תקשיבו לו: מאיר דגן מכין לעצמו את הקרקע
כשדגן אומר שלמנהיגות שלנו אין חזון, שהיה צריך לקבל את היוזמה הסעודית ומתריע שחובה ליטול יוזמה מול הפלסטינים, אנו צריכים לדאוג
זה הטיעון של מאיר דגן, וזה טיעון מנצח. בימים האחרונים גוברת הביקורת על דגן. האיש קבע לעצמו סיבוב הופעות קולני דקה אחרי שסיים את התפקיד החשאי ביותר בעולם, הוא מפליא מכותיו באנשים שעד לפני רגע סר לפקודתם, הוא לא לוקח שבויים ולא סותם את הפה לרגע, וכל זה נכון לגמרי.
אבל מול כל זה, ניצב בודד, מתנוסס בראש התורן, כאותו דגל שחור מפורסם של אי חוקיות, הטיעון שדגן ניסח בילדותיות, "שלא יגידו שלא אמרתי". הטיעון הזה גובר. כי אין מה לענות על טיעון כזה. ישראל היא מדינה שלוחמת על קיומה, אין מקום לטעויות, אין מרווח לשטויות, כשמישהו חושב שמשהו מקולקל באגף קבלת ההחלטות, הוא צריך לקום ולהגיד את זה.
בימינו הטרופים, כשגם התקשורת מתקרנפת בהמוניה ונכבשת, משלט אחרי משלט, על ידי נתניהו וברק, קולו של מאיר דגן, הנישא ברמה, הוא קול חשוב מאין כמוהו. הוא אומר את הדברים בדם ליבו. בקול רם, בלי למצמץ, בלי להסס. כשהוא מדבר, צריך להקשיב לו. האיש הזה היה שם יותר משמונה שנים, בשפיץ של הצ'ופצ'יק, עשה את אחד התפקידים המתאגרים והרגישים שיש בעולם, ולכן אני חוזר על מה שכתבתי כבר פעם: הביקורת על דגן מוצדקת, וגם הביקורת של דגן מוצדקת. לפעמים, מה לעשות, כולם צודקים.
בדבריו בפני הקהל, השווה דגן את המצב לזה שהיה ערב מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973. השוואה מצמררת. לכן, אמר, אסור לשתוק ולכן אני מדבר, כדי שלא נופתע פעם נוספת. לדבריו עוצמה כפולה ומכופלת כי לא מדובר באיזה פיסניק ממרצ, או חסיד שוטה של ציפי ליבני. מדובר באחד מאנשי הימין המיליטנטיים ביותר שנוצרו כאן, במי שזלל ערבים לארוחת בוקר, צהריים וערב, וגם נישנש קצת בין הארוחות.
באדם שלחם כמעט בכל מלחמות ישראל, שלא לקח שבויים, שמתעסק עם טרור מאז שנולד. כשהאיש הזה אומר שהיה צריך להגיד "כן" ליוזמה הסעודית (אז למה שרון, פטרונך ומקורבך, מר דגן, לא אמר את הכן הזה??), כשהאיש הזה מתריע שחובה ליטול יוזמה מול הפלסטינים, כשהאיש הזה אומר שאין למנהיגות חזון ואין לה אחריות, אנחנו צריכים להפסיק לישון טוב בלילה.
הצמד נתניהו-ברק מסוכן לביטחון המדינה
שלא תהיה טעות: החיידק הפוליטי זורם בעורקיו בעוז. לו לא היה נתון לחוק הצינון האנטי דמוקרטי, היה דגן רץ בבחירות הקרובות. עם מי? לא אצל נתניהו. לנתניהו הוא בז. ברור שלא אצל ברק. דעתו על ברק רעה מדעתו על נתניהו. כנראה שגם לא ב"קדימה". ההערכה שלי היא שהיה רץ עם יאיר לפיד (על פי לא מעט מקורות, השניים נועדו כמה פעמים לאחרונה). אבל דגן לא במשחק הפוליטי. הוא מצונן.
הוא יהיה רלוונטי רק בבחירות שאחרי הבאות, כשהוא כבר בא בימים ומי יודע איפה אנחנו ומה שלומנו. אז עכשיו מה שנשאר לו זה לדבר, להזהיר, להתריע, ואת זה בדיוק הוא עושה.
דגן, אמר אתמול אחד מחבריו, משול למי ששוחרר זה עתה מצינוק. שמונה שנים הוא ישב בצינוק הזה, באפלה, מוסתר וסמוי מעין, אין יוצא ואין בא, אין פוצה פה ואין מצפצף, והנה פתאום, יום אחד, בבת אחת, הוא חופשי ומשוחרר, מול הזרקורים
והמיקרופונים. זה מעבר שיכול לחרפן רבים וטובים, ויכול להיות שדגן מסתחרר ממנו מעט, אבל אני מניח שהוא יודע מצויין מה שהוא עושה.
בשיחות סגורות באמת, הוא אומר, בקול רם וצלול, שהצמד נתניהו-ברק מסוכן לביטחון המדינה. הוא משתמש במילים חריפות יותר, שאין לי כוונה להוריד לדפוס. הוא הבטיח, עם שחרורו, שמעכשיו הם ישמעו אותו הרבה, והוא מקיים. בגדול. אגב, דעתם של שני חבריו למשולש הבטחוני, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, על ההנהגה הנוכחית, אינה טובה יותר.
גם שני אלה משתמשים במינוחים דומים. לא מדובר בסתם נורות אזהרה אדומות, אלא בזרקורי אזהרה עצומים שמאירים את השמיים השחורים שמעלינו כבר לא מעט חודשים. אין דבר שישמח אותי יותר מלגלות ששלושת נביאי הזעם הללו טועים. הבעיה היא, שיש בי חשש, יותר מקל, שיכול מאוד להיות שהם צודקים.
אקו"ם