וילה בג'ונגל: ערב ספטמבר מהצד השני
המיליארדר מוניב אל-מסרי, האיש שתיווך בין חמאס לפתח, משקיף עלינו מהטירה שלו בהר גריזים, פסימי מתמיד: "נתניהו לא באמת רוצה שלום"
אנו ניצבים בגובה אלף מטר מעל פני הים, בפסגת הר גריזים, בווילה המדהימה, אולי אפילו בלתי נתפסת של מוניב אל-מסרי, מיליארדר פלסטיני, איש עסקים בינלאומי, טייקון מקומי שהונו מוערך במיליארדים, בן ל"משפחה הלוחמת" של ערפאת ולוחם שלום ותיק. הגובה הרב, הנוף המרהיב, והבריזה הקלה שמנשבת מייצרים אשליה של שקט, כאילו מישהו לחץ על כפתור "הדמם" (mute) דמיוני והרגיע את כולם.
אל-מסרי כבר בן 75. היה החבר הכי טוב של ערפאת, ישב עם רבין, בילה עם פרס, נועד אפילו עם ביבי. מכיר את הישראלים כאת כף ידו. שנות דור הוא מטיף לשלום, לאחווה, לפתרון היסטורי. עכשיו מתברר (על פי העיתונאי רוברט פיסק ב"אינדיפנדנט") שאל-מסרי היה המתכנן, היוזם והמבצע של המהלך החשאי והנרחב שהביא לפיוס הפלסטיני בין פתח לחמאס.
נוסף על כל הצרות, בשבועות האחרונים נאלץ אל-מסרי לטפל בנכדו מוניב, הנקרא על שמו, סטודנט באוניברסיטה האמריקאית היוקרתית בביירות, שחטף כדור מצלף ישראלי על הגדר בלבנון, מול מארון א-ראס, באירועי "יום הנכבה". אל-מסרי, בדרך כלל איש של מילים רגועות ושלוות, הפך לאדם זועם בעקבות התקרית הזו. איבד את סבלנותו, אולי גם חלק מנימוסיו ומסובלנותו.
הווילה שבנה שם, בפסגת הר גריזים, מעל מושבת השומרונים, מנותקת לגמרי מסביבותיה. היא העתק מושלם של "וילה קפרה לה רוטונדה" שבנה האדריכל האיטלקי הנודע אנדריאה פלדיו במאה ה-16, ליד העיר ויצ' נזה במחוז ונטו שבאיטליה. אל-מסרי אירח פעם את ראש עיריית ויצ' נזה, והאיטלקי הודה שהווילה בהר גריזים מרשימה בהרבה מהמקורית שאצלו בבית. עד שלא מגיעים לארמון של אל-מסרי לא מבינים במה מדובר.
תיאורו של המקום יכול להכיל מוסף שלם. מבנה אדיר, נישא, בנוי כולו שיש צרפתי ואיטלקי (בתוספת מעט אבן מקומית), מוקף גנים מלכותיים, מטעים, טראסות, מזרקות ונחלי מים. בחזית הווילה בריכה עגולה עם מזרקה מרהיבה, אשר מימיה ניתזים מפסל עצום המתנשא מתוך המים. חלל הווילה גבוה במיוחד, הקשת המרכזית עוצרת נשימה, הכל עמוס באוצרות ארכאולוגיים ואדריכליים, יצירות מופת אורגינליות (מודליאני, פיקאסו, מי שתגידו נמצא שם), ריהוט עתיק, כבד, פסלים מקוריים שהובאו מאיטליה, מיוון ומצרפת, שטיחים כבדים, שכיות חמדה, כמעט בכל פינה יש משהו יוקרתי, מקורי, עתיק, שהובא מאיפשהו. כל זה מתנוסס בלב השומרון, מעל שכם, הובא והועלה לכאן מכל קצוות תבל.
אל-מסרי בנה את הארמון שלו בשנות האינתיפאדה השנייה (משנת 2000), העסיק כאן 750 פועלים משכם, והיה בעצם המעסיק היחיד באזור באותן שנים איומות.
נוסף על כל זה, את חללו העצום של הבית ממלאים, לכל אורך השיחה, צלילי מוזיקה קלאסית שנשמעת חצי כנסייתית. אבל אל-מסרי מעדכן שמדובר במלחין פלסטיני מודרני, "החביב עליי במיוחד". שנותיו של אל-מסרי ניכרות בו. הוא רזה וזקוף, פניו גרומות, דיבורו ברור ורך, לבוש בחליפה כהה ובעניבה, כמי שמוכן בכל רגע נתון להיקרא אל הדגל ולהוביל את המחנה. לאחר הפיוס המפתיע בין פתח לחמאס הוזכר שמו כמועמד לעמוד בראש "ממשלת הטכנוקרטים" הפלסטינית החדשה. בינתיים זה לא ממש קורה. אל-מסרי לא צריך ממשלה, הרי יש לו אימפריה.
הוא חולש על חברות בינלאומיות גדולות בתחומים נדל"ן, בנייה, סלולר, מלונאות. הוא נחשב לפלסטיני העשיר ביותר המתגורר בשטחים, הונו האישי נאמד בכחצי מיליארד דולר, שווי הקבוצה הכלכלית שלו הוא מיליארדים רבים. יש לו שישה ילדים, 17 נכדים (ה-18 בדרך), הוא גר באחד המקומות המרשימים ביותר במזרח התיכון (בלי הגזמה), והדבר היחיד שלא הצליח להשיג בימי חייו הוא שלום.
שאלתי אותו על הפיוס בין פתח לחמאס. אתה מבין, אמרתי לו, שזה נתפס כמעשה בוגדני בעיני רוב הישראלים. איך אפשר לדבר על שלום מולנו, ובמקביל לכרות ברית עם תנועה שנשבעה להשמידנו? נתתם לנתניהו סולם לרדת מהעץ, בגיבוי בינלאומי.
אל-מסרי לא מסכים. "אלה שטויות. אתם מאכזבים אותי בכל פעם מחדש. אתם הרי לא מוכנים להקשיב לצד האחר, רק לעצמכם. אתם נוסעים לוושינגטון, משכנעים את חברי הקונגרס, ומטריפים זה את זה במקום לשתוק רגע ולהקשיב. אם האזנתם לנאום של חאלד משעל בקהיר, בטקס הפיוס, הייתם שומעים שלושה עקרונות. אלה בדיוק העקרונות שעבדנו עליהם עם חמאס, והצלחנו להשיג. חמאס הכיר בקווי67' כבסיס לפתרון, חמאס הסכים לתת לאבו מאזן את הקרדיט ואת הצ'אנס להמשיך במשא ומתן, וחמאס הסכים שהתנגדות תיתכן רק במסגרת המדינה, זאת אומרת שלא עוד כל קבוצה חמושה או ארגון מחליטים על פעולות צבאיות.
אלה שלושה הישגים אדירים. במקביל, הם הסכימו להפסיק את ירי הרקטות מעזה. אז תגידו לי, מה רע בזה בשביל התחלה? בשביל מה אתם צריכים להגיב בפאניקה כפי שהגבתם? לאן אתם מגיעים ככה?
לא הגיע הזמן שתבינו מה הפלסטינים רוצים?
הם רוצים דבר פשוט. את 22 האחוז משטח פלסטין שהסכמנו להתפשר עליהם, את מה שהוסכם באוסלו, את החלק שלנו בירושלים, והקמת שתי מדינות בהרמוניה ובחברות. הפלסטינים רוצים להפסיק את הכיבוש. תאמין לי שאני מציאותי ואני יודע על מה אני מדבר. זו אינה תעמולה. אלה עובדות. אתם רק מדברים על שלום, אתם לא באמת רוצים שלום. תראה, כמעט כל בכירי המערכת שלכם בשב"כ, במודיעין, כשהם משתחררים הם פתאום נעשים אנשי שלום. אני שואל את עצמי, למה זה לא קורה להם כשהם בתפקיד, ולמה זה עובר להם כשהם מגיעים לממשלה".
ובכל זאת, הישראלים קוראים את אמנת חמאס, מקשיבים להניה ולמשעל כשהם משלהבים המונים בעזה, ולא לגמרי משתכנעים. למדנו להאמין לערבים, והדברים שאנחנו שומעים מהם לא נעימים. לא מדובר בבסיס למשא ומתן, אלא בסיבות למלחמה.
"זה לא נכון. שוב, אתם רואים רק מה שנוח לכם לראות. תגיד לי אתה, מה לא בסדר בכך שהעם הפלסטיני מתאחד בהנהגה אחת? זה טוב לנו, זה טוב לכם, זה טוב לתהליך השלום. איך יכול להיות שמאז הפילוג אתם כל הזמן אומרים שאי אפשר לנהל משא ומתן, שלא ברור לכם עם מי צריך לדבר, עם אנשי עזה או עם אבו מאזן, ולכן חבל על הזמן. ופתאום כשאנחנו מתאחדים, אז אתם אומרים חמאס או אנחנו? מאיפה החוצפה הזאת? התאחדנו כדי להוכיח שיש פרטנר פלסטיני. שיש סיכוי לשלום. ואחרי שעשינו את זה במאמץ אדיר, אתם מפזרים עובדות מעוותות.
"יש לכם מוח מעוות. חמאס זכה בבחירות דמוקרטיות. חמאס הוא חלק מהעם הפלסטיני. אנחנו לא יכולים להעלים אותם. הם כאן, הם יישארו כאן. מי שרוצה לדבר, צריך ללמוד לדבר גם איתם. הם הלכו כברת דרך, תאזינו למשעל. הרי לא תוכל לקום מדינה פלסטינית בלי שהפלסטינים יתאחדו. אז הנה, התאחדנו. ומה אתם עושים? טורקים את הדלת. במקום לקפוץ על ההזדמנות".
ב"יום הנכבה" שחל לפני מספר שבועות קיבל אל-מסרי טלפון דחוף מביירות. נכדו האהוב הנקרא על שמו, מוניב, בן 22, פצוע קשה. הוא עזב הכל וטס לביירות. ישב שבועות ליד מיטת הנכד. "על אף שכבר חוויתי חוויות כאלה", אומר אל-מסרי, "זה היה אירוע מכונן. האחיינית שלי ישבה פעם במטוס שהותקף על ידי חיל האוויר שלכם, ונפצעה. איבדתי קרובים וחברים באינתיפאדות ובמאבקים. אבל עכשיו, הנכד שלי, בחור צעיר שמסמל מבחינתי את העתיד, הסיפור הזה קשה לי".
מה שלומו?
"עוד לא ברור. הוא חי, וזה טוב, אבל הפציעה קשה מאוד. הוא היה 20-15 מטר בתוך לבנון, חטף בגב כדור מצלף שלכם. איבד כליה וטחול, שבר את עמוד השדרה, ואיבד המון דם. זה היה קליע דום-דום או משהו דומה, שגרם נזק רב. כשמצבו ישתפר, אנסה להטיס אותו לטיפולים בחו"ל".
הוא בן למשפחה עשירה, יש לו הכל בחיים, למה הוא היה צריך להסתער על הגדר?
"כי הוא שייך לדור שלא שכח. בן גוריון וגולדה, המנהיגים שלכם, אמרו בזמנו שהזקנים ימותו, והצעירים ישכחו, וכך תיפתר בעיית הפליטים. אז זהו, שהצעירים לא שוכחים. הוא כבר דור שלישי, והוא רוצה לחזור לארץ שלו. הוא עדיין חולם על האדמה שלו. אתם לא מבינים את זה. אתם חושבים שאם תתעלמו מכך, זה ייעלם. אבל זה לא ייעלם. זו בעיה שצריך לפתור אותה".
הוא מתחרט?
"לא. הוא אמר לי שבפעם הבאה יבוא שוב. שלו ולחברים שלו אין כוונה להפסיק".
זו בעיה לא פתירה. אין מנהיג ישראלי שיחתום על החזרת פליטים לישראל. אין אלקטורט ישראלי שיצביע למען מהלך כזה. החזרת הפליטים פירושה סוף מדינת ישראל.
בשלב הזה אל-מסרי מאבד את סבלנותו. דורש ממני להעביר לו עותק באנגלית של הריאיון בטרם פרסומו. הסברתי לו של"מעריב" אין עדיין אתר באנגלית ואני אתקשה לתרגם לו במיוחד. "אני נפגעתי כבר לא מעט פעמים מדברים שאמרתי, ועיוותו בתקשורת שלכם", הוא אומר, "מה אני מבקש ממך בסך הכל, אני לא רוצה להיות מצוטט בדברים שלא אמרתי".
מה שהלחיץ את אל-מסרי, לדעתי, הוא עניין שיבת הפליטים. הנושא הנפיץ ביותר בנרטיב הפלסטיני. לאחר שהתרצה, המשיך לדבר: "אתם לא יכולים למנוע מאנשים לשאוף לחזור לביתם. זו שאיפה טבעית. אתם גם לא יכולים להתעלם מהבעיה האנושית והמוסרית שנוצרה כאן בעקבות הקמת מדינת ישראל והחלטתכם להגיע לכאן. לכן הדרך היחידה לפתור את זה, היא לשבת ולדבר. בשנת 2002 פורסמה היוזמה הערבית. אני חושב שהיא בסיס טוב. לצערי, הישראלים בורים. אתם לא רוצים באמת לדעת. אתם מסתפקים בלחשוב את מחשבותיכם המעוותות, שלא מבוססות על היכרות אמיתית איתנו, אלא על צרות אופקים, על בורות ועל דעות קדומות".
רגע , עזוב לרגע את הדעות הקדומות, איך אתה יכול לשכנע את הישראלי הממוצע שהסדר לא יביא לשיטפון של פליטים שיידפקו על הבית שלו.
"כשהבאתם מיליון רוסים לכאן שמחציתם בכלל לא יהודים, אנחנו שתקנו. שמע, יש בעיה. צריך לפתור אותה. צריך לשבת יחד, ולחשוב על משהו הגיוני ששני הצדדים יוכלו לקבל. אם תקראו את היוזמה הערבית, תגלו שכתוב שם שהפתרון לסוגיית הפליטים צריך להיות צודק ומוסכם. זאת אומרת, מוסכם גם על ידיכם. אז למה אתם מפחדים? אם אני נתניהו, הייתי אומר קודם כל לעצמי שיש בעיה.
"שהיא נוצרה בגללנו. אז יש כאן בעיה מוסרית ואחריות לאומית. בואו תכירו קודם בבעיה הזו, ובואו ננסה לפתור אותה בסיוע של כל העולם, גם העולם הערבי, כולם יחד. אני לא יכול לדבר בשם הפליטים. אני לא פליט. נולדתי בשכם ואני גר בשכם. אני לא יכול להגיד בשמם שלא יחזרו או שכן יחזרו. רק הם יוכלו להגיד. אבל אני בטוח שאפשר יהיה למצוא פתרון שמקובל עלינו וגם עליכם. צריכים להיות גמישים ויצירתיים, וזה אפשרי. למה לא ננסה?".
נתניהו רוצה לנסות. הוא קורא לאבו מאזן לחזור לשולחן מהיום הראשון, גרונו כבר ניחר.
"נו, באמת. ביבי קודם אומר לא על הכל. תספור את מספר הסירובים שלו בנאום שנשא בארצות הברית. לא לקווי67', לא לירושלים, לא לפליטים, לא לבקעה, לא ולא ולא. אתם רוצים לדבר, ובינתיים ממשיכים לבנות. מאז רצח רבין, אתה יודע כמה בתים בניתם כאן בשטחים? וכמה בירושלים? ומה, אנחנו צריכים להביט בכל זה ולמחוא כפיים? זה לא פייר. זה פשוט לא פייר. אתם חזירים, אתם רוצים לבלוע הכל, לאכול את כל העוגה, וגם לעשות שלום. יש לכם תיאבון בריא. אתם כל הזמן דורשים סטטוס קוו ביד אחת, וממשיכים לשנות אותו באחרת.
"תראו, יש עוגה. בשנת 1947, בהחלטת החלוקה, נקבע שהיא תחולק בינינו, אתם 54 אחוז ואנחנו 46 אחוז. היינו טיפשים ודחינו את זה. חשבנו שזה לא הוגן. פרצה המלחמה. בסיומה נאלצנו להסתפק ב-22 אחוז . אף אחד בעולם לא יכול היה להסתפק ב-22 אחוז מהעוגה בשם העם הפלסטיני, חוץ מיאסר ערפאת. והוא הכריע. הוא קיבל את ההחלטה. הוא הודיע באוסלו שהעם הפלסטיני מסתפק ב-22 אחוז , ואתם מקבלים 78 אחוז. אבל גם זה לא מספיק לכם. מה למען האל אתם רוצים? להמשיך לחיות במלחמה? להפוך לדרום אפריקה? הרי בסוף זה ילך לכיוון של מדינה אחת גדולה, אתם תתחננו לנלסון מנדלה, אתם תתגעגעו לפתרון של שתי המדינות. איך אתם לא רואים את זה?".
אתם חושבים שנתניהו פרטנר?
"אני לא יודע. אבל זה מה שיש. הוא המנהיג הישראלי הכי חזק היום. פגשתי אותו בקדנציה הראשונה שלו. אחרי הפגישה הוא אמר לדורי גולד שהוא רוצה לפגוש אותי פעם בחודש. אבל מאז לא שמעתי ממנו. אני מאמין שאם הוא ירצה, הוא מסוגל. קודם יצטרך להחליף את הקואליציה הקיצונית שלו. הוא הרי פינה את חברון".
מתגעגעים לרבין?
"מאוד. הוא היה גבר ישראלי אמיתי, פטריוט, פרטנר. היה לי קשר מצוין איתו. הוא אמר לי פעם שלעולם לא יעשה שלום עם ערפאת, שלא ילחץ את ידו, שהיא מגואלת בדם. ואז הלך לאוסלו. אחרי אוסלו, בוועידת קזבלנקה, נפגשנו, והוא אמר לי: מוניב, רק אל תגיד לי'אמרתי לך'. אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה רבין שגה, כי היה צריך להודיע באותו יום שהוא מפסיק לגמרי את הבנייה בשטחים".
מקפיא , כמו ביבי?
"לא. לא מקפיא. מפסיק. לגמרי. לתמיד. זו הייתה ההזדמנות שלכם להפסיק את התהליך ההרסני הזה. אבל לא ניצלתם אותה. יש לכם תיאבון, כמו חזירים".
אתם די דומים לנו, לא?
"לגמרי. אנחנו דומים לכם מאוד. כאילו אנחנו אותו עם. ואני מאמין בשלום אמיתי. לא עם גדרות. שילכו הגדרות לעזאזל, צריך להרוס אותן. שלום עם אהבה, עם יוזמות משותפות, אפילו נישואים מעורבים. אם נהיה יחד, אף אחד לא יוכל עלינו".
אז אתה אופטימי או פסימי?
"תמיד הייתי אופטימי. אבל התאכזבתי כל כך הרבה פעמים. לחצנו ידיים, יצאנו לדרך השלום, אבל אני חושב שאין לכם אומץ. אתם לא באמת אמיצים. אתם עדיין לא מוכנים לשלום. אתם לא מבינים שאתם הולכים למדינת אפרטהייד".
אולי אנחנו מפחדים לשלם את מחיר השלום? לחוסר האמון שלנו יש בסיס עובדתי היסטורי, לא?
"לדעתי לא. אתם במנטליות שואה, צאו כבר מהגטו. צאו מזה, אלוהים אדירים. אתם מדברים על מחיר לשלום? אנחנו איבדנו 78 אחוז מאדמתנו, רוב בני עמנו חיים כפליטים בחו"ל, ובסוף אתם מדברים על מחיר? מה עוד אתם רוצים? כן, היינו טמבלים שלא קיבלנו את החלטת החלוקה. עשינו שגיאה. אבל נגזר עלינו לחיות יחד על האדמה הזאת. צריך לחלק אותה בינינו. אף אחד בעולם לא ייתן לכם יותר מ-78 אחוז.
"זה המון. זה ניצחון. זו מורשת ערפאת, ורק הוא היה יכול לוותר ככה. אז קחו את זה ובואו נגמור. למה שנאבד עוד ילדים? למה שאמהות ימשיכו לבכות? בשביל מה? יש כאן מספיק אדמה לכם ולנו. אנחנו מכירים אתכם מצוין. חיינו בתוככם, עבדנו אצלכם. הבעיה היא שאתם לא מכירים אותנו בכלל. נאדה. שום דבר. אתם גם לא רוצים להכיר אותנו. מעדיפים להישאר בבועה שלכם בתל אביב. לכן אתם לא פרטנר אמיתי. וזו בכייה לדורות. כי ההזדמנות הזו חולפת, בעוד כמה שנים ידברו רק על מדינה אחת. איפה נתניהו, למה הוא לא עושה את מעשה סאדאת, שבא לירושלים.
"אני חולם על ביבי מגיע למוקטעה, מדבר עם העם הפלסטיני שלום. מצהיר שהוא מחויב למתווה של רבין וערפאת. נוכל לפתור את הכל, תאמין לי. גם את נושא השיבה. אתם ואנחנו, יחד, על בסיס היוזמה הסעודית, בסיוע כל העולם, וכל העולם הערבי, זה אפשרי. רק צריך לרצות".
מה יהיה בספטמבר?
"אי אפשר לדעת. יכול להיות שיהיה מהלך אמיתי. הרי אין דרך אחרת לפתור את זה. אתם ממשיכים להתעקש ולהתבצר. עוד אפשר לעצור את זה. כל מה שצריך זה להכיר אותנו קצת, לצאת מהפחדים, להשתחרר מהפוביות, להיפטר ממנטליות הגטו שלכם. אנחנו מחכים לכם ורוצים לעשות איתכם שלום. אנחנו יודעים שלא נוכל לנצח אתכם במלחמה. אבל הדרך שבה אתם בוחרים לא תוביל אתכם לשלום. אתם תהיו דרום אפריקה. ככל שתבינו את זה מוקדם יותר, כך ייטב לכולנו".
עד כאן מוניב אל-מסרי. פטריוט פלסטיני. זו גרסת הצד השני, ערב ספטמבר, כשהקרחון כבר מתרומם מולנו, מבהיק באופק המתקרב. גם הגרסה הזו, לאור הנסיבות, צריכה להישמע.
אקו"ם