צ'ילבה מתחנפת
מתי ניגמל מהגלותיות המעריצה הזו ונתחיל להתייחס לארצות הברית בכבוד הראוי לה. רשמים מהחגיגה של הווסל האחרון של אמריקה
זה פשוט מנהגו של הקונגרס באורחים רמי מעלה. יעקב אילון, שעליו הוטל להעביר בקולו לא רק את תרגום דבריו של נתניהו אלא גם את גודל הרגע - אחרת למה פתחו כל הערוצים אולפנים מיוחדים והפקיעו שעות שידור - מיהר להגיב. בואו לא נקלקל את החגיגה, אמר. נבחרי ארצות הברית עומדים ומריעים לראש ממשלת ישראל.
יותר מהפרטים של הנאום, יותר מדקדוקי חוט השערה - אמר 67' או לא אמר, ומהם הוויתורים הכואבים האלה, שכבר שנים ישראל מוכנה להם אבל אין למי לוותר - זה מה שהיה שם: החגיגה של הווסל האחרון של אמריקה, הקולוניה האחרונה שרוצעת מרצון את אוזנה אל הדלת, ואומרת "אהבתי את אדוני" בכל פעם שדגל הכוכבים והפסים עולה לראש התורן.
הנה, ראש הקהילה שלנו מתקבל בכבוד מלכים בחצר הפריץ. ותראו עד כמה הוא מוכשר ומדבר יפה אנגלית. 53 פעמים מחאו כפיים 29 פעמים עמדו על הרגליים, למי עוד יש סטטיסטיקה כזאת?
נתניהו אכן היטיב לנאום. אין צורך להצמיד לאבחנה המתבקשת הזו שום מרכאות. הג'וב שלו באותו יום היה לנאום בקונגרס, והוא עשה זאת היטב. את אזרחי ישראל, אגב, זה לא ממש עניין. אחוז הצפייה הכולל בטלוויזיה בפרק הזמן האינסופי של הנאום היה נמוך מן המקובל בשעות האלה.
האזרחים, אם להקיש מהסקר של "מעריב" שלשום, גם חושבים שנתניהו היה צריך להיות חיובי יותר, לפחות בהתבטאויותיו, כלפי דבריו של הנשיא אובמה בימים האחרונים. אבל לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא למה אחרי 63 שנים עוד נראה
לפני חודשיים הייתה ראש ממשלת אוסטרליה ג'וליה גילארד באותו מקום ממש. גם היא הציגה את ארצות הברית כמגדלור של ערכים, שמדינתה שותפה להם. גם היא, כמו נתניהו, הבטיחה שהמדינה שהיא מייצגת לעולם תהיה ידידה של ארצות הברית. לפי בדיקתי, נאומה של גילארד לא שודר בשידור ישיר ברשתות הארציות באוסטרליה.
ישראל היא המקום האחרון בעולם המערבי שבו מהלכים מסדרונות הכוח האמריקאיים קסם כזה. יחסיו של ראש ממשלה או מועמד לתפקיד בבית הלבן ובקפיטול מנותחים בהרחבה. שפת הגוף של הנשיא בפגישה עם קברניט ישראלי, אם חייך או לא, כל זה מנותח בהתלהבות ובפרטנות של שתי חברות המתארות את הדייט האחרון שלהן.
כל ישראלי הזוכה ל"קפיצה הנשיאותית" המפורסמת - הכניסה הכמו-מקרית של הוד מעלתו בזמן שיחה עם היועץ לביטחון לאומי - מדליף מיד בהתרגשות את אורכה המדויק. אין פלא, כפי שנכתב כבר פעמים רבות, נתניהו וקודמיו רואים בנסיעה לוושינגטון לא חלק מתפקידם, אלא את גולת הכותרת שלו.
וושינגטון היא גם המורה שאליה הולכים להלשין על התלמיד האחר שעושה בעיות. השבוע נפגשתי עם שר בכיר מהמחנה הנקרא "ימין". הוא היה מלא תלונות על נשיא המדינה ועל שר הביטחון, שמכרו לדבריו לאמריקאים רעיונות הזויים, ושכנעו אותם ללחוץ על ראש הממשלה.
באותה מידה מקוננים ב"שמאל" על האגף הנגדי, כאילו חבריו מפעילים לחץ של חברי קונגרס ואת דניס רוס, האיש שמתפרנס כבר יותר מ-30 שנה מהסכסוך שלנו, כדי להסיט את הנשיא אובמה מכוונותיו האמיתיות. איש עוד לא הוכיח שלכל הפעילות הקדחתנית הזו הייתה השפעה של ממש על גורלנו. היא, כמו ביקורו של ראש הממשלה, סוג של ערך בפני עצמו.
מרתק לראות כמה, מתחת לכל זה, חושבים בצמרת הישראלית שהאמריקאים בורים, תמימים ונוחים להשפעה. אילו היו שריו של נתניהו, בעיקר מימין, אומרים בגלוי מה שהם חושבים על הנשיא אובמה, המנעד היה בין "סובל מתמימות קיצונית" למשהו גרוע בהרבה. הקבוצה הזו מתקשה במיוחד להסתגל לרעיון שנשיא ארצות הברית נמצא על המסלול המוביל לעוד ארבע שנות כהונה.
לא במקרה ישראלים וישראלים לשעבר הם בין הפעילים ביותר בקבוצות ההזויות, העוסקות בלהט בשאלת מוצאו של אובמה, בכשרותה של תעודת הלידה שלו, בדתו האמיתית.
באגף הזה מתייחסים לאובמה כפי שמתייחסים אליו במחוזות החשוכים ביותר של אמריקה: כאל ישות זרה ועוינת שגנבה לנו את אמריקה שלנו. הצד השני של אותו מטבע הוא התקווה הנצחית של השמאל הישראלי, אשר לפיה ארצות הברית תכריח אותנו בכוח לעשות מה שאנחנו מסרבים לעשות, ולסגת מהשטחים.
זה הצד האחר של היחס הפתולוגי לאמריקה: קשה לנו לקבל שבסדר היום שלהם אנחנו לא חשובים כל כך. "הקול היהודי" המיתולוגי הוא בדיוק זה, מיתולוגיה שעוקצה מתקהה ככל שאמריקה משתנה. קברניטי ארצות הברית פועלים על פי האינטרסים המעצמתיים שלהם ועל פי השקפת עולמם, ורק לעתים רחוקות באמת מעניין אותם מה חושבים בירושלים.
תקראו את "משבר" של הנרי קיסינג'ר. יחסו למלחמת יום כיפור, כפי שהוא מתגלה בשיחות שניהל בזמן אמת, נטול כל רגש ואינו מתעניין ממש במה שנראה לנו כמו איום קיומי. יש לו מאבק על שלטון עולמי לנהל.
רק בישראל יכול היה להתקיים ולתפוס כל כך הרבה מקום בתקשורת, ובלי הצדקה של ממש בעניין הציבורי, סכסוך על כלום שלא יניב דבר כמו עימות אובמה-נתניהו, שהיה ואיננו עוד בלי שאיש ירגיש. רק בישראל יכולים גורמים בכירים לעטוף את רעיון ההקפאה 2, שלא צלח לבסוף, בחבילה של מתנות מהדוד האמריקאי, כולל מטוס הקרב העתידי המופלא, שהשבוע התבשרנו שהמראתו נדחית לסוף העשור, אם בכלל.
אז ביבי היה השבוע באמריקה, והיטיב לנאום, וחזר הביתה. בשבוע הבא הביקור, העימות עם הנשיא, וה"שינויים עד לרגע האחרון" בנאום הלא היסטורי, כל אלה ייעלמו כלא היו. הסקר של "מעריב" הראה שרובו של הציבור מבין זאת היטב. אין תזוזה של ממש בעמדות כלפי מפלגות, נושאים או אישים, הרוב חושב שלא צריך להסתכסך עם האמריקאים סתם.
השאלה היא מתי יבוא היום שבו נאום של ראש הממשלה בפני הקונגרס יתפוס את המקום הראוי לו. מקום תחילת מהדורות החדשות, עם נתח יפה של הדברים המעניינים, ותו לא. השאלה היא מתי ניגמל מהגלותיות המעריצה הזו ונתחיל להתייחס לארצות הברית בכבוד הראוי לה, ותו לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם