החזית העממית נגד חזית העם
לא משנה באיזה צד אתם בוויכוח על שעון הקיץ או החופש הגדול, העיקר שלא נצטרך להתמודד עם השאלות המורכבות והקשות באמת
אלי ישי במסיבת עיתונאים במשרד הפנים להזזת שעון הקיץ צילום: פלאש 90
הוויכוח על שניהם מזכיר את הסרט המשובח "בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייתון, שם מתחלק קומץ המורדים היהודים בין "החזית העממית של יהודה" ל"חזית העם היהודי" - שני ארגונים קיקיוניים המבלים את זמנם בוויכוחים לוהטים בינם לבין עצמם.
שעון הקיץ הוא אולי הוויכוח הישראלי הבולט ביותר שקיים רק כדי שיהיה קיים. בעת הנוכחית, אחרי שהתקבלו המלצותיה של הוועדה שהקים השר אלי ישי, המחלוקת בין החזית העממית לחזית העם מתמצה בשאלה אם שעון הקיץ יסתיים ב-1 באוקטובר או ב-31 בחודש.
זה דיון כמעט תיאולוגי: הנתונים ביחס לחסכון באנרגיה, בטיחות בדרכים והשפעה על חיי המשפחה לא ברורים ואפילו סותרים. ברור שכך או כך ההשפעה של החודש שעליו מתווכחים היא פחות משולית. וראה זה פלא: 300 אלף ישראלים חתמו על עצומה בעניין, יש שלוש הצעות חוק בכנסת, ואין ספר דיונים בתוכניות האקטואליה.
למה? מסיבה ברורה אחת: שר הפנים, הממונה על העניין, הוא אלי ישי מש"ס. יותר משש"ס היא מפלגה, היא סמל חיוני לקיומו של קו השבר בין חילונים לחרדים - קו שבר שיותר מדי אנשים מתפרנסים ממנו.
ישי אינו יכול להחליט החלטה מושכלת, כי אסור לו להיראות כמי שנכנע לעריצות החילונית. מתנגדיו גם הם אינם יודעים להגיד הרבה על שעון הקיץ, חוץ מזה שאלי ישי הוא בעד קיצורו "בגלל צום יום כיפור" - כאילו אורכו של הצום מושפע מהקביעה השרירותית מה השעה - ולכן הם נגדו.
כמו נער המלקות
כל דבר שישי יחליט יעורר זעקה, כי זה הצורך שש"ס ממלאת עבור הציבור החילוני-בורגני בישראל: כותל לזעוק כנגדו, משהו שאפשר לאוורר עליו את רגשות המועקה, חוסר האונים והמבוי הסתום שלידתם בדברים אחרים לגמרי.
כמו נער המלקות שהיה סופג את המכות כשהנסיך היה נכשל בלימודיו - שהרי אסור להרים יד על הוד רוממותו - כך "התקוממות עממית" נגד הדוס החשוך והמחשיך הזה התחליף להתמודדות עם בעיות היסוד של ישראל ותחושת הנאחס הכללית מהחיים פה.
שר החינוך גדעון סער, שהכתבים הפוליטיים מספרים שהוא חריף, ממוקד ונכלולי ובפועל הוא מתנהג כמו חושם, התקנא כנראה בישי. קם סער ועשה לו שעון קיץ משלו: קיצור חופשת בית הספר.
זאת אומרת לא ממש קיצור, בעצם התלמידים היו אמורים לדפוק שעון ביום שישי ה-26 באוגוסט ולהתחיל באמת ללמוד רק יומיים אחר כך, אבל מי סופר.
הנה אפשר להתקומם, השר יכול לומר משפטים חסרי משמעות כמו "באתי לשנות, וזה תמיד הכי קשה", ובסוף אפשר לבצע פליק-פלאק לאחור ולהאשים את ארגון המורים.
צריך להודות לישי ולסער. בלעדיהם היינו נשארים רק אם השאלה "מה עושים בספטמבר" או "איך נתמודד עם הגרעין האיראני" - שאלות שככל שאנחנו יודעים יותר על מה שעושה השלטון בעניינן, כך ברור לנו שיותר טוב לא לדעת. בעזרתה של התקשורת הם נותנים לחיינו פן הומוריסטי, כמעט סאטירי, שהוא התרופה האמיתית לימי הקיץ הקשים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם