרד החינוך איתר בקרב יוצאי אתיופיה וילדיהם. אמרו לי'תשעה'. זה מזעזע.
"יש התנערות מהאתיופים", אומר מולה. "יש כאלה שאפילו אומרים,'עשינו להם טובה שהבאנו אותם לכאן'. צריך לדפוק על השולחן. צריך לבצע מהלכים דרמטיים ולזעזע את מערכת הקליטה. אני חסיד גדול של מאבק ציבורי, אבל כזה שיש בו סיכויי הצלחה. אם אפשר היה לשחזר את כיכר התחריר, הייתי מדרבן את העולים לעשות את זה מחר בבוקר. ללכת, להתעורר, לצעוק, לקחת את גורלם בידיהם.
"יש פה נורה אדומה. חייבים לבצע תפנית במדיניות החברתית שמתייחסת לעולי אתיופיה. צריך לקחת את התקציב המושקע בהם, לזרוק את כל התוכניות הקיימות, ולייצר תוכנית חדשה. לא ייתכן להתייחס לכל העולים כמקשה אחת. צריך תוכנית מודולרית".
הסיפור על שמונת התינוקות, אומר חבר הכנסת מולה, אינו מקרי. הוא סימבולי. "מדובר בכתב אישום לחברה הישראלית. אחרי עשרים שנה. זאת התוצאה של כישלון הקליטה של ילדי הדור השני. זאת המציאות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם