ארוס מהחיים: אני הולך להתחתן
הסתובבתי לרוני ואמרתי לה שכעת, כשאנו יחד כבר שמונה חודשים, אני מבקש לברר אם היא רוצה להיות אשתי. היא הסכימה. ואז סחטתי מאבא שלי הבטחה שהוא יישאר בחיים לפחות עד יום חתונתי. אירוסין כתרופה לדיכאון קיומי
כשהיא ביקשה ממני לנסות להגדיר את ההרגשה שעליה אני מדבר, אמרתי לה שזו מין אי נחת שבבסיסה עומדת הנחת היסוד המוחלטת והמטרידה שלאן שלא תסתכל, מה שלא תעשה, תמיד יהיה רע. כאילו שנגזר עליי להיות תייר נצחי בתוך סיור מודרך בלתי נגמר בשדות הכישלונות הפרטיים שלי: חוסר היכולת לחייך, חוסר הסיפוק המוחלט מהעבודה, מיחסי מין, מאיך שאני נראה, מאיך שאני נשמע, מאיך שאני כותב, מהמצב בחשבון הבנק. וכמובן הגעגועים הכרוניים לתקופות הסמים והכאוס שלעולם לא מרפים.
אפשר להרגיש את ההרגשה הזו פיזית באזור הבטן, הוספתי.
נסה לתאר לי את היומיום שלך, היא ביקשה. אני קם בבוקר, השבתי לה, מוציא את הכלב לטיול וניגש לכתוב. תמיד יש לי משהו לכתוב - לעיתון או למקום אחר - ותמיד אני מאחר להגיש אותו. בין לבין אני פוסע הלוך-חזור מחדר העבודה אל המטבח להכין קפה לפחות שש פעמים, לפעמים יותר. ואז אני עומד ליד הקומקום ומחכה שהמים ירתחו ובזמן הזה אני חושב לעצמי שאני מוכרח לקנות מכונת קפה אמריקאית או להתחיל לבשל קפה שחור בתוך סיר ענק מדי בוקר, זה יחסוך לי הרבה זמן בחיים. אבל מה אעשה עם כל הזמן שיתפנה - על השאלה הזאת אין ממש תשובה. בערב רוני חוזרת מהעבודה ואז אני בדרך כלל איתה. לפעמים אני מצחיק אותה, אבל האמת היא שרוב הזמן אני עסוק בלהיות מצוברח ובלהבהיר לה שאני מצוברח. ולפעמים היא מצליחה להוציא אותי מזה ולפעמים לא.
תן לי לשאול אותך, היא ביקשה לדעת, האם יכול להיות שלקשר הזוגי שלך יש השפעה שלילית על המצב שלך? להפך, השבתי לה. אם רוני לא הייתה נמצאת בחיי מצבי היה רע פי מיליון. עצם זה שאני מצליח לנהל סוג של חיים נורמליים, זה רק בזכותה. אני משוכנע בכך. אם היא לא הייתה בסביבה, הייתי עכשיו במצב שהיה מחייב אותך לסדר לי צו אשפוז.
טוב, היא אמרה, והחליפה לנימה מקצועית יותר: אתה צריך להעלות את המינון של התרופה האנטי דיכאונית בעוד 75 מ"ג ליום. הסכמתי. היא המשיכה ואמרה משהו על כך שזה לא טוב, אפילו מסוכן, שאני ככה לבדי רוב היום. "במצבך, הדבר האחרון שאתה צריך זה להיות לבד עם המחשבות שלך. אתה חייב שתהיה לך יותר חברה ביומיום. אולי תלך לכתוב בבית קפה או משהו? אתה חייב לעבוד בסביבה יותר הומה, עם יותר אנשים". אמרתי לה שאין לי כוח להתחיל לקפל את המחשב הנייד ולסחוב אותו איתי לבית קפה כל יום, והיא אמרה שכדאי שאתרגל לזה אם אני רוצה לשפר את מצבי הנפשי.
ולגבי בת הזוג, היא אמרה שהיא לא דואגת. "נשמע שאתה ממש אוהב אותה ושהיא עושה לך טוב. אבל אולי במקום להיכנס למצבי רוח ולספר לה על זה שאתה במצבי רוח, תנסה לעשות איתה משהו יצירתי. משהו שעדיין לא עשיתם".
יומיים לאחר מכן היה ברור שהפנמתי את השיחה: העליתי את מינון הכדורים האנטי דיכאוניים ב-75 מ "ג ליום. הבאתי מבית הוריי דינוזאור צעצוע מפלסטיק, הנחתי אותו על אדן החלון בחדר העבודה שלי ומאז אני כותב בסביבה "הומה יותר" ואני פחות בודד ביומיום שלי.
לגבי התחום הזוגי, בכלל הגדלתי ראש והלכתי על רפורמה כללית יצירתית: החלטתי לעשות עם בת זוגי משהו שעדיין לא עשינו, הצעתי לה להתחתן איתי. היא, דרך אגב, הסכימה. האמת היא שקצת הגזמתי בפסקה הקודמת. נדמה לי שנתתי את הרושם שהחלטתי להתחתן עם רוני שלי אך ורק בגלל השיחה הטראנס אטלנטית עם הפסיכיאטרית שלי. כי פני הדברים הם לא כך. האמת היא שאיך שהתחלתי לצאת עם רוני, לאחר שבועיים בלבד, אמרתי לה שזה יהיה נהדר אם נתחתן. אבל אז תיקנתי את עצמי ואמרתי לה שיש לי מין נטייה משונה כזו להתאהב בנשים ולהציע להן להתחתן איתי לאחר שבוע-שבועיים להיכרותנו וזה אף פעם לא באמת עובד וזה לא רציני באמת.
"איתך אני רוצה שזה יהיה אחרת" אמרתי לה אז, כי היה לי ברור למן הרגע הראשון להיכרותנו שהיא איננה סתם מישהי שאני יכול להרשות
ממרחק של שמונה חודשים ידעתי שאוכל לדעת אם היא סתם אירוע זמני בחיי או שהיא אהבת חיי ועל כן יש להתחתן איתה בהקדם האפשרי. החישוב בעזרתו הגעתי לטווח הזמן הזה - שמונה חודשים - הוא פשוט ומבוסס על נוסחה מתמטית לא מסובכת: מישהי שלא אוהבת אותי באמת לא תשרוד איתי שמונה חודשים. צריך הרבה אהבה, אהבה כנה ולא מתפשרת, כדי לשרוד את הקטנוניות ואת הנוירוטיות ואת מצבי הרוח הלא נגמרים שלי. אם מישהי נמצאת איתי במשך שמונה חודשים כנראה שאני אהבת חייה. לא פחות מזה. אני לא יודע אם אני עושה זאת בכוונה אבל במשך שנים ההתנהלות הזוגית האינטנסיבית והמטורפת שלי הצליחה ליצור מצב (מבורך יש לומר), שבו נשים שיוצאות איתי מהסיבות הלא נכונות (שזה יכול להיות סיבות עלובות כמו זה שאני הבן של אסי דיין או בגלל שפעם בשנה אומרים לי מגיא פינס מזל טוב) לא נשארות בסביבה יותר מכמה חודשים בודדים גג.
טוב, בעצם אני כן יודע אם עושה את זה בכוונה. לפעמים אני מציב בכוונה מכשולים במערכת היחסים שלי אך ורק כדי למדוד את עומק הנחישות ואת כמות וכנות האהבה של האישה שאיתי. אבל זה לעתים רחוקות, רוב הזמן אני פשוט בלתי נסבל - לא כי אני חלילה עושה את עצמי כזה אלא כי אני, באמת ובתמים בלתי נסבל. במובן הכי טהור של המילה.
ברור לי שזו דרך נוראית להתנהל במערכת יחסים, אך כמו שאני נוהג לומר לרוני אחת לכמה זמן, "מאמי, אני יודע שאני טיפה מטורף ויש לי המון תסביכים ומניירות כמו של נעמי קמפבל. אבל מה? אני אוהב אותך כמו שאיש לא אהב אותך ואני מוכן לעשות הכל כדי להצחיק אותך".
ותאמינו לי שכשאני מחליט לשיר קריוקי בקולי הנוראי ומעורר החלחלה באמצע הלילה, או לדבב את מחשבותיהן של חיות הבית (בעיקר את מחשבותיו השיגיוניות של אורי היורקשיר טרייר הבלתי נלאה), אני
עושה זאת רק כי אני אוהב את רוני שלי בצורה אינסופית, ללא תאריך אחרון לשיווק, רק כי אני מוכן
לעשות הכל כדי להצחיק אותה.
ב-6 ביוני מלאו לנו שמונה חודשים ולא חיכיתי הרבה זמן. כמה שניות אחרי שהשעון סימן 00:00 והיומן עבר לתאריך הגורלי, כיביתי את הטלוויזיה, הסתובבתי אליה, אמרתי לה שכעת, כשאנו יחד שמונה חודשים, אני רוצה לברר איתה אם היא אולי בטעות, במקרה, רוצה להתחתן איתי, וכמיטב המסורת הדביקה, הקיטשית והארכאית הוצאתי טבעת מהכיס.
היא הסכימה. ענדתי לה את הטבעת. ופתאום לראשונה מזה הרבה זמן חשתי שאני חי באמת. לא סתם תייר בתוך הדבר הזה שמכונה "מציאות", כי אם אדם שחי את חייו באמת, בצורה הכי מהותית והכי תכליתית שאפשר. או אז הבנתי את התרומה האדירה של רוני לחיי.
עד שהכרתי את רוני תמיד הנחתי שאני שועט אל עבר עתיד סינתטי של נרקומן בכיר שימות תוך כמה שנים משימוש יתר (ככה גם העריכו רוב הקרובים אליי), או של נגמל כרוני שלנצח ינדוד בין מכוני גמילה בכל העולם, מין אדם כזה שמתגלגל בחייו מפה לשם בלי יותר מדי תוכניות - והיה לי טוב עם זה, היה לי נוח עם זה.
מבחינתי, זאת הייתה תוכנית לא רעה יחסית לצרה שמכונה "החיים שלי". המילה הזו, "עתיד",
או קרובת המשפחה שלה "תקווה", לא היו קיימות אצלי. לא רציתי לשמוע עליהן - והן גם לא רצו לשמוע עליי. אני עדיין לא סובל את המילים האלה, הן עושות לי אולקוס ממש, אבל מאז שהכרתי את רוני אני מנהל איתן סוג של דיאלוג פתוח.
אני יודע שזה מה שאני חייב לעשות אם אני רוצה לנהל חיים זוגיים עם רוני. ובטח ובטח אם אני רוצה להתחתן איתה. אני הרי לא יכול להתחתן איתה ולהמשיך לחיות בסוג של אקראיות סופנית וחסרת אחריות. לא מגיע לה בן זוג שמדשדש אל מותו כמו הזקן בשיר של דוד אבידן.
אני קצת מתבייש לספר את זה, יש לי הרגשה שזה עלול להחריב את כל התדמית הדיכאונית שלי שאני מטפח במשך שנים, אבל לעתים בלילה אני מביט ברוני הישנה על הכר ואני אפילו חושב לעצמי את הדבר הכי דביק, הכי קלישאתי והכי לא קולי בעליל, שלעולם לא האמנתי שיעבור לי בראש: "מתאים לי להזדקן איתה, עם האישה הזו", אני חושב לעצמי ומכסה אותה עוד קצת כדי שלא תתקרר מהמזגן.
לפני שלושה שבועות בערך אבא שלי התקשר אליי והודיע לי שהוא רוצה להתאבד. זה לא הפתיע אותי כל כך, זה זמן רב שאני מדבר עם אבא שלי ואני שומע את הייאוש והוויתור הכללי בקולו.
שאלתי אותו מדוע והוא הסביר לי על הסתמיות והריקנות שמתרוצצות בחייו ועל חוסר המוטיבציה להמשיך ליצור או לקשט את התרבות הישראלית בסרטיו ובכתביו. הוא אמר שהוא חש שהשאיר מאחוריו אמירה מספיק רחבה ודי והותר צאצאים.
לא ידעתי מה לומר לו. לא רק שיכולתי להזדהות איתו ולהבין אותו במובנים רבים, אלא גם היה לי ברור שזה קצת קשה לשכנע אדם כמוהו שהחיים הם, למרות הכל, האופציה העדיפה. לרגע לא שכחתי שמדובר באדם שאת 20 השנים האחרונות הקדיש ליצירות
קולנוע שעוסקות בדיוק בנושה הזה: המוות והבנאליה האכזרית החיים.
אבי הוא מומחה לעניינים האלו. ומזמן ברור לי שכמו שהחיים הם על פי אגפא כך המוות הוא על פי אסי דיין. אז לך תסביר למישהו כזה - שליטף את המוות מכל כיוון עם מצלמות וטקסטים - ששווה לו להמשיך לחיות. זה קצת כמו לנסות להסביר לסטיבן הוקינג שהמפץ הגדול הוא לא כזה גדול או משהו כזה.
מה שכן אמרתי לו זה ש"לאחרונה גם אני קם בבוקר והדבר הראשון שאני חושב זה שזה שזה לא ממש שווה להתעורר. החיים שלי הפכו למין תמהיל מוזר של יצר היששרדות ומצבי
רוח דיכאוניים. אז בטח
שאני מבין אותך. אבל בכל זאת אבא, עם כל כמה שהעולם הזה מחורבן אני לא מוכן לשמוע אותך מדבר בכלל על האפשרות של התאבדות".
מה שכן אמרתי לו זה ש"לאחרונה גם אני קם בבוקר והדבר הראשון שאני חושב זה שזה שזה לא ממש שווה להתעורר. החיים שלי הפכו למין תמהיל מוזר של יצר היששרדות ומצבי
רוח דיכאוניים. אז בטח
שאני מבין אותך. אבל בכל זאת אבא, עם כל כמה שהעולם הזה מחורבן אני לא מוכן לשמוע אותך מדבר בכלל על האפשרות של התאבדות".
שאני מבין אותך. אבל בכל זאת אבא, עם כל כמה שהעולם הזה מחורבן אני לא מוכן לשמוע אותך מדבר בכלל על האפשרות של התאבדות".
הוא הציע שאתקשר לפסיכיאטרית שלי בלוס אנג'לס ואדבר איתה על איך שאני מרגיש. לעומתו, כך אמר, אני עוד צעיר ואין סיבה שאחיה על טהרת הדיכאון הקיומי. אולי אני צריך לשנות את הרכב התרופות הפסיכיאטריות שאני לוקח. הבטחתי לו שאם המצב ימשיך אני אתקשר אליה דרך סקייפ. לקראת סיום השיחה אמרתי לו שאני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר ושאני צריך אותו כאן איתי בעולם המזופת הזה.
מאוחר יותר באותו ערב רוני אמרה שאני נראה לה מודאג מהרגיל. סיפרתי לה על השיחה עם אבא שלי. היא הציעה שאולי אסביר לו שיש לו עוד הרבה בשביל מה לחיות, ושהוא עוד צריך להיות נוכח בחתונה שלי, בברית של הילדים שלי, כלומר של הנכדים שלו. ניסיתי להסביר לה שמדובר באדם טיפה יותר מורכב, בעל תפיסה פילוסופית שלמה לגבי המוות. אחד כזה שלא ניתן לשכנע שיש לו סיבה לחיות בעזרת מחוות רגשיות זולות. אבל היא התעקשה שבכל זאת שווה לי לנסות.
הבטחתי לה שברגע שתהיה לי הזדמנות לדבר איתו על הנושא, אעשה זאת. לאחר שרוני הסכימה להתחתן איתי, התקשרתי לאבי וסיפרתי לו על כך. הוא שמח מאוד לשמוע. נשמע שהוא התרגש בכנות מהעניין. הוא אפילו אמר לי שכבר לפני זמן מה דיבר עם אחותי אסיה (שגרה באיטליה) ואמר לה שהוא מהמר שאני ורוני נתחתן בקרוב מאוד. ואז פתאום שיניתי את הטון ואמרתי לו שעכשיו הוא בטח ובטח לא יכול לפרוש מהעולם, כי הנה עכשיו יש לו משימה חשובה: להיות נוכח בחתונה שלי. "או-קיי, זאת באמת סיבה טובה להישאר בחיים", הוא הגיב, חשב לשנייה, והוסיף: "אבל תשתדל שזה יקרה עוד השנה. טוב?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם