למה אני לא אוהב את ניו יורק
מפלצות הבטון, החורף האלים, השלג שהופך בתוך דקות לעיסה שחורה והעכברושים שמשתלטים על העיר. ניו יורק מעיניים ישראליות
העיר הזו, שהישראלים עורגים אליה בהערצה כאילו הייתה גרסה מערבית של מכה, היא אכן מחזה מדהים. אך גם להתבונן מרחוק בהר געש מתפרץ זהו מחזה מדהים, וזה עדיין לא אומר שהיית רוצה לגור בתוך הלוע שלו.
ניו יורק היא גרוטסקה אורבנית שיצאה מזמן משליטה ואיבדה כל פרופורציה. היא בולעת אותך בין מפלצות בטון אפורות ונחילים של בני אדם שתמיד ממהרים לשומקום. הגיע הזמן לנפץ את השקר הניו יורקי, או לפחות להוריד לו כאפה עצבנית כדי שיחזור לממדיו הטבעיים, ויפסיק להטריף את דמיונים של מיליוני בני אדם שחולמים על עיר שאינה קיימת.
עיר גדולה היא ניו יורק, גדולה מדי. 1,214 קמ"ר, למען הדיוק, לעומת 51 של תל אביב. כמעט כל התיירים שנוהרים אליה מכלים את זמנם באזור קטנטן יחסית, שמשתרע בערך מהסנטרל פארק ועד לרובע הכספים של וול סטריט.
הם לא שמעו על אינווד או על פלאטבוש, וג'מייקה היא בשבילם גן עדן טרופי ולא שכונה קודרת בקווינס. הם לא מגיעים לברונקס, שבה אנגלית היא שפה זרה וברחובות נפוץ המחזה של שלושה דורות למשפחה אחת המטיילים להנאתם - סבתא בת 38, אמא בת 20 ותינוקת בת שנה, כולן בתלבושת אחידה של חולצת
אבל בשבילי ניו יורק היא קודם כל חורף. לא 15 מעלות עם ממטרים לפרקים, שבארץ ממהרים להדביק להן כינויים מעליבים כגון "סופת רעמים", או "שבר ענן". אני מדבר על חורף אלים. וארוך. על חורף שמתחיל להתגלגל מיד כשאוגוסט גווע, ומסרב להסתלק עד אמצע מאי.
על חורף שבוחן את קצה גבול היכולת של הטרמומטר, ולוקח אותו למחוזות רחוקים של מינוס 10 ומינוס 15 מעלות. על חורף שמקפיא את הכל – הומלסים, חתולי רחוב, וגם את הרצון לחיות, שלא מפשיר עד סוף אפריל.
פעם חשבתי שצבעו של השלג לבן. זה היה לפני שניו יורק שדדה ממני את התמימות. היום אני יודע ששלג אמיתי, לא מהאגדות, הוא בעצם עיסה שחורה של פיח ובוץ, שחוסמת את המדרכות וממלאת את חדרי המיון בקורבנות שבורי גפיים.
אי אפשר להיפטר ממנה – לכל היותר אפשר לדחוס אותה לסוללות ארוכות ועכורות שחוצצות בין המדרכה לכביש, ומשוות לעיר מראה אפוקליפטי, כאילו אלוהים החליט לרוקן על מנהטן את הזבל של אחוזתו השמיימית.
בסופות קשות במיוחד העיסה הזו חודרת גם למנהרות הרכבת התחתית. שם, היא מטרידה את מנוחתם של הדיירים הקבועים, אלה שהבריחו מהסאבווי אפילו את ההומלסים – העכברושים. גם הקשוחים שבראשי העיר של ניו יורק, כגון רודי ג'וליאני ומייקל בלומברג, שמחצו את כנופיות הפשע המקומיות, לא הצליחו לגבור על העכברושים.
מפעם לפעם הם ניסו לצאת למערכה שהתבססה על אלפי מלכודות וטונות של חומרי הדברה, אבל העכברושים עדיין שורצים בתחנות הרכבת התחתית ועושים בהן כבשלהם. אולי עדיף להותיר את הסטטוס-קוו הזה על כנו, כי כשרואים מקרוב את גודלם מתגנב ללב חשש שהסיבוב הבא לא יסתיים בתיקו – הם עוד עלולים לנצח ולגרש את בני האדם מהעיר.
ואולי זה יהיה לטובה. בשנים האחרונות אוכלוסיית ניו יורק לא גדלה כמעט, ויש אפילו מגמה של עזיבה לפרברים ולדרום שטוף השמש. ניו יורק של האמפייר-סטייט בילדינג ושל חנויות היוקרה בשדרה החמישית היא בסך הכל מעטפת דקיקה הרקומה מאבק כוכבים, ומכסה אך בקושי על ערוותה של העיר החולה שמסתתרת מאחוריה. היא ממשיכה לחייך לעולם כמו רקדנית מזדקנת בווגאס, שיודעת שהסוף כבר קרוב אבל האשליה חייבת להימשך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם