"הרצל, מה עשית?": ראיון עם הרצל חנוכה
ב-81' הוא הביא סכין לעצרת בחירות של המערך. מאז הספיק הרצל חנוכה לעשות סולחה עם פרס, להתייאש מהליכוד ולתת צ'אנס לשלום
נאג‘י כבר לא איתנו, ואני פוגש את הרצל, כבר בן 52, בבית שלו בראש העין. לא ייאמן איך עברו השנים, אבל בעצרת הבחירות המפורסמת ההיא בכיכר העירייה בפתח תקוה, שהכניסה אותו לספר דברי הימים של השסע החברתי, היה הרצל בחור צעיר, חייל משוחרר בן 22 שרק סיים שירות בשריון, רוב הזמן ברמת הגולן. בגיל 13 הוא כבר יצא לעבודה במוסך שתיקן מנועים של טרקטורים בפתח תקוה, ואת מה שהרוויח, הביא הביתה כדי לעזור להורים להאכיל תשעה ילדים, משפחה שגרה בשכונת אחדות.
"היום כולם מתעסקים בהחזרת שטחים כן או לא, אבל אז, ב-81' הייתה מלחמה על הלחם", אומר חנוכה. "אני זוכר כילד פער עדתי בינינו לבין האשכנזים. הרגשנו מאוד מקופחים כמעט בכל דבר. בבתי הספר, במוסדות, בעיריייה. בן גוריון היה עושה כנסים פוליטיים בשנות ה-60' בבית של אבא שלי וזה היה כבוד, אבל לחם לא ראינו מזה, כמו בכל משפחה נורמטיבית. כשהייתי עוד בבית ספר, הרגשתי מה זה שאין לך. לטיולים נסעו רק הילדים האשכנזים כי להם היה כסף, ומי שלא היה לו, נשאר בבית, ואפילו למחברות אי אפשר היה לשלם".
למרות שאבא שלו היה כרוך אחרי המערך, הילדים בבית תפסו מרחק והתחברו יותר למהפכנות של מנחם בגין וליכולת הרטורית שלו. קו פרשת המים היה עניין המאפייה והפקידים בעירייה שהוליכו שולל את אביו. "אני זוכר איך שיקרו לו שם. אמרו לו: 'תחתום פה ופה ופה', והוא, הנאיבי, חתם בלי שדרש מהם התחייבות לקבל מקום אחר במקום זה שהוא מפנה. יום אחד הוא חזר הביתה בערב, עייף, התיישב על הכורסא שלו, נאנח ואמר: 'זהו, מספיק, עכשיו הולכים לבגין'".
רצה הגורל ובאותו היום שבו נאם שמעון פרס בכנס של המערך בפתח תקוה, קיבל נאג'י חנוכה את פסק הדין שהודיע לו כי הוא צריך להתפנות באופן מיידי מהמאפייה שלו. "אבא שלי החליט לעשות שביתת רעב מול העירייה והתיישב שם מהצהריים", הוא מתאר את אירועי אותו יום. "ואז שמעון פרס והפמלייה שלו שהסתובבו בעיר עוד לפני העצרת שלהם, נעצר לידנו ושאל את ראש העירייה דב תבורי מה קורה ולמה אנחנו מפגינים פה. תבורי
חנוכה ידע שפרס אמור לנאום בערב בעצרת הבחירות המרכזית של המערך בכיכר העירייה, ואמר לעצמו שלא ייתן לו לעבור את הנאום הזה בשלום. זמן קצר לפני שפרס עלה לבמה, הוא ניגש לרכב שלו שהחנה סמוך למקום ללא אבטחה ופינצ'ר לו את הגלגלים. התחנה הבאה של הרצל, עוד לפני תחילתה של העצרת, היה סניף המערך ששכן מעבר לכביש, ברחוב נורדאו. הוא שבר עם אלה את שמשת דלת הכניסה, זרע חורבן והרס במקום וניתץ את המחשבים הישנים. והייתה לו גם את הסכין המפורסמת ההיא, שסומנה בעיגול למחרת העצרת, בכל העיתונים, יחד עם היד המונפת האוחזת בה בתוך הקהל הגדול.
מה רצית לעשות עם הסכין?
"בצילום שהיה בעיתון, היד שהחזיקה בסכין היא לא היד שלי אלא של חבר. אני הבאתי את הסכין, ואני לא יודע מאיזו סיבה הבאתי אותה, אבל החבר שלי הוציא לי אותה מהכיס ורצה לזרוק אותה לעבר הבמה. אמרתי לו בשום אופן. זו הייתה הגזמה".
ומה כן היה?
"אחרי שחזרתי מהסניף של המערך, הכיכר הייתה מפוצצת אנשים כמו ביום העצמאות. היו שם 10,000 בני אדם, אולי יותר. עמדתי 15 מטר מפרס, אולי פחות. היינו שמונה חבר'ה שבאו לפוצץ לו את העצרת. קנינו קודם בשוק עגבניות ותפוחי אדמה והתחלנו לזרוק עליו. ואני זוכר שפרס לא דיבר יפה. הוא בא עצבני והתחיל לצעוק שאנחנו אספסוף. עליתי על כתפיים של חבר והתחלתי לעשות לו תנועות מזרחיות מול העיניים שלו. נוצר מצב שהוא הסתכל וממש דיבר אלי. הוא אמר: 'מה אתה רוצה להשיג עם התנועות האלה? ככה אתם רוצים שלטון? חומייניסטים'.
"זה הרתיח אותי עוד יותר. הוא עמד שם ולידו ישבו ראש העיר תבורי וכל העוזרים שלו: הם היו בעיני הסמל למי שדורך עלינו. השנאה שלי בערה והדבר היחיד שרציתי באותו רגע זה להגיע עד אליו ולהפוך לו את הבמה עם המיקרופון שלו".
כוח המשטרה שאבטח את העצרת שלח קבוצת שוטרים לעברו של חנוכה, אבל הוא הצליח להשתחרר מהם ולברוח. בלילה הוא לא ישן בביתו כי חשש שהמשטרה תגיע אליו. אבל צילומי הערוץ הראשון הסגירו אותו, והמשטרה דפקה על דלת ביתו למחרת בערב והזמינה אותו לחקירה. אביו של חנוכה לא אהב את ההתנהגות של הבן ואמר לו שלא זו הדרך, אבל הרצל היה נחוש והודיע לו "שרק ככה הם מבינים".
בחקירה הודיעו לו שהוא חשוד בהתפרעות במקום ציבורי ובביצוע תנועות מגונות. חנוכה הודה בעובדות אבל לא באשמה. בינתיים, תשדירי הבחירות של המערך חגגו על ההתפרעות של חנוכה וחבריו בפתח תקוה, והקמפיינרים של פרס הציגו את הליכוד ואנשיו כאלימים ופרועים, מה שגרם לבגין וחבריו נזק בסקרים, וכל זה כאשר הבחירות הולכות ומתקרבות.
חנוכה המשיך לרדוף את פרס בכל העצרות שלו: מטבריה ועד הערב ההוא בבית שמש שבו ניתקו לפרס את החשמל וזרקו עליו אבנים. הרצל, חסר כל מבחינה כלכלית, נאלץ לממן את ההגנה המשפטית בעקבות כתב האישום שהוגש נגדו, ובאופן טבעי פנה לאנשי הליכוד שיסייעו לו: "הליכוד בגד בי, יימח שמם. הלכתי לחיים קופמן שהיה ראש סניף הליכוד בפתח תקוה, והוא אמר לי לבוא לאולפנים של הליכוד בכפר המכביה, ושם כל הגדולים של הליכוד יפגשו אותי ויעזרו לי.
"הגעתי לשם ועוד לפני שהספקתי לדבר, התעמולה שלהם חטפה אותי לצילומים כדי שאסביר לתשדירים שלהם למה עשיתי את ההתפרעות במערך. הייתי תמים וישר נכנסתי לאולפן, בלי שסגרתי איתם משהו כתוב על העזרה המשפטית. הם הבטיחו לי כל מיני דברים בעל פה, וזהו. העורך דין שלי היה דוד סופר, אחיו של עובדיה שהיה שגריר ישראל בפריז. לפני שהמשפט שלי התחיל אצל השופטת שרה פריש, באתי שוב פעם לחיים קופמן וביקשתי עזרה, אבל הם שלחו אותי עם כלום. סופר, העורך דין, היה עיראקי כמוני, והוא, מתוך הזדהות עם כל מה שקרה לנו עם המאפייה, הבין את המצוקה, את הכאב, וייצג אותי בחינם".
חנוכה התפקד לליכוד, היה חבר מרכז ושיפר את מצבו הכלכלי. בגיל 21 פתח פיצוצייה ברחוב חיים עוזר בפתח תקוה. העסק הצליח והוא פתח פיצוצייה נוספת בבעלותו. כאשר מנחם בגין הגיע יום אחד לישיבת מרכז הליכוד, הציגו בפניו את חנוכה, ובגין גירד בראשו כדי להיזכר מאיפה מוכר לו השם. לאחר שהבין נפלו פניו ואמר להרצל: "חנוכה? אתה הורדת לנו ארבעה-חמישה מנדטים". חנוכה לא היסס והשיב לו: "ההיפך, בגין, ההיפך. רק הבאתי לכם מנדטים".
אבל משהו בתוך תוכו לא הרפה ממנו. "הייתי בחור טוב בבסיסי", אומר חנוכה. "אבא שלי סבל מאוד מכל הסיפור סביבי וגם ידעתי שהבלגן הזה היה טעות. לקראת הבחירות של 88' פרס הגיע לפתח תקווה. אחי היה חבר טוב של חיים בורבה, הנהג שלו, ויצא שהגעתי לחוג בית של פרס. אני לא אשכח את זה שעמדתי מולו וביקשתי ממנו סליחה על 81'. הוא כמובן אמר שהוא סולח ולחץ לי יד, והרגשתי שאני חייב לעזור לו. בבחירות של 88' עזרתי לו ופקדתי אנשים למערך. מאז הפכנו לכמעט חברים. הוא הגיע לאירועים משפחתיים שלי, וכאשר הוא נבחר לנשיא, צלצלו אלי מרפי רשף ובירכתי אותו מהפיצוצייה שלי".
חנוכה היה דמות מוכרת בפתח תקווה, והפך לבעל טור קבוע במשך שבע שנים באחד המקומונים הנפוצים בעיר. הייתה לו השפעה רבה והוא כתב על הכל - חברתי, פוליטי, ספורט וסקס.
הוא, שבילדותו הרגיש את המחסור הכלכלי מול חבריו האשכנזים, קיבל פתאום מכתבים מאזרחים שביקשו ממנו לעזור להם בדברים קטנים וגדולים: החל מהשגת תו חנייה ועד לאישורים הנדרשים לסגירת מרפסת.
"הגיע אליי ניצול שואה אחד שגר ליד מתנ"ס והילדים היו בועטים בכדור על הגדר של הבית שלו, והרעש מכל בעיטה כזאת היה מחזיר לו את הסיוטים של השואה. הייתי הולך לפקידים בעיר ועוזר להם, ואתה יודע מי בעירייה היה באמת עוזר לי כל השנים? רק הפקידים האשכנזים". הוא אומר.
למה אמרת את זה לעצמך?
"לקחתי את האשמה עלי. ישר חשבתי שאני זרעתי את השתילים, את הזרעים לרצח באלימות של 81', וזה גדל וגדל עד שהתרחש הרצח. אחרי שעתיים סגרתי הכל ונסעתי לאיכילוב. ישבתי שם ובכיתי. איזה בן עוולה הרוצח הזה".
ומה אתה חושב על הפוליטיקה של היום?
"שכולם אותו דבר. הרצח של הילדים באיתמר שינה לי את הדעה לרגע לגבי האפשרות של שלום עם המופרעים האלה, אבל בסופו של דבר - צריך לתת צ'אנס לשלום, כדי שלא יקרו אירועים כמו באיתמר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם