נאום נתניהו: טריקת דלת לתוכנית מדינית
כל המתפעלים ומוחאי הכפיים של היום, עלולים להתחרט מחר. משחק ההאשמות לא יכול לבוא במקום בנייה רגישה של הסכם שלום
פרס, על פי מקורות דיפלומטיים אמינים ביותר, דיבר עם אבו מאזן על נוסחה שתאפשר לצדדים לחזור למשא ומתן. כמו, למשל, התחייבות להתחיל לדבר על נושאי הגבול והביטחון תחילה, לדחות את ירושלים והפליטים לסוף, והשניים הגיעו להבנות.
התכנון היה לדחות באופן כזה את המהלך הפלסטיני להכרזת מדינה בספטמבר עד להודעה חדשה (או עד פיצוץ המשא ומתן, מה שיבוא קודם). ואז נסע פרס לאמריקה, מכר את מרכולתו לאובמה, שכנראה קנה, הוסיף כהנה וכהנה, הטביע חותמת נשיאותית "מייד אין יו.אס.איי", ומכר לשאר העולם שקנה בהתלהבות.
אגב, באמצע הדרך התרחשה תקלה קשה. אבו מאזן הופתע על ידי חמאס ונאלץ להגיד "כן" לממשלת אחדות פלסטינית. פרס רתח, פשוט בער מכעס, על התרגיל הלא צפוי הזה שתקע מקל בגלגלי התכניות רגע לפני השיא.
האיחוד המחודש פתח-חמאס תקע את עגלת השלום המקרטעת של פרס שוב, בפעם האלף, רגע לפני שהיא יוצאת לדרך חדשה, כך שאפשר בהחלט להבין את תסכולו של הנשיא. שלנו. את אובמה, לעומת זאת, זה קצת פחות עניין. הוא המשיך על פי התכנית. מלשכת הנשיא הגיבו כי הם אינם "מתייחסים לשמועות בנוגע לפגישה עם אבו מאזן וכי הפרטים בנוגע לאובמה משוללי כל יסוד".
רק קליינט אחד החמיץ פנים ודחה את הסחורה של אובמה בשאט נפש. בנימין נתניהו. לראש הממשלה היה חזון אחר לגמרי. גם כאן, מדובר במהלך מתוכנן היטב ומוצלח במיוחד, שהפך את השבוע שעבר לטוב ביותר מבחינת נתניהו מאז נכנס לתפקידו לפני יותר משנתיים.
ביבי החליט ללכת לעימות אישי, ראש בראש, מטווח בו רואים את הלבן של העיניים, עם האיש החזק בעולם. הוא החליט ללכת לעימות הזה בלי קשר לתוכן הנאום הנשיאותי, שנודע לו רק ביום רביעי בלילה, בשבוע שעבר.
הוא החליט ללכת לעימות הזה, כי היה זקוק לו כאוויר לנשימה. החודשים שחלפו לא היו טובים לנתניהו. הוא גלש בסקרים, תדמיתו האישית ספגה מכה אחר מכה, התחקירים והפרסומים רדפו אחד את זנבו של השני, המשמעת בקואליציה התרופפה, לבני ומופז כל אחד מצד אחר, נגסו בעקביו וריח חריף של בחירות החל מתפשט
המצב היה חמור במיוחד בכל הקשור לאישיותו של ביבי. סקרי העומק הראו שהישראלים לא מחזיקים מראש הממשלה שלהם. הם רואים בו מנהיג חלש, נגרר, נסחט נבהל, כזה שרועד מכל פיפס של ליברמן, שמרטיב אחר כל גערה של אובמה, שלא מסוגל לאלף את ש"ס ומניח לרעייתו לנהל עבורו את החיים (והמדינה גם).
היה ברור שכדי לשקם את ביבי, צריך תרגיל מנהיגות. מהדהד. משהו מקביל לפיטורים של שרי ש"ס בידי אריאל שרון לפני כמה שנים. מכיוון שנתניהו לא מסוגל לבצע תרגיל מנהיגות על שותפיו בקואליציה, אין לו עצבי ברזל הנדרשים לשחק פוקר עם ליברמן, למשל, מצאו החברים בלשכה יריב נוח בהרבה. שק חבטות איכותי ומפתיע. ברק אובמה שמו. צריך להודות שמדובר במהלך פוליטי מבריק, נועז ויעיל אולי הראשון מסוגו, שהצליחו אנשי נתניהו לנפק עבור ראש הממשלה. שאפו.
ההוכחה שהמהלך הזה תוכנן עוד בטרם נודע תוכן "נאום 67'" של הנשיא אובמה, מסתתרת באותה ישיבה של ועדת התכנון המחוזית שדנה באישור בנייה ל-1,600 דירות בשכונות מזרח ירושלים. הישיבה המקורית של הוועדה נקבעה ל-14 באפריל.
כשגילה נתניהו שיומיים קודם יש כינוס דחוף של הקוורטט בבריסל, הורה לדחות את ישיבת הוועדה. כדי שלא תיראה כהתגרות בוטה. הישיבה הועברה לחמישה במאי. אבל אז גילה ביבי שבדיוק באותם ימים הוא מבקר בפאריס ובלונדון, ולמה לו צרות עם סרקוזי וקמרון, הרי יש לו מספיק, אז הוא הורה לדחות שוב.
הישיבה נדחתה ל-19 במאי. וכשגילה נתניהו שלמחרת הוא אמור לפגוש את ברק אובמה, הפתעה-הפתעה, הוא הורה לא לדחות את הישיבה, אלא לקיימה כסדרה. ההוראה הזו, מלשכת ראש הממשלה, התקבלה במשרדי הוועדה המחוזית לפני יום רביעי בלילה, כשיצחק מולכו גילה, בדרכו לנתב"ג, שאובמה מתכוון להשתמש בנאומו במונח "קווי67 '". במילים אחרות, היה אמור להיות עימות, או לפחות מין עימות עם הנשיא, בכל מקרה.
עניין 67' היווה, מבחינת נתניהו, הרמה להנחתה. כן, יש פתאים שמאמינים שביבי ניצב בעוז מול אובמה והצליח להוריד אותו מהרעיון של קווי 67', עד שנאלץ בנאום באיפא"ק לתקן את עצמו ולספק הסברים.
מצד שני, כל מי שמתמצא בחומר יודע שמדובר בהבל מוחלט. הרי הפלסטינים עצמם כבר הסכימו מזמן לחילופי שטחים בהיקף נרחב, הנוסחה שונתה מזמן ל"שטח בגודל 67'" וכולם יודעים, כולל נתניהו, שהמשחק היחיד בעיר הוא חילופי שטחים שיותירו את הגושים אצלנו.
לכן כל הקטטה סביב קווי 67' עם אובמה הייתה מיותרת ומומחזת. זה לא משנה, כי ביבי רצה עימות, תכנן עימות וקיבל עימות. בחמישי בבוקר, יום יציאתו לארצות הברית, הוא כינס את השמינייה ואחר כך הרים טלפון להילארי קלינטון.
לא, הוא לא האמין שיוכל לשנות את החלטת הנשיא, או את נוסח הנאום, אבל הוא כן רצה לריב. בפעם הראשונה מאז נבחר, היה זה נתניהו שהרים קול בשיחה עם אמריקאי בכיר, ולא האמריקאי (ת). זה היה חימום מצוין לקראת פגישה עם הנשיא, שהתקיימה למחרת, בה אזר נתניהו את כל תעצומות הנפש שלו, התיישב מול אובמה, נעץ בו מבט והוריד לו על הראש הרצאה שאפילו אבא, פרופ' בן ציון, היה גאה בה. מול המצלמות, כמובן.
הקטע הזה של ביבי מול אובמה עם "לא לקווי 67'" יהיה העוגן, המסמר והנרטיב של קמפיין 2012. ברק אובמה הפך בלי שהתכוון למקפצת הרייטינג של בנימין נתניהו. הנסיבות הפכו את המהלך למבריק מכיוון שלוח הזמנים שיחק לידיו של נתניהו בצורה מושלמת: אובמה נואם בחמישי, לכאורה מחטיף לביבי סנוקרת, ואז נתניהו מגיע בשישי, חובט בו בחזרה אצלו בבית, מענה ציוני הולם.
אבל הנשיא צריך עוד לנאום באיפא"ק וברור שייאלץ להוריד טונים, למתן ולפייס, כי לוועידת איפא"ק חוקים משלה, ואחריו עוד נתניהו מגיע לאותה זירה, מחמיא לנשיא כמנצח נדיר, מכריז שהמשבר תם, חילוקי הדעות התיישרו, פותחים דף חדש, והכל מוכן לסיבוב הניצחון המהדהד, ההרואי, במגרש הביתי.
בקונגרס, עם 31 הפסקות למחיאות כפיים, עם כל השטותים והטריקים, בינגו, מה שהיה להוכיח, ולישראל חוזר נתניהו אחר לגמרי מזה שיצא ממנה. גם רב עם הנשיא והשפיל אותו, גם קיבל חיבוק אמריקאי, גם חזר עטור תהילה. מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה.
עכשיו גם הסקרים מחייכים. לראשונה אחרי זמן רב עלייה לנתניהו בכל הפרמטרים והחיים יפים. העניין הוא שביבי עלה בסקרים גם אחרי נאום בר אילן. אבל נאומים נוהגים להתפוגג לאחר שנישאו, זוהי דרכם, מדובר באוויר חם ותו לא, ולא במעשים אמיתיים.
נתניהו יודע שההתבסמות הנוכחית שלו באוויר הפסגות היא זמנית. אם העולם היה בנוי רק מנאומים, אנשים כמו ברק אובמה היו עוד הופכים לנשיא ארצות הברית.
אופס, הוא באמת הנשיא. בסוף, למרות מצעד הנאומים, ספטמבר יגיע ולך תדע מה יוליד. הנאום של ביבי בקונגרס לא הקטין את הסכנות של ספטמבר אלא הגדיל אותן. הפלסטינים עכשיו מיואשים יותר כי הבינו שאי אפשר יהיה לרבע את המעגל עם נתניהו. זה תהליך שלום איתו ועם מה שהוא מייצג. הגיוני בערך כמו רומן לוהט בין גבי אשכנזי לאהוד ברק.
לכן, כל המתפעלים ומוחאי הכפיים של היום, עלולים להתחרט מחר, או מקסימום מחרתיים. כי פרופגנדה אינה יכולה להיות תחליף לדיפלומטיה, משחק ההאשמות לא יכול לבוא במקום בנייה רגישה, מסובכת של תהליך מדיני חיוני בתקופה נפיצה כל כך.
נתניהו, ביום שלישי בקונגרס, נתן שואו מהוקצע, אבל טרק את הדלת על סיכוי כלשהו לתהליך מדיני. הוא יודע מצוין שלתנאים שהציב אין פרטנר בצד השני. הוא לא מנסה, אפילו לא לרגע, להיכנס לנעליו של הצד השני.
מה הפלסטיני הממוצע שמע ממנו? תשכחו מירושלים. תשכחו מפליטים. תשכחו מקווי 67'. תשכחו מבקעת הירדן. אבל אם בכל זאת תבואו, תדעו לכם שאני אהיה מאוד נדיב. וואו!!!
זו, אכן, נדיבות של מנצחים. הבעיה היא שיכול להיות שמדובר בניצחון פירוס, וצריך להתפלל שנתניהו הוא לא ההוא שקפץ מהקומה המאה וכשחלף ליד הקומה ה-20 ונשאל על ידי מישהו שעמד ליד החלון מה נשמע, ענה שבינתיים הכל בסדר.
נתניהו הוכיח שהוא צודק. ובכן, אנחנו באמת צודקים. אין צודקים מאיתנו. באמת. אבל נדמה לי שהסדק הזה לא יוביל אותנו רחוק, כי אנחנו היחידים שחושבים שאנחנו צודקים. בדיוק כמו אותו נהג שדוהר לצומת באור ירוק למרות שמשאית ענקית דוהרת לתוכו מהעבר השני.
נכון, האור ירוק, אבל תיכף יבוא פיצוץ אדום. הדרישה מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית תחילה, אינה הגיונית. אין בה צורך. גם מצרים וירדן שכרתו שלום עם ישראל לא נדרשו להכרה כזו. אנחנו לא צריכים טובות. לא הפלסטינים יגדירו אותנו, אנחנו מגדירים את עצמנו, בכוחות עצמנו. זוהי ריבונות.
תנאי כזה מציג מי שלא רוצה תהליך, מי שמפחד משלום או מהניסיון לעשות שלום. זהו תנאי של מי שאין לו שמץ של ביטחון עצמי, שחי מטראומות, מטפח איומים, לא מוכן לקחת סיכונים ולא מזהה הזדמנויות ויתרונות.
אנשים שעובדים עם נתניהו, גם בפוליטיקה וגם במערכת הביטחון, אומרים שהוא "אדם שואתי". חי בתקופת השואה, ניזון ממנה, מלבלב מתוך הטראומה שהותירה. זו גם הסיבה שדוחפת אותו להיות הכוח המרכזי, כמעט היחיד, שמדרבן את המשך ההכנות המואצות לתקיפה באיראן, וזו הסיבה שהוא העלה את זה באופן חסר תקדים גם בנאום בקונגרס.
כשתפישת העולם אפוקליפטית, כשהאישיות חרדתית, כשכל צל נראה כמו הר, האדם עלול להיגרר למחוזות מסוכנים. זו הסיבה שגם מאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי, כמו רבים אחרים מקרב בוגרי מערכת הביטחון מתהפכים על משכבם בלילות. זאת ועוד: גם אם מעלים תנאי כזה, של הכרה בישראל כמדינה יהודית תחילה, רצוי לעשות את זה בסוף. לא בהתחלה.
אם ישראל רוצה באמת להיות מדינה יהודית, היא צריכה להיפטר מהפלסטינים כמה שיותר מהר, ולא להצהיר תנאים. כי אם היא לא תיפטר מהם, מתי שהוא הם ייהפכו לרוב בין הים לירדן, וכשזה יקרה, ישראל איננה. את העובדה האמפירית הזו גם נאום חוצב להבות לא יזיז.
ולכן, האינטרס האמיתי והדחוף של ישראל הוא להקים מדינה פלסטינית לצדה, שתהיה שוחרת שלום, מפורזת, משגשגת, שותפה ולא יריבה. רק מהלך כזה יבטיח את היותה של ישראל מדינה יהודית. הרבה יותר מהכרה של אבו מאזן כזה או אחר. אפילו מאיר דגן, ראש המוסד היוצא, אמר את הדברים האלה השבוע בפורום סגור. גם הוא, שהקדיש את חייו למלחמה, לעתים אלימה מאוד באויב הערבי, כבר הבין.
המאבק בין ביבי לאובמה, הוויכוח בין פרס לנתניהו, ההבדלים העמוקים כל כך בין שני הנאומים, של אובמה ושל נתניהו, לא רק בתכנים אלא גם בטונים (אובמה מדבר הרבה על תקווה ומעט על סכנה. נתניהו בדיוק להפך), נעוץ בפערים העצומים בין שתי תפישות עולם שונות. מבנים שונים לחלוטין של אישיות.
אובמה ופרס הם אנשים אופטימיים. הם תמיד יובילו לא יובלו. הם ייטלו יוזמה. הם יעשו גם מעשים לא פופולאריים, אם יאמינו בהם. בחצי כוס מלאה הם יראו את מה שיש לא את מה שאין. הם מחייכים. יש להם חוש הומור. חיוכם רחב. תפישת עולמם נינוחה, בטוחה, צבעיה ורודים, העתיד המבטיח קורץ מעבר לפינה, צריך רק להושיט יד ולגעת בו. יהיה בסדר. הטוב ינצח את הרע. כדאי לנסות.
נתניהו? בדיוק להפך. הוא לא יוביל, תמיד יובל. לא יקפוץ למים, לעולם ייגרר לתוכם בועט ומצווח. החלטות? לא בשבילו. זה עלול להרגיז כל מיני אנשים (בעיקר רוסים עם זקן). הוא יעשה סקר עומק רחב, ואחריו עוד כמה, כדי להחליט מה להגיד בנאום בכנסת.
זה תמיד יהיה המכנה המשותף הרחב ביותר, ולכן כמעט תמיד לא יהיה שם שום דבר חשוב, או נועז. ביבי הוא איש חמור סבר, פיו קפוץ, חוש ההומור שלו עצי, בחצי הכוס ההיא הוא מזהה מה שאין, ובמים שיש הוא בטוח ששמו רעל. תפישת עולמו מיוסרת, הוא רואה שחורות, חשדן, בטוח שמעבר לפינה מחכה ערבי גדול עם נבוט, העתיד מבחינתו לוט בערפל, ההפתעות תמיד רעות, ורוד יש רק בשמלה של ברבי, אי אפשר לבטוח באף אחד, חוץ מעצמנו, או אבינו שבשמים (מי שיבוא קודם).
אם נתניהו היה באמת רוצה, באמת מתכוון לשלום, הוא היה צריך לבוא לאובמה עם המתווה שלו בתחילת הכהונה ולא במחציתה השנייה. הוא היה צריך לתת לאובמה חבל ולגבש איתו תכנית. אז, בשלב המוקדם ההוא, כששניהם צעירים בתפקיד והכל פתוח, אפשר היה אולי לבנות משהו על הרעיונות של ביבי. היום, זה כבר מזמן פאסה לגמרי.
קשה להבין מה כל כך מפחיד אותו ברעיון של פרס, לדבר קודם על גבולות וסידורי ביטחון. הרי כך אפשר יהיה לשרטט את קו הגבול שהוא כל כך חושק בו, לא על הקו הירוק, באמצעות חילופי שטחים מקוריים, להשאיר את רוב הגושים אצלנו ולקבל סידורי ביטחון נדיבים ומספקים. ואז, אחרי שזה פתור, אפשר לבנות חופשי בגושים והכי חשוב, הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל חוזרת ובגדול.
המהלך המתקדם של הפיכת ישראל למדינה מצורעת נבלם ומתפוגג, ורק אז מתפנים לנושאי הפליטים וירושלים. בנושאים האלה רק לפלסטינים יש מה לדרוש ולכן מצבה של ישראל נוח. הפשרה ההיסטורית היחידה היא ויתור שלנו בירושלים מול ויתור שלהם בזכות השיבה.
גם ביבי יודע שזה המשחק היחיד בעיר. אם הפלסטינים מפוצצים את זה שם, העולם כולו נגדם, וישראל יכולה לשכון לבטח בגבולותיה החדשים, עם פלסטין או בלעדיה. ואם הפלסטינים לא מפוצצים את זה שם? אדרבא.
אבל נתניהו מפחד. הוא גם לא מאמין בדרך הביניים, זו ששמעון פרס מהרהר בה מדי פעם, לפיה באין פתרון אפשר להסתפק במשא ומתן ותהליך מדיני לנצח. נשב, נדבר, נפטפט, נתדיין, עוד מעט עשרים שנה אחרי אוסלו, אז מה, שום דבר לא בוער, בינתיים אפשר לבנות את הכלכלה ומוסדות המדינה ולחכות למשיח. בשביל זה צריך שני פרטנרים שנותנים אחד לשני כבוד מינימלי, לא מציבים תנאים דרקוניים, לא מתנשאים, לא מוכיחים כל הזמן שהם צודקים, כי זה לא באמת משנה. כרגע, אין לפלסטינים פרטנר כזה.
היה, בכל זאת, משהו מסקרן מאוד בנאום של נתניהו בקונגרס. הרמז ההוא שאם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית יהיו התנחלויות שיישארו מעבר לקו, תחת שלטון פלסטיני. הקונספציה הזו של נתניהו נחשפה כאן בזמנו, כיניתי אותה "תפיסת המובלעות".
נתניהו יודע שהוא לא שרון, אין מצב שיוכל לפנות התנחלויות, גם אין צורך. אם בישראל יש כל כך הרבה פלסטינים, אין סיבה שבפלסטין לא יהיו קצת ישראלים. נתניהו בודק את התורה הזו כבר זמן רב, הופך בה והופך, והנה, לפני כשבועיים, הגיע אחד מאנשיו, אדם רציני מאוד שקשור גם לביקור בארצות הברית ולתהליך המדיני, לביקור מפתיע אצל הרב מנחם פרומן בתקוע.
פרומן, איש יקר ומיוחד שמקדיש את חייו לפיוס בין העמים, הוא אבי תורת העירוב, קרי מדינה פלסטינית שמכילה בתוכה התנחלויות יהודיות. למה לא? ההתנחלויות הללו, על פי פרומן, לא צריכות להיות מבצרים בודדים ונצורים, אלא להיפתח החוצה, להשתלב ולהשתרג בחברה המקומית. לא קוץ בבשר הפלסטינים, אלא שושנה בחצרם.
נכון, יש כאן נאיביות, חזון אחרית הימים של ממש, אבל כל מי שמדבר עם מתנחלים ושומע מהם ניסים ונפלאות איך הם מסתדרים נפלא עם השכנים ואיזו אחווה ושיתוף שוררת שם, לא יכול שלא לשאול את עצמו את השאלות הללו. בכל אופן, האיש של ביבי ישב עם פרומן שעה ארוכה, התעניין, עיין בתכנית הכתובה שהרב פרומן הכין יחד עם המושל הפלסטיני, התייעץ, וחזר לשולחו. הפסקה הקטנה ההיא בנאום של נתניהו בקונגרס מהווה, מבחינת פרומן, קמצוץ של סיכוי להתחלה חדשה.
אני מסופק אם נתניהו שותף לתורת פרומן, או מאמין בסיכוייה. הבעיה היא, שגם לתורה שלו אין סיכוי של ממש, ולמרות חזרתו עטורת התהילה מוושינגטון הוא קרוב עכשיו בהרבה להפוך לבני בגין מאשר למנחם בגין. ספטמבר, כאמור, מעבר לפינה.
אקו"ם