איש סודם: חיים ישראלי ייטמן עם סודות המדינה
הם הלכו ובאו והוא נותר כלבנה יצוקה בקיר הביטחון של המדינה. עד יומו האחרון דיבר בן-גוריון, נשם בן-גוריון ודאג למורשת בן-גוריון
הם הלכו ובאו והוא נותר כלבנה יצוקה בקיר הביטחון של מדינת ישראל המתפתחת, מלווה במסירות, במקצועיות ובנאמנות רבה את שרי הביטחון מהמפלגות השונות, עם הגישות השונות, וצה"ל, שהיה בבת עינו, כפי שירש מבן-גוריון. עד יומו האחרון דיבר בן-גוריון, נשם בןגוריון ודאג למורשת בן-גוריון.
עם חיים ישראלי ייקברו היום גם כמה מסודותיה הגדולים של מדינת ישראל, סודות ששמר בתוכו בנאמנות, סודות שיכולים לטלטל מדינה, לפגוע בקריירה פוליטית של אישים, לשנות תדמיות מקצה לקצה. גם את הסודות ייקח חיים ישראלי לקבר, כמו שייקח איתו תקופה שלמה של חזון ועשייה, של קידוש הביטחון מעל הכל, של נתינה וערבות הדדית. תקופה שלא תשוב עוד.
ככתב צבאי בשנות ה-80' שמעתי עליו רבות מפה לאוזן. פה ושם היה מישהו מצביע על דמותו ולוחש: "זהו חיים ישראלי". כמעט ולא דיבר עם עיתונאים, לא הלך רכיל. הוא היה מופקד על נושאים רגישים שמבטיחים את שלמות הצבא כ"צבא העם": ענייני גיוס וחרדים, תנועות נוער ומפלגות, תנועה קיבוצית וישיבות הסדר, דיני קבורה של חיילים, נכי צה"ל ומשפחות שכולות, הצעות חוק, ארכיונים, הצנזורה ומוזיאונים. הכל תחת ידו. שרי ביטחון ראו בו בור סוד, הרמטכ"לים התייעצו בו וראשי ממשלה עלו אליו לרגל.
ב-1995 התמניתי ליועצו לתקשורת של יצחק רבין ז"ל במשרד הביטחון. צבטתי את עצמי כשראיתי את השלט עם שמי על הדלת, ממש צמוד לחדרו של חיים ישראלי. התייצבתי אצלו בחדר, כמו תמיד בעמידה, וביקשתי עצה לדובר המתחיל. חיים, בקיצור וביבשושיות, נידב שלוש עצות:
"1. ליצחק רבין יש מספר חברים טובים: אריק שרון, רפאל איתן ורחבעם זאבי. כשהם יתקפו אותו בחריפות בכנסת ובתקשורת, שלא תעז לעולם להשיב להם. יצחק יכעס עליך. אלו חבריו הטובים ביותר. זוהי ברית דמים של דור תש"ח - זר לא יבין זאת.
2. לעולם אל תאמר לעיתונאי מה יצחק חושב, אלא רק לאחר שתשאל אותו במפורש. צפויות לך הפתעות, היזהר.
3. כלל מספר אחת לדובר: לעולם לא תצטער על מה שלא אמרת".
הודיתי לחיים, פניתי לאחור ויצאתי ממשרדו. בעצם לא היה זה משרד, היה זה חדרון חריג מאוד בנוף של משרד הביטחון - שולחן ישן מעץ, כיסאות של פעם, שדכן סיכות ענקי מדור תש"ח ומנורת פלואורסצנט משתלשלת מהתקרה בשתי שרשראות ברזל. אצל חיים בחדר הזמן עצר מלכת. מי שביקר אותו עשה זאת בדרך כלל בעמידה, שאלה קצרה ותשובה קצרה.
אחרי רצח רבין, כשהגיע שמעון פרס למשרד כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מצא שם את חיים. שניהם יחד, חיים ושמעון, התחילו ממש כאן. הם היו עוזריו המסורים של בן-גוריון במשרד הביטחון בימיה הראשונים של המדינה. פרס המשיך קדימה וחיים נותר על משמרתו, מבטיח את תפיסותיו ורוחו של בן-גוריון. "כל עוד הוא חי", אמרו בלחש, "אי אפשר לבטל את הנח"ל ולא את הגדנ"ע. זו המצאה של' הזקן' וחיים יכעס".
חיים אהב את צה"ל, את מפקדיו ואת חייליו. תזמורת צה"ל ומסדר צבאי העבירו בו רטט. כשפרש מתפקידו ערכו לו ערב מיוחד. הוא ביקש בקשה אחת - שכל האלופים במילואים, בתוספת של איתן הבר ושלי, ישירו את "זמר הפלוגות". כשעמדנו על הבמה שרים ראינו דמעות בעיניו.
כשהתמניתי למפקד גלי צה"ל
חיים ישראלי ייטמן היום עם סודותיו ועם כמה מסודותיה של המדינה בתקופה שבה רוחו של בן-גוריון שורה על צה"ל, חיה ובועטת: צה"ל קולט עלייה, מלמד עברית, מרחיב את הגדנ"ע, פועל בתחומי החינוך, מקדם אוכלוסיות חלשות, מחנך בערי הפיתוח, שומר על ערך "צבא העם", מגייס לשורותיו חרדים, ובעיקר משמש כ"קטר לאומי בירידה לנגב".
איש מיוחד היה חיים ישראלי, אחד ומיוחד, אפוף סוד וסתר, וכולי תקווה כי יפקיד חלק מסיפוריו וסודותיה של המדינה בידיים נאמנות לפרסום לאחר מותו או ל"כשיתאפשר". חיים ישראלי מת בשיבה טובה ואיתו מתה תקופה. יהי זכרו ברוך.
אם חיים היה יודע שאני עומד ומספיד אותו ב-672 מילה , היה קובר אותי בעצמו. "צריך לעשות הכל בקיצור", היה אומר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם