אחרון גיבורי השכונה
קשה לי קצת עם ההצלחה הנוכחית של בני יהודה. אני מתגעגע לקבוצת נעוריי שכל עונה הייתה מגרדת את תחתית הליגה. ובעיקר אני מתגעגע לשחקן יוסי מדר שלא היה מאושר - גם כשהבקיע גולים וירטואוזים
אני תמיד מוצא את עצמי בסוף הליגה במשחק חוץ בנתניה, עמוק בתוך אצטדיון "הקופסה", כפי שמכנים אותו האוהדים המקומיים.
וזה לא שאני מתכנן למצוא את עצמי כאן, אין לי סימפטיה מיוחדת לנתניה. זו פשוט מין קללה משונה שרודפת אותי וחורצת את דיני כך שתמיד באחד המחזורים האחרונים של העונה, בני יהודה
משחקת נגד מכבי נתניה בחוץ.
ברוב הפעמים שיצא לי להגיע לכאן בעבר ראיתי את הקבוצה שלי עושה את מה שהיא עושה הכי טוב: מפסידה ומאשימה את השופט ש"לקח לנו את הניצחון". אבל בשנים האחרונות בני יהודה שינתה את עורה והפכה מאנטי גיבור של הכדורגל הישראלי לקבוצה "דורסת". אין ספק, הקבוצה הזו שאני רואה מולי עכשיו שונה מאוד מהקבוצה שאליה הורגלתי.
בדקה ה-20 בני יהודה כבר מובילה 0-2 אחרי גול וירטואוזי של שלו מנשה, ואני מבין באופן סופי ומוחלט שדברים השתנו. מכיוון שאת השנים האחרונות ביליתי בארצות הברית לא יצא לי עדיין לחזות מהיציע ברפורמה הכללית שעברה על הקבוצה ואני לא מכיר את המקצועניות ורוח הקרב החדשה של הקבוצה שלי. בני יהודה שונה לחלוטין מבני יהודה מהמודל ישן והפרימיטיבי יותר.
האמת, לא טוב לי כאן. בני יהודה על הדשא היא מכונת מלחמה מדויקת ומאורגנת, אבל אני נזכר דווקא במשחק הראשון של הקבוצה שאותו ראיתי. הייתי אז בן 14 והקבוצה הפסידה, בבית, 6-0 למכבי תל אביב.
בסיום המשחק מישהו אמר לי, "ילד, למה אתה עצוב? כולה שש חתיכות, תגיד תודה שזה לא נגמר בתוצאה של כדורסל". איכשהו נפל בגורלי לאהוד את בני יהודה בתקופה שיכולה להיקרא "תקופת הוואקום הגדול"- הוואקום האכזרי שנפער בין הקבוצה המפוארת של שנות השמונים ותחילת
אבל היה לי כל כך נוח בוואקום הזה שבכל המשחקים של בני יהודה שבהם נכחתי העונה עברה בי
רק מחשבה אחת: היה יותר כיף בימים שהקבוצה גירדה את תחתית הליגה, נלחמה על חייה כמו
אנטילופה פצועה. יותר מעניין, יותר דרמטי, יותר גורלי, יותר מלהיב.
בדקה ה-80 בקופסה בני יהודה כבר מובילה 0-3. מכאן אפשר להריח את המקום הרביעי ואת הליגה האירופית. למעשה נותר עוד מחזור ורבע לסיום הליגה וכבר אפשר לסכם שבני יהודה עשתה עונה לא רעה בכלל.
בדיוק כמו בשיר "איך שיר נולד" של הכבש השישה עשר, בהתחלה זה כאב והקבוצה מצאה את עצמה בתחתית הטבלה, אבל אחר כך דברים התהפכו, בני יהודה נזכרה לשחק כדורגל, התחילה לנצח, טיפסה במעלה הטבלה ו"כולם שמחים ופתאום איזה יופי, הוא הולך לבד".
בדקה ה-90 כבר 0-4 לטובת הזהובים מהשכונה. דקה או שתיים אחר כך השופט שורק לסיום במשחק ואני נפלט מהאצטדיון חזרה לביתי בהרגשת ניצחון מתוקה, אך לא מספקת. כל הנסיעה חזרה לתל אביב אני אומר לעצמי: משהו חסר לי כאן. משהו פשוט חסר.
כשאני מגיע הביתה אני נכנס להתקלח כדי להוריד מעליי את הספורטיביות המיותרת שהצטברה בי במהלך השעות האחרונות. עדיין אינני מוצא מנוחה. דודו ומיקי, שאיתם אני תמיד נוסע למשחקים של בני יהודה, נראו די מרוצים מהנעשה על כר הדשא, מיקי אפילו התחיל לחשב את מספר ימי החופש שייקח כשייצא ללוות את בני יהודה במסעותיה באירופה. רק אני עדיין לא מרוצה. זה מרגיש לי לא אמיתי, קצת מזויף, הבני יהודה הזאת: עם כל הילדים שעולים מהנוער, דופקים רבע עונה מוצלחת, וכבר ממהרים לעבור לידיים של קבוצה עשירה יותר. אז למה שאהיה מרוצה?
אני לא יודע איך להסביר את זה בדיוק אבל שחקני הנוער של בני יהודה שעולים לקבוצה הבוגרת
בשנים האחרונות לא מרגישים לי שחקני בית תוצרת שכונת התקווה, כמו אלה שהיו בתקופות
אחרות.
הם יותר מדי מקצועיים, מלוטשים, מצוחצחים, יש סביבם יותר מדי סוכנים ודוגמניות סוג ד'. יש
בהם איזשהו אלמנט מלאכותי מטריד. לב לבה של בני יהודה תמיד היה הנוער. אם אתה רוצה לדעת מה שלומה של בני יהודה תסתכל על שחקני הנוער שלה שעולים לבוגרים.
גם זה שכבר שנים לא משחקים באצטדיון בשכונת התקווה, אלא בבלומפילד, לא תורם למצב. הדבר הנפלא באמת באצטדיון הישן זה שהגישה אליו כל כך קשה ומסובכת שכשאתה כבר מגיע - אחרי שחצית ג'ונגל של סמטאות צרות עם מרפסות שממלאות את כל המדרכה - אתה מרגיש התרוממות רוח כאילו סיימת מסע כומתה, ואתה מוכן לסלוח על הכדורגל הרע שאתה רואה על הדשא. בבלומפילד זה לא קורה, בבלומפילד לא סולחים על כלום.
כל חוויות הנעורים שלי נמצאות באצטדיון הזה בשכונת התקווה. לשם הגעתי כל שבת שנייה ויחד עם עוד 2,000 איש ביציע עודדתי את הקבוצה הכושלת הזו שאהבתי בכל הלב, כמו שילד אוהב את הצעצוע המרופט שלו - כי הוא שלו.
הפסדנו שבוע אחר שבוע, אבל לי לא היה אכפת, כי התוצאה של המשחק הספציפי הייתה רק
עניין שולי, העיקר היה שבסוף נישאר בליגה ובני יהודה לא תיכחד. זו תמיד הייתה הסכנה שריחפה מעל הקבוצה: שהקבוצה תתפרק כמו שמשון תל אביב ובכך יבוא לסיומו עידן הקבוצות השכונתיות בכדורגל הישראלי, שמיום ליום הופך לחממת טייקונים עשירים עם חיבה יתרה לפיזור כסף.
אחרי המקלחת אני מתיישב מול המחשב ומחפש באינטרנט את התקציר של המשחק ופתאום, בלי
שום אזהרה או רמז מטרים, זה נוחת עליי ואני מבין: מה שחסר לי בבני יהודה של היום זו דמות
אמיתית להזדהות ולהעריץ.
מין גיבור, עדיף טראגי, שיוביל את העלילה. מישהו כמו יוסי מדר, ששיחק בבני יהודה בתקופת הוואקום הגדול. בנקודה זו אני משנה את התוכנית. במקום להיכנס לאתר של ערוץ הספורט אני נכנס לאתר של בזק ומקליד: "יוסי מדר". תכף ומיד מזנקות עליי כמה עשרות תוצאות. יש הרבה יוסי מדרים בארץ, וזה עוד לפני שספרנו את אלה שרשומים בתור "יוסף מדר".
בלי לחשוב יותר מדי ובלי להתחשב בשעה המאוחרת אני מתקשר לכל אחד מהמספרים ושואל את
מי שעונה אם הוא במקרה "יוסי מדר ששיחק בבני יהודה?". רובם לא ממש שמחים לשמוע ממני, כמה אפילו מקללים, אך אני בשלי, ממשיך לנסות לצוד את יוסי מדר המקורי.
כבר שנים שאני מחפש אותו, כבר שנים שאני שואל אוהדים של הקבוצה ואנשים שהיו מעורבים בעולם הכדורגל הישראלי אם הם יודעים מה קורה איתו: מה הוא עושה, איפה הוא גר, האם טוב לו בחיים. אף אחד לא יודע. חידה. יוסי מדר הוא בני יהודה הישנה שאליה אני מתגעגע ולכן כל כך חשוב לי למצוא אותו. כמו ששוורצנגר הוא "אחרון גיבורי הפעולה" כך יוסי מדר עבורי הוא "אחרון גיבורי השכונה".
יוסי מדר הוא התגלמות הרוח השכונתית: שחקן כישרוני ברמות אלוהיות אך בעל חוש הרס עצמי מפותח במיוחד ונטייה עזה לבעיות התנהגות - כזה שבמקום לשחק כדורגל עסוק בלריב עם השופט, עם המאמן, עם ההנהלה, עם האוהדים, עם הנהג של האוטובוס של הקבוצה, עם כל העולם ואחותו. אחד כזה שמתנהל על פי אמוציות ולא סומך על איש. "שחקן בעייתי", מה שנקרא. שחקן כזה אולי לא לוקח אליפות אבל הוא משאיר אותך בליגה במשחק האחרון.
בסוף מתברר לי שאף אחד מהיוסי מדרים שמופיעים ב-144 הוא היוסי זה שאני מחפש. גם בפייסבוק אין לו זכר. גוגל לא עוזר. מתוסכל אני מכבה את המחשב והולך לישון.
תמיד אמרתי שיש שני אנשים שאני כל כך מעריץ שאעשה הכל בשביל למצוא אותם: האחד הוא
ג'יי. די. סאלינג'ר והשני הוא יוסי מדר. את סאלינג'ר הצלחתי למצוא (חפשו בגוגל), את יוסי מדר
עדיין לא.
לכן כשסהר מזרחי, ששיחק עם מדר בבני יהודה בשנות הוואקום היפות, כתב לי בפייסבוק, כמה ימים לאחר מכן, שהוא יכול להשיג לי את המספר שלו, התרגשתי מאוד. לא האמנתי שזה קורה. הוא השאיר את מספר הטלפון הפרטי שלו, אז התקשרתי אליו. ראוי לציין שגם סהר מזרחי הוא אחד השחקנים האהובים שליוו את נעוריי מכר הדשא. בתקופת הוואקום הגדול סהר מזרחי, חזי שירזי ויוסי מדר היו השילוש הקדוש של אוהדי בני יהודה. עליהם סמכנו ובזכותם בני יהודה לא נכחדה.
סהר עונה בצלצול הרביעי. אני שואל אותו מה דעתו על יוסי מדר כשחקן כדורגל. "יוסי מדר זה
פספוס אחד גדול", הוא אומר לי. "אם הוא היה משחק היום והיה לו את השכל של היום, הוא היה
מרוויח המון כסף. אבל אתה יודע איך זה, כשעושים טעויות מתחרטים עליהן. הוא אחד השחקנים
הכישרוניים שצמחו במדינת ישראל ואני אומר לך את זה בוודאות. לא מזמן דיברנו עליו בקורס
מאמנים, היו שם כל מיני שחקנים ששיחקו איתו פעם, וגם הם הסכימו איתי שאם הוא היה משחק
היום לא רק שהוא היה עושה המון כסף, אלא שהוא גם היה מגיע רחוק מאוד: משחק בחו"ל, מוביל
את נבחרת ישראל. הוא יכול היה לעשות מה שהוא רוצה".
אני יודע בדיוק על מה סהר מדבר. כבר שנים טוען שיוסי מדר הוא אחד השחקנים הכישרוניים ביותר שצמחו בישראל, ולבטח הכישרון הגדול ביותר שהצמיחה מחלקת הנוער בבני יהודה. הבעיה עם יוסי מדר היא שהוא גם השחקן שהצליח לבזבז ולפספס את הכישרון שלו בצורה הכי קיצונית.
וזה לא שהוא לא הגיע להישגים בקריירה שלו; הוא שיחק בקבוצות צמרת, הבקיע שערים
וירטואוזיים, בישל לאחרים. אבל בשביל אחד עם כישרון כמו שלו, זה לא מספיק. בקלות יוסי מדר
היה יכול לטפח קריירה כמו של אייל ברקוביץ', נניח.
אם רק היה יותר רגוע ושקול, אם לא היה מסתבך בכל מיני פרשיות קלפים ודברים בסגנון, זה היה קורה. כי רק יחידי סגולה מסוגלים לבעוט בעיטות חופשיות כמוהו, ורק בודדים התברכו ביכולת שליטה בכדור כמו שלו.
הדבר הכי מדהים ביוסי מדר זה התגובה שלו לאחר שהיה מבקיע גולים. הוא השחקן היחיד שמבקיע
גול ולא מחייך, סתם נשאר עם פרצוף עצוב על כר הדשא. לרוב הוא היה מבקיע בבעיטות
חופשיות, שאותן היה בועט באדישות מוחלטת. הוא אפילו לא היה לוקח תנופה, אלא פשוט עושה
מין צעד וחצי קטן ואז בועט כדור מסובב לחיבורים.
אחרי שהכדור היה נכנס לשער ושאר שחקני הקבוצה היו מתחילים לרוץ באמוק לכל עבר ומניפים את ידיהם באוויר, הוא היה נשאר עם המבט הקפוא האדיש המוכר באמצע המגרש, מנסה לחייך ולא מצליח.
למחרת התקשרתי אליו. ניסיתי כל היום ורק בסביבות תשע בערב הוא ענה. הצגתי את עצמי. הוא נשמע די אפאתי, מהורהר אולי. ביקשתי רשות לשאול אותו כמה שאלות. הוא הסכים.
מדר כבר בן 42, יש לו שלושה ילדים, והוא עובד כמפקח בעיריית תל אביב. הוא מתגורר בכפר שלם, המקום בו גם גדל. הוא אומר שהוא מתחרט על דברים מסוימים בקריירת הכדורגל שלו ואם היה יכול לחזור לשחק הוא היה עושה דברים בצורה שונה.
הוא גם מודע לכך שהוא נחשב לפספוס גדול. אבל זה לא הכל באשמתו, הוא מסביר לי: "נגיד מבחינת שינה: אני, יש לי בעיות שינה וקשה לי להירדם בלילה ואף אחד לא ידע מזה. לפעמים הייתי מגיע למשחקים אחרי שהייתי מתהפך כל הלילה ורק בשבע בבוקר הייתי נרדם, או שאפילו כמה ימים לא נרדם. לפעמים גם הייתי בא למשחקים, ואומר למאמן, 'אני היום לא רוצה לשחק, אני לא יכול לשחק, אני עייף', ולצערי הם בכוח דחפו אותי להרכב. ואז הם היו אומרים שאני 'מפונק' ושאני 'בעייתי', היו אומרים הרבה דברים, אבל אתה יודע איך זה: הם לא ידעו מה בדיוק עובר עליי מבפנים. היו אצלי הרבה דברים פנימיים שאף אחד לא ידע עליהם".
אני שואל אותו אם היום הוא ישן טוב יותר, הוא עונה שלא. ואז אני משגר אליו את השאלה שאני הכי רוצה והכי חושש לשאול: "האם היום אתה מאושר?".
"תראה, אף פעם בחיים שלי לא הייתי מאושר במאה אחוז", הוא משיב. "תמיד היה איזה משהו. יש
לי ילדים והם ברוך השם בריאים והכל, אבל בפנימיות שלי אני אף פעם לא מאושר. ככה זה בחיים
שלי: יש רגעים יותר מאושרים, אבל הרבה מהרגעים הם פחות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם