לא שרתי לך שועפט
לשטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים אין שום קשר לעיר שיהודים התפללו אליה וכמהו לה במשך דורות
הללו אינם מתרפקים על ירושלים ועל "אור פניה" ולא אופטימיים ומעריצים כבתים הידועים. הם ביקורתיים ומייסרים, ואולי בגלל זה "צונזרו" מהאתוס הלאומי.
הנה אחד מהם: "בלב בוטח באתי הלום/ הקים את הריסותיך/ אך איך אבנה את מקדשך/ אם אין שלום בין בניך? / ספרדים , אשכנזים, תימנים, פלשים/ ארפלים וגורג'ים וחרדים וחופשים/ / ירושלים , ירושלים/ לא זאת חזיתי בחלום/ ירושלים, ירושלים/ בין בניך השרי נא שלום".
אילו נכתב השיר היום, היה המאירי מוסיף בוודאי לרשימת המלאי האתני גם יהודים וערבים, וישראלים רבים היו אומרים בעקבותיו שלא זאת ירושלים שחזו בחלומם. אז, לפני 84 שנים, העסיק אותו העדר השלום הפנימי בין העדות והכיתות השונות, שכבר המיט בעבר אסונות וחורבן על העיר הזאת. הרב-גוניות העדתית והדתית היא חלק מססגוניותה ומקסמה של ירושלים עד היום, אך לפעמים היא לה לרועץ.
אלא שכבר קדמו להמאירי מי ששרו והתפללו לירושלים וביקשו לה שלום פנימי וחיצוני. ירושלים מקושרת לא מעט במקורותינו לשלום. כך למשל במזמור קכ"ב בתהילים, המתאר את שמחת עולי הרגל, אומר המשורר: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך; יהי שלום בחילך, שלווה בארמונותיך".
ממזמור זה גם לקוח הפסוק שנהפך לסיסמה מליצית לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, והיום התרוקנה מתוכנה - "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו". אבל "שלום שלום, ואין שלום", כמאמר הנביא ירמיהו נגד המוכרים בזמנו לעם אשליות שלום
גם היום המציאות טופחת על פנינו. איזה שלום ואיזה "חוברה" ואיזה "יחדיו". ירושלים מחולקת דה פקטו ואין בה שום "יחד", לא מבית ולא מחוץ. להיפך, היא מוקד מחלוקת וקרקע פוריה לעימותים, לשנאה ולמהומות, רחוקה מאד מלהשרות שלום. הכל בה רגיש ושברירי ומאיים להתפוצץ. החרדים הולכים ומשתלטים על העיר, חלק מהדתיים-לאומיים מתחרדים והחילונים בורחים ממנה. ובחזית הלאומית והדמוגרפית, אם תישאר בגבולותיה המוניציפליים הנוכחיים, היא תהיה בתוך שנים לא רבות לעיר ערבית-חרדית.
הפתרון, אין מנוס מלומר, הוא חלוקת ירושלים גם דה יורה. "חלוקת ירושלים" היתה במשך שנים מושג נרדף לבגידה. לומר על מנהיג ש"הוא יחלק את ירושלים", היה כאילו לומר "הוא בוגד". כדאי איפוא להבהיר מה באמת משמעות חלוקת ירושלים היום.
אחרי מלחמת ששת הימים סיפחה ישראל לבירה, מסיבות צבאיות בעיקר, שכונות וכפרים ערביים שבסביבתה והגדילה בכך את שטח השיפוט של העיר פי 11 כמעט. אין לשטחים המסופחים הללו - אבו דיס, שועפט וכיוצא באלה - שום קשר לירושלים שאליה התפללו וכמהו יהודים במשך דורות. הם גם אינם ירושלים שעליה שר אביגדור המאירי.
כשמדברים היום על חלוקת ירושלים מדברים על היפרדות מהשטחים הערביים שבה ובסביבתה, שאף יהודי ממילא אינו נכנס אליהם. לא על חזרה לעיר החצויה שקודם67', שבלבה חומה.
נתניהו מצהיר על "ירושלים המאוחדת בירת ישראל", אך אינו מבהיר לאיזה איחוד הוא מתכוון. אני חושד שגם לו ברור, שכשם שלא יהיה הסכם שלום עם הפלסטינים ללא חלוקת הארץ, כך גם לא יהיה ללא חלוקת ירושלים. חלקיה היהודים, הישנים והחדשים, מאוחדים מכאן וחלקיה הערביים מאוחדים משם, וכל אחת בירת מדינתה.
דומה שאף רוב הציבור מכיר בכך. הזמן עשה את שלו. זהו שלום ירושלים האמיתי. מי שמסרב להבין זאת, אינו שואל שלום ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם