סיירת דובדבן: ומה לגבי הטעם?

אנשים אוהבים לראות על המדף פירות גדולים, ומוכנים לשלם תמורתם הרבה יותר. אביב לביא בחר דווקא את הקטנים והתענג על הטעם

אביב לביא | 27/5/2011 9:07

תגיות: דובדבן, פירות

בכל פעם מחדש אני מתפלא על הטבעיות שבה החליק לתוך השפה שלנו הצירוף המטריד "תעשיית המזון". אם זו תעשייה אז האוכל הוא מוצר, משל היה עשוי מפלסטיק או מתכת, ונשפט על פי קריטריונים כמו גודל, מראה ויעילות (אורך חיי מדף). טעם ? הוא כבר מזמן לא במרכז.

קטיף דובדבנים. הקטנים טעימים במיוחד דוידה גינטר

השבוע הייתה לי הזדמנות להרגיש את האבסורד הזה על בלוטות הטעם שלי. זה קרה כשנקלעתי לבית אריזה אי שם, בשעה שהדובדבנים הראשונים של העונה בדיוק הגיעו מהמטעים. ידעתי שאם אשוב הביתה עם סל מלא דובדבנים יקרו שני דברים משמחים: א' - אזכה בחמש דקות תהילה שבהן הילדים יחשבו שאבא, אחרי הכל, לא לגמרי מיותר; וב' - הילדים יתנפלו על הפירות המתוקים כמו להקת ארבה רעבה, כמנהגם תמיד בתקופה הזו של השנה.

שאלתי את האיש מבית האריזה כמה עולים הדובדבנים. סוג א', השיב , 25 שקל לקילו. הוא הצביע על מארזי דובדבנים גדולים ונוצצים. אם יש סוג א', אמרתי , אז יש גם סוג ב'. הוא הצביע על קופסאות שרוכזו בפינה אחרת. פתחתי אותן: הדובדבנים היו כהים מאוד, וקטנים יותר. אלה, אמר המארח, עולים 12 שקל לקילו. פחות ממחצית.

בחנתי אותם בחשדנות. לא זיהיתי צלקות, מכות, בשלות יתר או כל פגם אחר

שמצדיק את הורדתם בדרגה. שאלתי מה הופך אותם לסוג ב'. " הם יותר קטנים", השיב הבחור. "אנשים אוהבים לראות על המדף פירות גדולים, ומוכנים לשלם תמורתם הרבה יותר".

הגיעה העת למבחן טעימה. הקטנים, איך לא, ניצחו בגדול. הגדולים היו בסדר גמור, אבל הקטנים פשוט התפקעו מעסיס מתוק. חצי מחיר, כפליים טעם. זה מה שקורה כשאוכל מפסיק להיות סתם אוכל, וכל דובדבן נדרש להיות דוגמן.

aviv67@gmail.com