איזו מין שלווה: סופ"ש במלון מצפה הימים
עיסוי בצמחי מרפא וטיפול באבנים לוהטות. הבריאות היא העיקר אבל מי יכול לחשוב עליה כשהג'קוזי במקלחת יכול לארח בקלות את המכבייה?
די התרגשתי מהסביבה הבריאה. כמי שנושם אוויר מוניציפלי מזוהם של אזור המרכז ורגיל להיות קורבן לכלב קטן שחייב לתפוס בשיניו כל בקבוק פלסטיק פנוי ולמלא את הדירה ברעשי לוואי שמזכירים את התפרצות הוזוב, עצם הימצאותי בסביבה כל כך שלווה גרם לי לחוש פורקן נפשי שרק בעל כלב מסוג יורקשיר טרייר בתל אביב יכול להרגיש.
התכופפתי אל הפקיד בדלפק הקבלה שבדק אם החדר שלי מוכן ואמרתי לו: "האוויר כאן מלא בשלווה". "אנחנו שמחים שבאת, אדון דיין", הוא אמר לי באדישות של מי ששומע כל יום מ-200 איש כמה שליו ונעים פה, והעניק לי צרור מפתחות לחדר. "לא, אני שמח שבאתי", התעקשתי . "אתה לא יודע מאיפה אני בא? אני, אצלי כל יום זה פרעות קישינב. יש לי יורקשיר טרייר בבית". "ולי יש תימנייה", אמר הבחור מאחוריי וסימן לי להתקדם ולפנות את הדלפק.
כשראיתי את החדר שקיבלתי כמעט פרצתי בבכי. 80 מטרים מרובעים של יוקרה, עיצוב פנים קלאסי, נוחות לא מתפשרת, וגם בריאות. על השולחן עמדה צלוחית עם תותי עץ טריים מהמטע של חוות המלון.
היה נדמה שהיא הונחה שם כדי להזכיר לי שעם כל הכבוד ליוקרה ולנוחות הכללית, הבריאות היא העיקר כאן. אבל בחייכם, מי יכול לחשוב על בריאות כשהג'קוזי בחדר האמבטיה יכול לארח את המכבייה הבאה? הלכתי למרפסת והשקפתי על הנוף הפסטורלי שנגלה אליי כמו ציור טבע של קלוד מונה. רכס החרמון קרץ לי מצד שמאל והכינרת חייכה מצד ימין.
הרגשתי מחוזר מאוד. בינתיים נכנסה לחדר מנהלת קשרי הלקוחות של המלון והציגה בפניי את לוח השנה של המקום שהצביע בבירור על כך ש"עכשיו אנחנו נמצאים ב'חודש פסטיבל גלילי' ובחודש הבא אנחנו נהיה ב'חודש תאטרון'". לא הקשבתי לה ממש. הייתי עסוק בהרהור בסוגיות טיפה יותר מהותיות, סוגיות מדיניות של ממש. "אסור בשום פנים ואופן לתת את הגולן", חשבתי לעצמי, "אם נחזיר אותו לסוריה זה עלול להרוס את כל הנוף המדהים מהמרפסת הזו".
אחר כך הודיתי לאלוהים על שעשני בעל טור שנושא בנטל העיתונאי ונאלץ לכלות סופי שבוע במלונות יוקרה כמו זה (כאן זה המקום להצהיר שכותב שורות אלו היה אורח של מלון מצפה הימים). אם יש דבר שאני מחבב זה מלונות יוקרה. כזה אני, אדם שטחי וחובב נוחות: שימו אותי בקרבת טלפון עם קו ישיר לשירות חדרים, תנו לי לחפוף את הראש עם שמפו מבקבוק מיניאטורי, הבו לי בריכה חצי אולימפית ומעלה, ואני שמח ומאושר.
אלוהים לא השיב לי דבר על פרץ ההודיה הספונטני שלי, אבל זה בסדר, אני בטוח שאם יש אלוהים הוא ודאי נמצא ממש סמוך - בקומה שמונה, בסוויטה הנשיאותית,
יצאתי מהטיפול בנינוחות שלא הכרתי. הרגשתי ממש כמו הדלאי למה. או לפחות כמו דורון שפר. בסביבות ארבע אחר הצהריים פגשתי בלובי את ד"ר מארק ליטבק, הרופא הראשי של המלון. "המטרה של המלון זה לתת לך להרגיש מה זה טבע - לא טבע מזויף שמוכרים בתל אביב", הוא אמר לי במבטא רוסי כבד והוסיף בפואטיות: "אני קורא למקום הזה, למצפה הימים:'לגימה של טבע'".
שאלתי אותו אם הוא ממליץ לי על פעילות "בריאותית" כלשהי שאעשה במהלך השהות כאן, והוא מיד החל לפרט: "ודאי שיש. דבר ראשון כשאתה קם בבוקר, תשתה שתי כוסות מים. אחר כך אני ממליץ שתעשה פעילות גופנית, כמו סיור בשבילים של המלון, אבל אתה ממש צריך להזיע. איך שאתה חוזר מהסיור אתה צריך לעשות מקלחת מיוחדת שתעזור לסירקולציה של כלי הדם. אתה עושה מקלחת עם מים חמים במשך שלוש דקות ומיד אחר כך עם מים קרים במשך שלושים שניות. זה ייתן לך הרגשה אחרת, המון אנרגיה, המון מרץ. אחרי הצהריים אני ממליץ לך לנוח, צריך לתת לגוף להירגע. ובערב אני מציע לך לעשות טיפול הרגעה לשינה. הטיפול הוא מאוד פשוט: לוקחים מגבת, מרטיבים אותה במים קרים מהברז, ואז מנגבים את הגוף. אחר כך לובשים חלוק ונכנסים למיטה. תראה שתישן כמו תינוק. אתה תהיה רגוע ולא יהיה אכפת לך משום דבר".
כשחזרתי לחדר סיפרתי לזוגתי על מה שהדוקטור המליץ לי לעשות. היא הגיבה בהיסטריה: "מגבת עם מים קרים? בלילה? השתגעת? אני לא מוכנה". ככה זה כשאתה חי עם אישה אנטי בריאותית.
שבת. התעוררתי בתשע בבוקר ומיד ירדתי לחדר האוכל בקומת הלובי. המארח זכריה בירך אותי בכניסה בנחמדות שלא רואים באזור חיוג 03. חייכתי אליו חזרה חיוך אמיתי ואיחלתי לו שיהיה לו בוקר מדהים. חדר האוכל היה עמוס במאכלים בשלל צבעים שהוצבו בסגנון בופה על כמה שולחנות גדולים.
הדגש בארוחת הבוקר היה על אורגניות, כל אידיוט היה יכול לזהות את זה. לקחתי צלחת גדולה והעמסתי עליה סלט ירקות אורגני, בורקס עם גבינה אורגנית, אומלט מביצי חופש אורגניות עם בצל ופטרוזיליה אורגניים. בנוסף, שתיתי אספרסו קצר שאני חושד שגם הוא היה אורגני. לקראת סוף הארוחה רוני, זוגתי, אמרה לי בבהלה: "שכחת לשתות שתי כוסות מים כמו שהדוקטור אמר לך". " זה בסדר", הרגעתי אותה מיד. "שתיתי כבר ארבע כוסות קפה, זה כמו שתי כוסות מים".
אחרי הארוחה פניתי אל מתחם הטיפולים כדי לעבור עיסוי באבנים חמות. המעסה סיפר לי שהטיפול הזה מקורו באיזו תורה אינדיאנית ואז הניח כל מיני אבנים רותחות על הגב שלי ואמר לי להרפות את הגוף ולהירגע. אבל לא ממש יכולתי להירגע. איך אפשר להירגע כשיש עליך אבנים חמות שמבשלות לך את עמוד השדרה? אני משוכנע שגם הלובסטר שנשלק בתוך סיר מים חמים לא ממש רגוע.
אחר כך יצאתי לסיור בחווה האורגנית עם עדי, מדריך הסיורים של המלון. בסיור התוודעתי לראשונה ל-150 דונם של גידולים (כולם בתנאים אורגניים לחלוטין, ללא שום ריסוסים), אשר מתחילים בחסה ובמנגולד ונגמרים בנקטרינות ובקקטוסים. את כל התנובה של הגידולים האלו לוקחים השפים מדי יום והופכים לארוחות בוקר, צהריים וערב.
במהלך הסיור עדי גם הסביר לי קצת על ההיסטוריה של המקום ועל ד"ר ירוס (או בשמו המלא: ד"ר אריך יעקב ירוסלבסקי), שרכש את האדמה הזו בשנת 1926 מידי הברון רוטשילד עם החזון להקים כאן "בית הבראה שיתבסס על תזונה צמחונית ועל דרכי טיפול טבעוניות".
בהמשך הלכנו לקברו של ד"ר ירוס שנמצא בשטח החווה והשקפנו על הנוף הזמין של הגולן. לקראת חזרתנו למלון התחלתי להזיע. מעולה, אמרתי לעצמי, עכשיו נשארה רק המקלחת המיוחדת. איך שחזרתי לחדר סרתי לחדר האמבטיה ועשיתי מקלחת חמה של שלוש דקות ואחריה מקלחת קרה של 30 שניות. ככה שלוש פעמים.
לאחר שסיימתי את הטקס המפרך הבטתי בעצמי במראה. נראיתי ממש כמו תמנון ששכח לשים קרם הגנה. ניסיתי לחוש את סירקולציית הדם שלי מתעוררת לתחייה, אך לא הצלחתי לחוש דבר. מהמקלחת המשכתי למיטת הקינג סייז. נשכבתי עליה ונחתי, כפי שהמליץ לי ד"ר ליטבק.
תוך חמש דקות שקעתי בתרדמה. אני לא זוכר בבירור אבל אני חושב שחלמתי על כך ששותלים אותי באדמה, משקים אותי ומדשנים אותי בזבל פרות טבעי, ואני הופך לאדם אורגני עם נטיות אורגניות. מין זן חדש של אדם שהתפתח מההומו-ספיינס שנקרא "הומו-אורגני".האדם האורגני החדש.
כשהתעוררתי הלכתי לאכול ארוחת ערב ואחר כך אפילו ניסיתי לעשות את מה שנדמה שכולם עושים כאן: נרגעים על שפת הבריכה עם עיתון. אבל לא הצלחתי להירגע. אולי בגלל שקראתי "הארץ". לקראת השינה הגיע הרגע הגדול. לקחתי את המגבת, הרטבתי אותה במים קרים והתחלתי לנגב את עצמי.
מיד פלטתי זעקת קרב. הקור השתלט עליי. רעדתי בכל הגוף. הרגשתי כאילו ננעלתי בחדר קירור ואט אט אני הופך לקרטיב של שטראוס ותכף ישווקו אותי לפיצוצייה הקרובה לביתכם. במהרה עטיתי על עצמי את חלוק הרחצה וקפצתי למיטה. רוני שכבה לצדי על המיטה והביטה בי כמו שמביטים על מטורף. "עכשיו אני יודע איך הרגישו הדינוזאורים בעידן הקרח", אמרתי לה. "איך הם הרגישו?". "הם הרגישו רע. רע מאוד".
ראשון . היום בהחלט הפתעתי את עצמי. אחרי שנת ישרים נהדרת (אולי בזכות תרגיל המגבת הרטובה?) התעוררתי ב-7:40 והדבר הראשון שעשיתי היה לשתות שתי כוסות מים מינרליים. הרגשתי טוב עם עצמי על האקט הבריאותי.
אחר כך לבשתי בגד ים וירדתי לבריכה. בדרך עצרתי בעמדת התה/קפה בלובי והכנתי לי קפה שחור חזק. המשכתי ליעדי וכשהגעתי התיישבתי באחד הכיסאות הנוחים על שפת הבריכה, הוצאתי סיגריה והתחלתי לעשן. הרי אי אפשר באמת להתעורר בלי סיגריה וכוס קפה. בתום הסיגריה פשטתי מעליי את החלוק ואת החולצה כאילו הייתי סופרמן שפושט מעליו את בגדי העבודה ונשאר רק עם החליפה הצבעונית.
במים שחתה קבוצה של שמונה קשישים, שקיבלו הנחיות ממדריך שעמד מחוץ לבריכה. זו הייתה קבוצה של חוג התעמלות המים של מצפה הימים. בלי לחשוב פעמיים זינקתי למים והצטרפתי לקבוצה. הקשישים הסתכלו עליי במבט קצת משונה, אבל לא נתתי להם להפחיד אותי. מיד תפסתי שתי משקולות והתחלתי בפעילות האירובית המימית, כפי שהורה המדריך מחוץ לבריכה.
נכנסתי לזה בכל הכוח, בשיא הרצינות. הנעתי את גופי בתוך המים כאילו הייתי ברישניקוב של התעמלות המים, השתמשתי במשקולות כמו שפיקאסו משתמש במכחול, ודאגתי להפעיל את כל השרירים הידועים למין האנושי. לא היה לי ספק: הייתי האדם הגמיש והכישרוני ביותר בבריכה. אף אחד מהקשישים בני ה-70 ומעלה לא יכול היה להתחרות בי. והם ידעו את זה. ראיתי עליהם את הקנאה.
כשהגיע השלב לעבור למצופי המים הארוכים והצבעוניים - אלה שמכונים "נודל" - פרשתי. זה היה יותר מדי בשבילי. "לוזר", סינן אחד הקשישים מאחוריי כשעזבתי את המקום. לא הגבתי. הספיקה לי הידיעה שאני מלך הבריכה. בשעות הצהריים היינו צריכים להיפרד מהמקום. זה לא היה קל. הרגשתי כאילו לא מיציתי את כל האפשרויות במקום ורציתי עוד קצת. עוד קצת ג'קוזי, עוד קצת מסכי אל-סי-די, עוד קצת שירות חדרים, עוד קצת מיני בר, עוד קצת מחמם מגבות, עוד קצת עיסוי בצמחי מרפא, עוד קצת סאונה יבשה, עוד קצת סאונה רטובה, עוד קצת מצפה ועוד קצת ימים. וכמובן גם עוד קצת אורגניות ובריאות. אבל רק קצת.
ממש לפני היציאה תפס אותי ד"ר ליטבק ושאל אותי איך אני מרגיש. "כמו חדש, דוקטור", עניתי לו. הוא אמר משהו על כך שזה לא פלא, הרי בזכות הפעילות הבריאותית שלי כאן המערכות שלי החלו לעבוד, ולסיום סיכם: "אל תשכח את הסיסמה ליאור: 'בריאות אקטיבית - לא פסיבית'". "איזו שאלה, רק אקטיבית", עניתי.
כמה דקות אחר כך כבר הייתי בירידה מההר לעבר כביש 90 שייקח אותי הביתה. הבטתי על הנוף הנגלה מחוץ לחלוני. רוני שאלה אותי איך אני מסכם את החוויה, ואני הבטתי בה ואמרתי לה: "מה זאת אומרת איך? לגימה של טבע. ככה אני מסכם את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם