מדינה אחת, שני עמים
היהודים נגד הישראלים, המסורתיים נגד החילונים, המזרחים נגד האשכנזים. ב-81' לא הייתה כאן רק מערכת בחירות, זו הייתה מלחמת אזרחים
למזלנו, היא לא הייתה עקובה מדם כמו בספרד בשנות השלושים, ותוצאותיה נקבעו בקלפי ולא על ידי מכונות ירייה, אבל גם כך אי אפשר להקל ראש בתוצאותיה: מאז, יש לנו כאן ארץ אחרת לגמרי. נהדרת יותר או נהדרת פחות, תלוי בעמדת המוצא של המתבונן.
באותם ימים הערכנו שמדובר במאבק מפלגתי חסר פשרות הליכוד, (שביצע מהפך ב-77) נגד המערך, (שראה בכך תאונה היסטורית ותקלה זמנית), בקרב איגרוף במשקל כבד בין שני מנהיגים תאבי שלטון (מנחם בגין מול שמעון פרס) וכמובן שגם בסוגיות אידיאולוגיות ואקטואליות - כן או לא לפשרה טריטוריאלית, כן או לא להפצצת הכור בעיראק, כן או לא לטלוויזיות צבעוניות.
היום ברור שכל אלה היו רק המכסה לסיר הלחץ שבעבע מתחת: זו הייתה למעשה המערכה על דמותה ואופיה התרבותי של המדינה - בין הישראלים (שאותם ייצגו פרס והמערך) לבין היהודים (שאותם הובילו בגין והליכוד. בעצם רק בגין, האיש והכיכרות).
והיהודים ניצחו. על חודו של מנדט ,(47-48) אבל ניצחון מכריע, לדורות. מאז המפץ של 81' מדינת ישראל היא יהודית יותר, מסורתית יותר, מזרחית הרבה יותר. בזכות בגין הפולני, שהקפיד לתבל את נאומיו בג'סטות מיוחדות לחובשי הכיפות, בני עדות המזרח שומרי המסורת הרימו ראש וזקפו קומה.
לא עוד מיתוס כור ההיתוך של בן-גוריון שכפה עליהם להתנתק מעברם, לא עוד ההערצה העיוורת וההתבטלות בפני "מלח הארץ" ו"יפי הבלורית והתואר" - הקיבוצניקים הפייטרים שהלכו בשדות, או כוכבי המוזיקה של סצינת אבן-גבירול ששלטו ללא עוררין בתחנות הרדיו ובערוץ היחיד בטלוויזיה.
אפשר בהחלט להניח שלולא הניצחון הדחוק של בגין והמזרחיים בבחירות 81', מדינת ישראל הייתה שונה היום בתכלית: יותר ריכוזית ופחות קפיטליסטית כמובן, גם יותר חילונית ופחות דתית, אבל בעיקר יותר הומוגנית וממלכתית - והרבה פחות פסיפסית ושבטית.
אולי זמרים מזרחיים מהפריפריה, דוגמת זוהר ארגוב וחיים משה בשנות השמונים או קובי פרץ ואייל גולן בשנות האלפיים, לא היו יכולים לצמוח בה למעמד של גיבורי תרבות ישראליים. אולי הם היו נותרים באזור התחנה המרכזית הישנה, החצר האחורית של החברה, מרחק שנות אור מהיכל התרבות.
אולי מעריציהם היו עדיין מקוטלגים כ"צ'חצ'חים" וכאזרחים סוג ב', סוג של עובדים זרים שתפקידם להפגין לויאליות, לבצע את המלאכות השחורות ולהרכין ראש בפני אדוני הארץ. אולי האליטה ההיא של גל"צ וצוותא הייתה עדיין מכתיבה את סדר היום התרבותי.
לניצחון של בגין היו כמובן גם השלכות מדיניות וכלכליות הרות גורל - לא רק ההעצמה של מפעל ההתנחלויות שסיכלה למעשה כל אפשרות למדינה פלסטינית, היציאה הטראומטית למלחמת לבנון, או תהליך ההפרטה, שהעלים מן הארץ כל זכר מהסוציאליזם ההסתדרותי שלאורו הוקמה המדינה.
בראייה היסטורית, ההפסד הצורב ההוא היה למעשה סוף דרכה של מפלגת העבודה, על כל גילגוליה, הישנים והחדשים, מה שבא לידי ביטוי מוחשי רק בשנות האלפיים.
מעידות על כך גם הבחירות של 84' ו-88' שאליהן הופיע פרס בתנאי פתיחה חלומיים מבחינתו, אך לא הצליח לטאטא את הליכוד מדרכו אל הכסא הנחשק. יצחק רבין אמנם ניצח ב-92' אך הוא עשה זאת למרות המפלגה ובזכות עברו הביטחוני המפואר. הוא נרצח, כמה אירוני, על המדרגות של אותה כיכר בה נשמע הנאום הבלתי נשכח ושובר השיוויון של בגין - מכדוריו של בחור ימני, דתי ומזרחי. הפרומו ליריות הללו היה כבר בהתפרצויות האלימות ב-81', אז התברר לפתע שיש לנו מדינה אחת, אבל שני עמים.
העובדה שגם ב-96', אחרי רצח רבין, לא הצליחה מפלגת העבודה לנצח בבחירות, רק מעצימה את המשמעויות של .81' כי המפלגה הזו, שהייתה לה פעם מדינה, קיבלה את הנוק-אאוט כבר אז, בלילה של ה-30 ביוני, שבו מנהיגיה הלכו לישון כמנצחים לצלילי שירי ארץ ישראל הישנה והטובה (בגלל הטעות במדגם), אבל התעוררו למדינה אחרת, כבר לא שלהם, עם מנגינות שונות בתכלית.
ואל תתנו לניצחון הסוחף של אהוד ברק ב-99' להטעות אתכם. מנהיג "ישראל אחת" (לא, חלילה, מפלגת העבודה) שמט אותו כבר בערב שבו נבחר - עם הקריאות הקצובות "רק לא ש"ס".
ברק ותומכיו לא הפנימו שהמדינה שינתה כיוון - יהודית יותר מישראלית, מסורתית יותר מחילונית, מזרחית יותר ממערבית. וההכרעה היתה בלילות של קיץ 81', בכיכרות הסוערות של פתח תקווה, נתניה ובית שמש.
המאמר פורסם במוסף החג לכבוד שלושים שנה לבחירות 81'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם