משחק של חיים ומוות: נשות הכדור האפגניות
נבחרת הכדורגל של הנשים לא מוכנה לוותר על האהבה למשחק, גם מול איומי מוות, נידויים משפחתיים ומחסור במגרש אימונים מתאים
עבור רבים בחברה השמרנית של אפגניסטן, נשים לא צריכות להתעסק כלל בספורט. הקפטן חלידה פופל קיבלה הודעות טקסט מאיימות שמבהירות לה כי היא חייבת להפסיק לבייש את החברה שלה.
"אני אוהבת כדורגל וכדורגל הוא הכל עבורי. כאשר אני באה ומרגישה את הכדור, אני שוכחת הכל ואני שמחה יותר כשאני רואה את הקבוצה שלי", אמרה.
כעת לקבוצה שלה יש בעיה אמיתית: אין להן איפה להתאמן. בחודשים האחרונים הרשו להם לשחק באצטדיון המרכזי של קאבול – שם הטאליבן הוציאו להורג אנשים, אבל כאשר הוא מכוסה בדשא אמיתי.
אבל הבנות לא התרגלו לכך ונאלצו לעבור לחלקת בטון סמוכה. ועכשיו גם זה כבר לא אפשרי אחרי שגורמים מקומיים אמרו להן כי הן לא יכולות להשתמש בשטח.
הצטרפנו אליהן לעולם חדש לגמרי. בנאט"ו לקחו חסות עליהן והלוו להן חלקת דשא קטנה מחוץ לחומות של המפקדה המרכזית בקאבול. יש דשא, יש עמודי שערים, אבל נותרה בעיה קטנה: הדשא לא מתאים לכדורגל כי זה מנחת מסוקים פעיל.
הבנות כבר היו עשר דקות באימון כאשר נשמע הרעש של מסוקי הבלקהוק. שני חיילים אמריקאים ניגשו למגרש בשלווה ונופפו להם כשהם מאבטחים את אזור הנחיתה. הבנות התיישבו בצד בעוד הגנרל נחת. ואז, עוד לפני שגלגלי המסוק עזבו את הקרקע, הן שוב כדרדרו לתוך החלקה.
הקרב על הזכות לשחק את המשחק שהיא כה אוהבת היה קשה מאד עבור חלידה. כאשר הוריה אמרו לה להפסיק, היא כבר לא ראתה סיבה לחיות. "כאשר הם אמרו 'לא, פשוט תפסיקי לשחק כדורגל', ניסיתי להתאבד". אבל היא שרדה.
אין קבוצות כדורגל אחרות של נשים שיכולות לשחק נגדן בבית, ולכן הקבוצה היחידה שהן יכולות להתמודד נגדה היא של נשות נאט"ו. יש תיקולים, אבל גם שמחה אמיתית מצד האפגניות שמקבלות הזדמנות לשחק באמת.
"רק בשבוע שעבר הבנתי שהתייחסתי לכך כמובן מאליו שאני יכולה להשתתף בכל ספורט באופן חופשי ", אמרה אחת משחקניות נאט"ו על המעורבות של נשים בכדורגל. "רק כאשר הייתה לנו הזדמנות לדבר זו עם זו בשבוע שעבר הבנתי שזה חדש עבורן".
עבור חלק מהבנות, האיומים והקללות המתמשכים יכולים לגבות מחיר. "אני חושבת לעזוב כי אני מקבלת עוד איומים", אמרה חטול חאן, עוד שחקנית בנבחרת. "שתי בנות אחרות עשו זאת וברחו מהמדינה. המשפחה שלי רוצה שאני אעזוב".
דיברנו עם אביה, שלא ידע שהיא עדיין משחקת. הוא הביע את חששו האמיתי לביטחונה של בתו, אבל גם הבהיר כי הוא גאה ברוח שלה. "הבת שלי לומדת במכון הטכני ויש לי מישהו שעוקב אחריה", אמר. "אני נותן לה טרמפ בכל בוקר לבית הספר ואחר הצהריים אחיה מביא אותה הביתה. אני מודאג, אבל אני גם גאה".
כדורגל הוא מקור לאושר ברחבי העולם. אבל פה, בחברה שנהרסה בשל קנאות דתית ואלימות שגרתית, זה גם עניין של חיים ומוות.
ניק פטון וולש הוא כתב רשת CNN באפגניסטן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם