מה עומד מאחורי העימות בין דגן לנתניהו וברק
התבטאויותיו החריפות של ראש המוסד היוצא נגד רה"מ ושר הביטחון נובעות מדאגתו בנוגע למה שיקרה או לא יקרה באיראן. הגרעין של דגן, אשכנזי, דיסקין וידלין, המתנגדים לתקיפה, נוצר בדיוק סביב הנושא הזה. עכשיו יש הנהגה ביטחונית חדשה ודגן יודע שייקח להם זמן לצבור ביטחון ולהתייצב מול נתניהו ומול ברק
מה אומרים עכשיו על דגן? זה מה שאומרים: "אדם משוגע שביטל את האופציה לתקוף באיראן. יש לנו הרבה מה להגיד על שיקול הדעת של האיש הזה. . . אם הוא רוצה, שיילך לפוליטיקה. . . המטרה של הכנופיה הזו היא להוריד ראש ממשלה מכהן.
"יש פה דבר מעוות ולא תקין, הדיון לגיטימי, אבל צריך להתבצע בדלתיים סגורות. מי שמחליט זה לא הפקידים. דגן פוגע בסודות מדינה ומבטל את האופציה לתקוף, המשוגע הזה. מדובר במעשה חבלה". ועוד כהנה וכהנה.
הציטוטים הפרועים האלה, מפיו של ראש הממשלה או סביבתו, משדרים פאניקה. אבדן עשתונות. מה שצריך לעשות במקרה כזה, הוא להוריד ראש, לתת לזה לעבור, מכסימום ליידות בדגן את אחד המצליפים הממתינים לצורך זה בפינת הזירה.
במקום זה, הכרזת מלחמה, שתאריך את הסאגה הנוכחית ותפיח בה חיים חדשים. אריאל שרון שאל פעם את נתניהו לאיזה יד מידיו הוא צריך לעזור. ליד ימין, או ליד שמאל. היום, אנחנו צריכים לשאול את נתניהו לאיזו מאמירותיו אנחנו צריכים להאמין. לזו שמשבחת את דגן ומכתירה אותו כגיבור ישראל, או לזו שהופכת אותו לחבלן, למשוגע, למי שפוגע בבטחון הלאומי.
לא יכול להיות שתוך כמה
אם מדובר באדם שאין לו שיקול דעת, היית צריך לזהות את זה בזמן ולהראות לו את הדלת לפנסיה כמה שיותר מהר, לא? במקום זה נתת לו הארכה, ועוד הארכה, ויכול להיות שבלי פרשת מבחוח עוד היית נותן לו גם שנה תשיעית, וכשפרש התנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות ודברי שבח והלל מכאן ועד טהרן. מאיפה שלא נסתכל על זה, משהו כאן עקום.
"שיילך לפוליטיקה", הם אומרים על דגן. אז זהו, שהוא לא יכול. והם יודעים את זה היטב. חוק דרקוני מטורף מונע זאת ממנו. פקידי האוצר הבכירים צריכים להמתין בקושי שנה עד צניחתם בבריכות הזהב של האוליגרכים. הפקידים הפחות בכירים מבצעים את המעברים הללו בן לילה (כפי שאירע בשבוע שעבר).
ומכיוון שזה המצב, אז הם לפחות מדברים. דגן רוצה פוליטיקה, אבל לא יכול. הוא דיבר עם יאיר לפיד (כפי שנחשף כאן ביום חמישי), אבל הוא לא באמת רלוונטי. עכשיו הם מנסים להדביק לו מגעים עם קדימה, מה שלא היה ולא נברא. "שישנה את החוק", הם מציעים לו. הם יודעים שאין לו שום סיכוי. החוק הזה מבוצר באמצעות האינטרסים המצטברים של מחוקקיו, לא של עם ישראל.
את אמירותיו של דגן צריך לחלק לשניים: אלה שיש להן נגיעה מבצעית, ואלה שלא. האמירות המבצעיות כוללות את ההתייצבות לצדם של האחים עופר, ואת המשך הנסיון לטרפד תקיפה באיראן.
בעניין האחים עופר, יכול להיות שדגן היה צריך לשתוק. בעניין התקיפה באיראן? או, אז כאן זה מורכב. כי מצד אחד, הביקורת על דגן מוצדקת. עד לפני חצי דקה הוא היה חלק מחבורת שותפי הסוד, השתתף בדיונים הכי רגישים והכי אינטימיים הנוגעים לגורל המדינה והעם. אין לזה צורה שרגע אחרי שפשט מדים וירטואליים יצא למיקרופונים.
מצד שני, הדיבורים לפיהם הוא "מטרפד" או "בולם" את התקיפה באיראן משוללי יסוד. את דבריו של דגן אפשר להבין מכל כיוון. הם יכולים להתפרש בטהרן, ובבריסל, ובוושינגטון, גם כהוכחה ניצחת לכך שנתניהו וברק נחושים לתקוף. עובדה, אחרת לא היה בא הדגן הזה ומנדנד.
אבל יש עוד משהו. כי למרות הביקורת (המוצדקת), יכול להיות שהמקרה הזה נכנס לקטגוריה אחרת, כזו שההסטוריה מזמנת לנו פעם בדור. יכול להיות שדגן רואה בדמיונו את ועדת החקירה הממלכתית הבאה, בראשות ברק (השופט, לא השר), מזמנת אותו לעדות ושואלת אותו מדוע לא התריע.
אם ידעת מה הולך לקרות, אם ידעת מה עלולות להיות התוצאות, הרי השתחררת משירות בטרם פורענות, מדוע לא הרעשת עולמות, מדוע לא גילית לעם ישראל מה עומד להתרגש עליו, מדוע החרשת?
יכול להיות שדגן חושב שעל הסיטואציה הנוכחית המציאו את המושג "זכות הציבור לדעת".
הרי מדובר בגורלו (של הציבור). יכול להיות שדגן רואה את עצמו, במקרה שלנו, כמי שנמצא בשליחות לאומית, הסטורית, גורלית מדרגה ראשונה. מי שמדבר איתו בשבועות האחרונים מתרשם כך. הוא מוכן לשלם מחיר אישי, קטן עליו, ובלבד שיוכל להתייצב מול עצמו, מול המראה, ולהגיד שניסה הכל.
הדרמה הזו, סביב מה שיקרה או לא יקרה באיראן, נמשכת כבר קרוב לשנתיים. מדובר בדרמה חובקת-עולם, עם עלילות ראשיות, גיבורים טרגיים, סיפורי צבע, התפתחויות משנה וגיבורים זוטרים. האיבה שהתפתחה בין אשכנזי לברק, למשל, קשורה לזה.
גם הנסיון להמליך את יואב גלנט לרמטכ"ל בחפזון, למרות מחסור ניכר בכישורים ונסיון, קשור לזה. החבורה של דגן, אשכנזי, דיסקין וידלין, ארבעת בכירי מערכת הבטחון, שמתבטאת באותה צורה (אם כי בדגשים אחרים וטונים שונים) מול תפקודם של נתניהו וברק, התגבשה סביב העניין הזה.
הפחד המשותף הגדול שלהם הוא מברק. בנתניהו הם רואים תינוק שנשבה, איש רפה וקל משקל שהפך לחותמת הגומי של שר הבטחון. המילים בהם משתמש דגן, בהם משתמשים אחרים, בנוגע לסכנה הקיומית הנובעת מהיישות הדו-ראשית הזו, ברק את נתניהו, הן החריפות ביותר שנמצאות במילון. רובן אינו ראוי לדפוס.
עכשיו יש חבורה חדשה. במקום אשכנזי, בני גנץ. במקום דגן, תמיר פרדו. במקום דיסקין, יורם כהן ובמקום ידלין אביב כוכבי. למיטב ידיעתי, בנושאים האסטרטגיים אף אחד מחברי הרביעיה החדשה לא חושב אחרת מקודמו (אם כי בעניין כהן איני בטוח. מצד שני, ראש השב"כ פחות רלוונטי בסוגיות הללו).
מה שאומר שגם הפעם יש כאן רוב מוחץ נגד תקיפה באיראן. מצד שני, והצד השני במקרה הזה מאוד דומיננטי, לרמטכ"ל, ראש מוסד וראש אמ"ן לוקח זמן עד שהם צוברים בטחון עצמי, נפח ומסה אישית בתפקידם.
עד שהם מסוגלים להתייצב ולהגיד לקברניטים את הדברים במלוא העוצמה. יכול להיות שזה מה שמדאיג מאוד את דגן. אגב, גבי אשכנזי חושב שדגן מגזים. שהדרך בה הוא יוצא לתקשורת אינה ראויה ואינה נכונה. מצד שני, אין הוא חולק על דבריו.
עכשיו הגענו לדברים הכלליים שדגן אומר. הביקורת על היעדר החזון בקרב המנהיגות, על דרך קבלת ההחלטות, על התהליך, על הצורך הדחוף ביוזמה, וכו'. אלה דברים לגיטימיים לגמרי. טוב שדגן אומר אותם. שוב, גם במקרה הזה, לביקורת שלו שותפים גם האחרים.
הוא משתמש במילים הכי חריפות, ומתייצב עם החזה חשוף מול המצלמות, ומשמש פה לכולם, אבל המוטו משותף. כולנו צריכים לדאוג כשאנחנו שומעים את הדברים הללו. הם לא קשורים לשמאל או ימין, אלא לדרך בה מתנהלים ענייני המדינה הזו. אין עד מומחה יותר מדגן. הוא היה בחדרים הכי כמוסים, הוא פשפש בכספות הכי נעולות, הוא, כנראה, יודע על מה הוא מדבר (למרות שאנחנו צריכים להתפלל שלא).
גם הוא רואה את תהליך ההשתלטות של ברק ועושי דברו על הדמוקרטיה הישראלית. את התקרנפותה ההדרגתית של התקשורת (קוראי "ישראל היום" זכו לשתי כותרות ראשיות מהדהדות, ביום חמישי וביום שישי, נגד דגן. ממש מסע צלב. את הביקורת שלו, לעומת זאת, צריך מיקרוסקופ כדי למצוא שם).
את הציניות הפוליטית, תרבות הנאומים החלולה, העדר השועט בעליזות מול התהום. מכיוון שדגן לא יוכל לנצל את המסע שהוא עורך עכשיו לצרכים פוליטיים, עוד שלוש שנים אף אחד לא יזכור את הימים הללו, ההנחה היא שהוא פועל על פי צו מצפונו. וזה מדאיג.
> nrg גם בפייסבוק. הצטרפו לרשימת החברים שלנו וקבלו עדכונים
אקו"ם