מסע הבחירות המכונן של העיתונאי חיים יבין
הוא בסך הכל רצה לעשות סרט פשוט על בחירות 81'. במקום זה, תיעד חיים יבין את אחד מהשבועות הכי קריטיים בתולדות ישראל
מבושם מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי, הודיע בגין בשפתו הפשוטה והציורית לרבבות שגדשו את הכיכר: "הכור האטומי העיראקי שעמד להכין פצצות אטומיות איננו עוד. לא קיים". בגין וממשלתו לא יידעו את ארצות הברית על תקיפת הכור, ובתגובה הורה שר ההגנה האמריקאי קספר ויינברגר לעצור משלוח של ארבעה מטוסי אף-16 לישראל.
בגין השתלח בוויינברגר מעל הדוכן, וזעק: "האם שמעת אי פעם על מיליון וחצי יהודים, ילדים קטנים, שהובלו לתאי הגזים והופעל נגדם הגז 'ציקלון בי'? את מי אתה בא להעניש, מר ויינברגר, לא את המרצח שהכין פצצות אטומיות, אלא את המתגונן שהשמיד את הכור הארור הזה".
ואז מתפנה בגין להגיב לטענות אנשי המערך, כאילו התקיפה נעשתה לצרכי בחירות ושיקום מעמדו הירוד בציבור, ויורה: "בושו והיכלמו. איך תעזו? אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות? למען בחירות?"
יבין, שמתעד את מערכת הבחירות לסדרה "הנבחרים", חוזר כמה ימים אחר כך לאותה כיכר בפתח תקוה עם צוות הצילום שלו. הפעם עומד על הבמה מועמד המערך שמעון פרס, שמנסה לעצור את גלגלי ההיסטוריה ולהוכיח לכולם שמהפך 77' היה זמני, חד פעמי, והנה ממש עוד מעט ישוב הסדר הישן למקומו.
פרס של 81' היה הכי רחוק שאפשר מפרס שיושב היום בבית הנשיא. הוא היה לעומתי, הכי לא פוליטיקלי קורקט, והוא עשה את כל הטעויות האפשריות בניסיון לכבוש בחזרה את ציבור הבוחרים שנטש את תנועת העבודה.
כפי שטעה בעצרת בחירות קודמת בבית שמש, שוב השתמש בטרמינולוגיה הרסנית כשהשווה את הקהל ששרק לו בוז לחומייניסטים ופשיסטים. למפגין שהשתולל מולו ענה: "חומייני, חומייני, תחזור לפרס", ומפגין בשם הרצל חנוכה, שלימים פגש אותו וביקש מחילה, אף הביא להפגנה הזאת סכין.
כוחות המשטרה הענקיים שגוננו על פרס
השבוע בביתו שחזר יבין, מר טלוויזיה בן ה-78, את הנסיעה הבהולה הזאת מהכיכר: "עלינו אליו הביתה ופרס אומר לי: 'תסתכל סביב. אומרים כל הזמן שאני גר בפנטהאוז. אתה רואה פה פנטהאוז?' הוא מילא כוסית של וויסקי ולבי נכמר עליו. שאלתי אותו אם הוא לא פוחד, והוא ענה לי שלא, כי מה כבר יכולים לעשות לו.
"זאת הייתה תקופה סוערת, אבל יוסי שריד אמר אז שבישראל לא רוצחים ראשי ממשלה. פרס לקח עוד כוסית וויסקי והודיע לי שהוא רץ עכשיו לישיבה שמתחילה בחצות בבית המפלגה ברחוב הירקון. הוא היה אחרי הבלגן בפתח תקוה וכבר רץ הלאה. כשהוא חזר מהישיבה, הוא עוד היה צריך לקרוא ספר שירה של יאיר הורוביץ. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות".
כמה חודשים קודם לכן, באוגוסט 80', סיים יבין קדנציה סוערת כמנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון. מנכ"ל רשות השידור החדש, טומי לפיד, שמונה על ידי שלטון הליכוד, החליף את יצחק לבני המזוהה עם שלטון מפא"י וערך סוג של טיהור פוליטי שבמסגרתו הופסקו, או לא הוארכו, משרותיהם של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל התוכניות מוטי קירשנבאום.
הטיהור היה על רקע ויכוחים שנראים היום הזויים - לראיין או לא לראיין אנשים שמזוהים עם אש"ף, כמו ראש עיריית שכם בסאם שקעה.
לפיד ואנשיו מפנים אצבע מאשימה כלפי "המאפיה השמאלנית" בבניין ברוממה שכוללת, כמה מגוחך, גם את עורך "מבט" יעקב אחימאיר, ואת יאיר שטרן - אחד בנו של מנהיג הרביזיוניסטים, והשני צאצאו של המפקד הראשון של הלח"י.
על הרחוב הישראלי השתלטה התנהגות כוחנית פרועה וחסרת רסן ערב בחירות 81'. כמה חודשים קודם לכן, הגיע יבין לביתו ומצא בתיבת הדואר שלו מכתב באותיות גדולות ושחורות שבו נכתב: "פושע נתעב, סופך קרב. בוגד". על החתום: הליגה לטלוויזיה ממלכתית.
זמן קצר לאחר שהודח מתפקידו בחדשות ישב יבין בחדר הקטן ופתאום הכניס לפיד ראשו מעבר לדלת ואמר לו שעוד מעט יש בחירות, ואולי כדאי שיעשה עליהן סרט. החוק באותה תקופה אסר להראות בטלוויזיה ולהשמיע ברדיו את פרצופם וקולם של המועמדים בחודש שלפני הבחירות.
"פה למעשה עלה הרעיון לצלם את 'הנבחרים'", אומר יבין. "הייתה אמירה כזאת שרצה אצלנו, ש'לא כדאי לשלוח את יבין לעשות סרט, כי הוא יחזור אליכם עם סדרה, וזה מה שקרה באמת כי מבחירות 81' הוצאנו שמונה פרקים, וככל שנכנסתי לזה יותר ויותר - הבנתי את הדרמה".
בינואר 81', חמישה חודשים לפני הבחירות, מנחם בגין היה סוג של שבר כלי. ממשלתו נפלה והבחירות הוקדמו לחודש יוני. הסקרים חזו ניצחון ענק למערך אבל הרחוב שידר תחושה אחרת. שמעון פרס ואנשיו מסתובבים בתחנה המרכזית בתל אביב ומחלקים פרחים לעוברים ולשבים, אבל מסולקים בבוז ובצעקות "שיישרף המערך".
יבין מתלווה לבגין המתאושש, שניצב על פסגת הר גבוה בשומרון ומכריז: "אני, מנחם, בן זאב וחסיה בגין, מתחייב לא להחזיר אף שעל מיהודה, שומרון, עזה והגולן... וכשיבוא פרס לאסיפה, קבלו אותו יפה, לא בעגבניות, כמו שקיבלתם אותו במימונה". קרץ למעריציו.
היכולת שלו להתחבר לאנשים הפשוטים, למרות שהיה איש מבוגר, חולה ובעל מראה גלותי, הייתה פנומנלית, ועל הטענות שהוא חולה, הגיב ביד מבטלת ובתשובה ניצחת: "אם זה נכון, כנראה שמנת חלקי הייתה תחיית המתים. אנשי המערך מתיימרים כבר ללבוש את הפראק? ייתכן מאוד שיצטרכו לשים אותו בנפטלין".
ככל שהתקרבו הבחירות נכנס בגין לאופוריה. הרחוב אהב את רצח האופי שהליכוד עשה לפרס בתשדירי הבחירות בטלוויזיה בהם מככב ספי ריבלין ("כן ולא"). פרס מוצג כלא אמין, בעל מניות בתדיראן, בן לאימא ערבייה, וכמובן, בעל פנטהאוז מפואר ברמת אביב.
במעוז השמאל, אולם צוותא בתל אביב, זועק הסופר א"ב יהושע, מזרחי במוצאו, שלא צריך לחלק לאספסוף פרחים בתחנה המרכזית. המילה אספסוף מדליקה את הציבור המזרחי ומעמיקה את התהום ואת ליבוי היצרים. בגין, פולני ברמ"ח אבריו, נתפס בעיניהם כמי שנולד בקזבלנקה, מנהיג יהדות צפון אפריקה, ועוד אחד שמבטיח להם גם חיי רווחה וגם שעוד מעט לא תיפול עוד קטיושה אחת בקריית שמונה. אז אמר.
זיהית כבר בהתחלה שהרחוב לוהט ואלים?
"אנשים לא ידעו ב-81' מה זה בכלל טלוויזיה. הנאיביות שלטה בכל מקום, אבל כשהתחלתי לארגן את כל הצילומים, נתתי את מילתי גם לאנשי הליכוד וגם למערך, שכל מה שיצולם ישודר רק אחרי הבחירות.
"אז הם אמרו: 'מה אכפת לנו, העיקר שישודר אחרי התוצאות ואלוהים גדול'. ואז נתנו לנו להיכנס לחדרי חדרים, לישיבות, לכינוסים, למכוניות וללוות את כולם. הסיפור הגדול היה בגין נגד פרס, אבל זה התחיל די ב'דאון' אצל הליכוד. מצב הרוח שם לפני הפצצת הכור היה בשפל המדרגה.
"אני זוכר עצרת של הליכוד בחיפה. דוד לוי, שהיה אז שוס גדול, עמד שם ונזף בפעילים וצעק להם: 'מה אתם הולכים עם האף למטה. מתי היה לכם כל כך טוב כמו עכשיו?' לוי היה גיבור ראשי בבחירות.
"ב-81' התלוויתי אליו לשוק תלפיות, לבית שאן. הוא היה ההצלחה של מהפך 77', של המנהיג המזרחי הצעיר שבא מעיירת פיתוח והגיע לגדולה. בגין ראה בו מודל ומאוד אהב אותו. שמעון פרס היה הדמות הטראגית. הציבור הפנה לו עורף. אני זוכר שכל הצוות שלו השתולל עליי כי אמרתי שתנועת העבודה הגיעה לסוף דרכה.
"לפרס לא היה שום סיכוי מול היכולת הרטורית של בגין. עמדתי לא רחוק מבגין בעצרות, בבנייני אומה, בכיכרות. זו הייתה יכולת נאום שאין כמותה בתולדות היישוב. יותר מבן גוריון. שולמית אלוני השוותה את הרטוריקה שלו לזו הדמגוגית של מוסוליני".
אלוני צדקה?
"תשמע, בגין דיבר אל ליבותיהם של בני עדות המזרח במונחים של שחרור עצמי, של רנסנס. הוא הבטיח להם לצאת מהעוני, מהסוציאליזם המדכא, מספיק עם הדגלים האדומים, דגלו של הקום-נאציזם. הוא קרא להם דרור.
"זה היה שחרור במונחים סוציו-אקונומיים. בגין היה דחוי בעצמו. טענו כלפיו שהוא מחרחר מלחמה, פשיסט, עם רעיונות שיביאו למלחמה. דיברו עליו במונחים של אחד שיביא עלינו דיקטטורה. והוא חיבר בין הדת לגאולת הארץ וה'אף שעל'. לא חשוב ששום דבר מזה לא קרה במציאות בתקופתו, אבל זה היה דלק להפעיל את הרחוב. אני זוכר אותו עומד באלון מורה, כמעט מאבד את קולו, מדבר שם על הטילים שיישלחו 'עדי עפולה'".
ושמעון פרס?
"פרס, נעבעך, היה הדמות החיוורת בסיפור. הוא ביטא את העבר, את ההסתדרות, את הדי-די-טי, את הקיפוח. השורשים הפנתריים משנות ה-50 התפרצו שוב מולו. העמך לא רצה יותר את המשטר הזה, אלא את הקפיטליזם, הכסף הקל, הזמין.
"באנו עם בגין בערב מימונה אחד למגדל העמק והוא, עייף וחולה, ישב בסלון של אחד הפעילים ועשה שם בית ספר לכולם. החניף לבעלת הבית, גברת ועקנין, על המופלטות שהוגשו לו, והציע לי להתמקד עם המצלמה בה, ולא בו.
"תגיד, יש מישהו שיכול אחרי דבר כזה לשים פתק 'אמת' בקלפי? אחר כך הסתובבנו ברחובות של מגדל העמק ושאלתי את האנשים מה קורה, מה השתנה. העיניים שלהם זרחו והם אמרו לי: 'יש פרנסה, יש אקשן'.
"אתה מבין? אקשן. ומול כל זה עמד פרס כמעט לבד. הוא ניסה להחזיר את הגלגל לאחור ועמד באומץ וגבורה נדירים. תשמע, העצרת בבית שמש הייתה אלימה בצורה בלתי רגילה. כמעט פוצצו לו ולנו את הצורה שם. המשטרה הזהירה אותו ואת האנשים שלו שלא ייכנסו".
אתה יכול להסביר כאחד שעמד שם מקרוב, למה פרס היה דחוי?
"היה בו אלמנט שעורר סוג של אי אמון. הרבה מרואיינים ניגשו אליי ואמרו לי שאם רבין היה רץ ולא פרס, הם היו מצביעים למערך. פרס פנה כל הזמן לרציונליות. הוא דיבר על 'אופציה ירדנית', אבל העמך, הרחוב, ידע בכלל מה זו אופציה ירדנית? אותם השכל לא עניין, אלא גאולת הנפש ואת זה בגין נתן להם, ואמונה בארץ ישראל וגואלו. הפאתוס של בגין כבש אותם. זה שהוא קיים או לא קיים - זה בכלל לא חשוב".
יבין רצה להאמין שבסך הכל מדובר במערכת בחירות שבסיומה הכל יירגע, אבל הרחוב תסס ובגין רק הלהיט את האווירה בנאומים משולהבים מול רבבות בנתניה, תוך שהוא מתגרה בקנצלר גרמניה הלמוט שמידט ובמתווך האמריקאי פיליפ חביב, שעסק בנושא הזזת הטילים הסוריים.
ואז בא גם המשפט הבלתי נשכח: "אסד! יאנוש (אלוף פיקוד צפון, יאנוש בן גל - א.פ) ורפול מחכים לך". בספרו כותב יבין שבגין שלט באמצעות הפחד - מבחוץ הרעה ביחסים עם ארצות הברית ואירופה, ומבית הסתה עדתית נגד המערך וישראל האשכנזית. הוא מתאר את בגין עומד על גג של בית קולנוע בלוד ופורש ידיים קדימה כמו דיקטטור. ליבין ברור שבגין מסית, והאספסוף השתלט על הפוליטיקה הישראלית.
אבל דווקא אז, כשבגין הלך רחוק מדי עם ההתלהמות והפסיד לא מעט מנדטים, התרחש האירוע המכונן של הבחירות - נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז. "טופז הפסיד להם את הבחירות בנאום שלו", אומר יבין. "היה שם אלמנט חזק של השפלה. טופז דיבר על הצ'חצ'חים של הליכוד שהם בסך הכל שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא, ומצביעי המערך הם הסיירות הנבחרות שנלחמות.
"בגין עשה מזה מטעמים למחרת בכיכר, והשתמש בלוחמי הגרדום פיינשטיין וברזני, אשכנזי ועיראקי, כדי ללבות את האש העדתית. אני זוכר את הדממה בכיכר, כשבגין הדגים להמונים איך הרימון התפוצץ בליבותיהם של פיינשטיין וברזני, וצעק: 'אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!'. הערב הזה מחק את היתרון שהיה למערך.
"אבל לא רק טופז הרס להם, אלא גם הנאום המתגרה של מוטה גור באחת העצרות בגן סאקר. משהו כמו: 'נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים'. זה כוון לעדות המזרח. פרס תיקן הרבה מבחירות 77', והמערך עלה מ-32 מנדטים ל-47 מנדטים, אבל בגין קיבל 48".
נחזור רגע לטופז. הייתה לך אינטראקציה איתו אחרי הנאום? ניסית להבין מה היה שם מבחינתו?
"כן, חזרתי אליו עוד בסדרה, אחרי הבחירות. באנו שוב לכיכר והוא עמד ליד המדרגות, מתחת לבמה שבה אמר את המשפט האלמותי הזה שייחרט לדורי דור, ושממנו בגין עשה מטעמים. טופז הביע חרטה ואמר: דיברתי שטויות'.
"אני זוכר שמי שעורר, עד כמה שאני יודע, את הניסיון לעשות הון פוליטי מדבריו של טופז היה הצוות שעבד עם משרד הפרסום של הליכוד. היו שם גדעון גדות, אהוד אולמרט, משה ניסים ואריה רוטנברג. הם ישבו בדיון בבית ז'בוטינסקי, שאותו הם לא נתנו לי לצלם, וברור לי ששם התקבלה ההחלטה והם אלה שדחפו את בגין להשתמש בנאום הצ'חצ'חים.
"והוא, שככל הנראה לא שמע את המילה הזאת עד אז, הוציא פתק בנאום שלו בעצרת שעליו הייתה כתובה המילה. לא ברור לי עד היום אם זה היה בכוונה או לא - אבל הוא ביטא את המילה אחרת, 'צ'ח-צ'חים', ולא 'צ'ח-צ'-חים".
הניצחון של הליכוד ב-81', כמה שהיה דחוק, קיבע את ההבנה שישראל השתנתה?
"ברור. אחרי הבחירות האלו אפשר לומר שמערכת שלמה של ערכים קרסה וקמה ישראל אחרת - יותר מזרח תיכונית, יותר קפיטליסטית, וכזאת שחושבת שהכוח הצבאי יענה על הכל. בליל הבחירות של 77' לא סתם השתמשתי במילה 'מהפך'. לא יכולתי להוציא מהפה את המילה 'מהפכה', כי בגין היה סופר דמוקרט שהשתמש במושג 'יש שופטים בירושלים'.
"גם כשרבין נרצח, בתוך תחושה פנימית שהולך להתרחש אירוע הרה גורל, לא יכולתי להשתמש במשפט 'רצחו את רבין' וגם לא 'רבין מת'. השתמשתי ב'רבין כבר לא בין החיים'. אמרתי לעצמי באותו רגע: 'יבין, תמשיך לעשות את העבודה, אל תפרוץ עכשיו בבכי'. הבכי בא כעבור כמה שנים כשראיתי בחדר עריכה הקלטה של כל הערב הזה. ישבתי ליד העורכת ופרצתי בבכי מביך מאין כמותו".
יבין, שנטען עליו כי הוא חלק מהכנופייה השמאלנית ברשות השידור, הצביע לד"ש ב77' כסוג של מחאה על הסתאבותה של מפא"י ההיסטורית, אבל ב-81' הבין שלא מדובר בסתם מהפך, אלא במהפכה: "בחירות 81' נתנו ביטוי גרפי המוני לשינוי מהותי בישראל. זו כבר לא הייתה אותה מדינה אשכנזית עם רעיונות יפים של שוויון, סוציאליזם, קיבוצים וארץ ישראל היפה.
"פתאום בא בן אדם אחד והופך הכל. בגין אפילו נבהל קצת מעוצמת השינוי, אבל היום אנחנו במשטר קפיטליסטי שהתחיל אז. אני לא אומר שגם עם העבודה דברים לא היו משתנים, אבל פעם עוד היה כאן ויכוח עם מי ללכת - אמריקה או ברית המועצות".
חוץ משמונת הפרקים של "הנבחרים" על בחירות 81', יבין עשה בסך הכל קרוב ל-20 סרטים על מערכות הבחירות, ביניהם המהפך של רבין ב-92' והניצחון של נתניהו ב-96', חצי שנה לאחר שרבין נרצח. בכולן, מעידן הרב כהנא, ועד היריות של יגאל עמיר, שלטה האלימות.
"ראיתי התלהמות קשה נגד יצחק שמיר בתלפיות בירושלים ובבאר שבע, וגם נגד רבין בירושלים", הוא אומר. "ברור שיש אצלנו משהו שמשחרר את חרצובות הלשון והופך למשהו פראי מאוד. אין את אותו דיאלוג סביר שיש במערכות בחירות נורמליות במערב.
"זה נכון שעניינים חברתיים הכריעו את בחירות 81, אבל בגין הגיע עם חבילה שלמה - חברתית, מדינית ומסורתית-דתית. אם תבוא היום לישראלים ותסביר להם את המצב הדמוגרפי בין הים לנהר, כפי שהסביר ברק אובמה בנאום שלו, אין ספק שהם יחשבו שאתה מדבר למוח של האנשים, לרציו. הוא דיבר בהיגיון על הסיכוי לאובדן הרוב היהודי, אבל הנרטיב שמוכתב כאן הוא שכבשנו שטח לאחר שהותקפנו, ולכן יש כאן מכלול שלם.
"נוטים לחשוב שבחירות 81' היו בעיקר על רקע עדתי, אבל אני מזהה ש-81' כמו המהפך של רבין ב-92', רכב על טיקט חברתי, לאו דווקא עדתי של 'מושחתים נמאסתם'.
"לציבור נמאס מהסיאוב, לא משנה אם זה מערך מזוהה עם אשכנזים, או ליכוד עם מזרחים. היום, בחזרה לנאום אובמה, זה לא מספיק שאנחנו יהודים ודמוקרטים, עכשיו צריך לדבר על הגבולות הסופיים שלנו, כי מה זה אומר בסופו של דבר יהודים ודמוקרטים? איך מתרגמים את זה? והאתגר הזה לא פחות מאיים מהאתגרים של פעם".
והאלימות הפוליטית של 81' - כמה היא זרעה את זרעי הפורענות של נובמבר 95'?
"הכל החל בהסתה נגד פרס ב.-81', הוא לא סלח לי כל השנים על הצילומים האלו וטען שליבינו את היצרים, ולא עזר שאמרתי לו שלצילומים לא הייתה שום השפעה על הכרעת הבחירות כי הסדרה שודרה רק אחרי.
"מ-81' נוצר קו עלייה ברור ברמת האלימות, והשסעים והמחלוקות הורחבו ובאו לידי ביטוי באירועים מכוננים - מלחמת לבנון שבגין היה קורבן גדול שלה, רצח אמיל גרינצווייג, הרב כהנא, ברוך גולדשטיין, ההפגנה ההיא בכיכר ציון, כשכל ההנהגה עומדת על המרפסת, ומתחת מחזיקים בתמונות רבין במדי אס-אס, בסוף בא גם הרצח".
סילבן שלום התראיין לא מזמן וטען שזו תעודת עניות למדינת ישראל שלא היה בה עד היום ראש ממשלה מזרחי.
"אין יסוד רציני לטיעון שלו. זה מקרי כי לא היה נשיא מזרחי? תסתכל על הממשלה - חצי מהשרים לדעתי ממוצא מזרחי. לא היה פה שר ביטחון מזרחי? ורמטכ"ל? אני לא זוכר שדני חלוץ, שאול מופז או אשכנזי נולדו בפולניה.
"זו שטות כי רק במקרה לא היה ראש ממשלה כזה. עמיר פרץ לא הגיע עד הסוף לא בגלל עדתיות, אלא בגלל שלא ידע להסתכל במשקפת. מי שרוצה ללבות את העדתיות מחדש, חלקי לא יהיה עמו. יש אלמנט עדתי בחיינו, אבל הוא כבר לא חשוב וקובע".
מי היה ראש הממשלה הכי חשוב כאן?
"קל להגיד. דוד בן גוריון. הוא הקים פה מדינה, הכריז על הקמתה. בגין היה חשוב, רבין".
ופרס, איך הוא ייכנס להיסטוריה?
"זו שאלת מיליון הדולר. הוא ייכנס להיסטוריה כאישיות פוליטית ומנהיג מדרגה ראשונה. למרות שהיה ביש מזל פוליטי, פרס היה ראש ממשלה ביצועיסט מצוין".
ופרס באמת לוזר כפי שהצטייר ב“נבחרים"?
"לא חושב. לא הייתי אף פעם מחסידיו, ואהבתי יותר את רבין, אבל אני מקשיב לו ותמיד היה לו מה להגיד ולחדש. הוא יושב היום בתפקיד שכאילו נתפר במיוחד עבורו, והוא עושה אותו מצוין".
בסופו של דבר, במבט היום, מי ניצח, בגין או פרס?
"סוף ימיו של בגין לא היו טובים. הוא נפטר חסר אונים, מת בודד, מאוכזב ומריר אחרי שהרגיש כמי שהולך שולל במלחמת לבנון. אם הייתי יכול להיכנס למחשבותיו על ערש דווי, הייתי מוצא ודאי דברים איומים ונוראים. הוא היה מנהיג בחסד עליון. מי מילל ומי פילל שיעשה שלום עם מצרים. אני צבטתי את עצמי כאשר סאדאת הגיע לכאן ושידרתי את הגעתו.
"כשיעקב אחימאיר התקשר אליי והודיע לי שסאדאת מגיע לירושלים, עניתי: 'כן יעקב, כמו שאתה ואני נטוס לירח'. סאדאת מגיע זה כמו שסנחריב יבוא במנהרה לתל אביב. פרס, לעומת בגין, זה הפי אנד, סיפור הוליוודי. הוא הצליח להזיז דברים, ביטחוניים ומדיניים, גם כור גרעיני וגם אוסלו. בסופו של דבר, איך שלא תסתכל על זה - הליכוד אימץ את השקפת העולם של פרס ואפילו שמאלה ממנו".
אבל אין שמאל היום.
"אין שמאל כי נגמרה לו העבודה. הימין מבצע את הרעיונות שלו. אולי לאט מדי, אבל מבצע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם