57% מהישראלים: נתניהו היה צריך להגיד כן לאובמה
סקר מעריב טלסקר שנערך אמש אחרי נאום נתניהו בפני הקונגרס מעלה כי רוב הציבור הישראלי סבור שרה"מ היה צריך להכריז על תמיכתו במתווה הנשיא אובמה לשלום. על פי תוצאות הסקר, אם היו נערכות היום בחירות היה זוכה הליכוד ב-30 מנדטים, לעומת 27 של קדימה, 16 לישראל ביתנו, 10 לש"ס ו-8 בלבד לעבודה
מצד שני, הקואליציה התחזקה, הימין התעודד, מספר המנדטים של הליכוד (בסקר מעריב-טלסקר מאתמול בלילה), שודרג. חלק גדול מהציבור הישראלי התרשם מהנאום הזה. די בצדק.
זה היה נאום טוב, שהוצג בדרך מבריקה, עם כל הטריקים והשטיקים, והשיאים במקומות הנכונים, ואפילו קריאת הביניים הבודדה ששוגרה לחלל האוויר הפכה להנחתה של ביבי, שהיה אתמול במיטבו.
ממוקד, כריזמטי, בטוח בעצמו. לנאום, זה לא חדש, הוא יודע. דיבורים זה הצד החזק שלו, בעיקר באנגלית, ועוד מול קהל ביתי מריע.
אכן, ערב שכולו ניצחון היה לנתניהו אתמול (ג') בקונגרס. ניצחון אישי סוחף. ברמה הלאומית? טוב, תלוי את מי שואלים, מאיזה כיוון מסתכלים, וממה מפחדים. הפוחדים משלום, קיבלו אתמול את מבוקשם. הפוחדים ממלחמה, יפחדו מהיום הרבה יותר.
המסר המרכזי של נתניהו אתמול חד וברור: אין פרטנר. אנחנו דווקא רוצים תהליך שלום, אבל אין לנו עם מי לעשות אותו. "הדובון לא-לא", כפי שכינה אותו אהוד ברק, התרכך מעט והפך ל"דובון לא-ממש" או "לא עכשיו". לא ולא ולא, ואולי אחר כך, אם וכאשר, אז קצת כן.
נתניהו עטה על ידו כפפת משי והזריק אחר כך, באותה יד ממש, זריקת מוות לתהליך השלום המפרפר. הגזר שהציג הוא גזר גמדי. המקל שהחזיק ביד השנייה הוא נבוט. כותרת ראשית מהדהדת, חד משמעית, הוא נתן בנושא האיראני. אם אתם לא תטפלו בהם, אמר ביבי לאמריקאים, אז אנחנו נטפל בהם. זו הגנה עצמית, ולישראל לא יהיה שום היסוס בבוא העת. כשיורה על התקפה באיראן, אם יאזור אומץ ויורה, ישתמש נתניהו בנאום הזה כאליבי. "אמרתי לכם", הוא יגיד אז לאמריקאים, "אבל אתם התעלמתם".
נתניהו יודע מצוין שהתנאים שהציב אתמול לתהליך השלום הם נון-סטרטר מוחלט, שאין פלסטיני בעולם שיקבל אותם, שאין מדינה ערבית בעולם שתתמוך בהם, שאין באירופה איש שיתייחס אליהם ברצינות, ושברק אובמה רק יתרגז מהם. לא צריך להתרשם מהתשואות בקונגרס. מי שקובע את מדיניות ארצות הברית הוא הנשיא. הקונגרס תמיד תומך בראש ממשלת ישראל.
לפעמים זה בגלל העיניים היפות שלו, לפעמים זה בגלל המדיניות שלו, התנאים האלה משתנים. מה שלא משתנה אף פעם היא העובדה שהכסף היהודי (ולא הקול היהודי) הוא שמניע את גלגלי הקמפיין של
יותר מכל, נתניהו אמר "לא" מהדהד לאובמה. מתווה הנשיא, שהוצג בשבוע שעבר, קיבל ממנו עוד סטירה מצלצלת. הוא רמז ש"יהיה נדיב" אם הפלסטינים יכירו במדינה יהודית, הוא רמז שיסכים שיישובים ישראלים יישארו מעבר לקו (ואישר בכך את "תורת המובלעות" שלו, שנחשפה במעריב לפני חודשים רבים ואומצה לאחרונה על ידי הנשיא שמעון פרס).
הוא קרץ, ונתן להבין, והשתמע מדבריו שיכול להיות, בנסיבות מסוימות, אם אכן יהיו פתרונות יצירתיים, והגושים יהיו אכן גדולים באוכלוסיה וקטנים בשטח, אז יכול להיות שהשטח שהפלסטינים יקבלו יהיה דומה, או מזכיר איכשהו, את גודל השטח שהיה להם לפני 67'. שמחת זקנתם של הפלסטינים. כדי לעמוד בכל התנאים המקדימים של נתניהו הם באמת צריכים להיות סקנדינבים, והם לא.
מה הציבור חושב? על פי סקר המנדטים, ביבי מתחזק. לא משמעותית, אבל עדיין מתחזק. הליכוד עולה בארבעה מנדטים, קדימה יורדת בשלושה (30-27), ישראל ביתנו עם 16 מנדטים. מפלגת "העצמאות" של אהוד ברק, אגב, לא עוברת את אחוז החסימה. נמחק מהמפה הפוליטית.
מבחינת ההתאמה לראשות הממשלה, אין שינוי משמעותי. נתניהו מוביל בהפרש קטן על לבני (36.9% מול 28.3% כאשר מולם גם ליברמן וברק). הנתון המדהים ביותר בעמודה הזו הוא המספר הנמוך של אלה שסבורים שברק מתאים להיות ראש ממשלה (פחות מ-3%. לא זכור לי ראש ממשלה לשעבר במצב כזה).
במילים אחרות: יש פי ארבעה אנשים שחושבים שליברמן צריך להיות ראש ממשלה בישראל מאשר כאלה שתומכים בברק (9.2% מול 2.6%).
במדד שביעות הרצון מנתניהו לא משתנה המצב משמעותית. 42% שבעי רצון בסך הכל, 56% לא שבעי רצון. שלילי, אך יציב. בסקר הקודם מספר שבעי הרצון היה זהה, בעוד מספר אלה שאינם שבעי רצון היה קטן יותר. מצד שני, גם לבני נחלשת בתחום הזה (27% שבעי רצון מתפקודה, 63% לא שבעי רצון), כך שמדובר בתיקו.
הממצאים המעניינים ביותר שייכים לשאלה שדנה בפרטי "יוזמת אובמה". המשתתפים בסקר נשאלו מה היה צריך להשיב נתניהו למתווה אובמה, כפי שהוצג בנאומו בשבוע שעבר. 10% סבורים שהיה צריך לענות "כן". יותר מ-36% חושבים שהיה צריך לענות "לא". קרוב ל-47% סבורים שהיה צריך לענות "כן, אבל".
בסך הכל, אלה שחושבים "כן" פלוס אלה שחושבים "כן, אבל" הם בסביבות 57%. רוב גדול. נתניהו, כזכור, ענה "לא". או , מקסימום, "לא, אבל". הציבור מעדיף, מתברר, את גישת שרון, כפי שהודגמה בהצגת מפת הדרכים.
לאמריקאים, חשב אז שרון, עדיף להגיד "כן, אבל", מאשר "לא, אבל". למה להדגיש את המפריד? עדיף לתת לצד השני להגיד לא. נתניהו, ביום שישי, בחדר הסגלגל, העדיף לצאת לעימות פומבי עם אובמה, שנמשך גם אתמול, ולהגיד לו "לא" מהדהד. הציבור, כנראה, לא לגמרי אוהב את זה.
יש, כנראה, לא מעט אנשים שהמהלך (הדי אמיץ) של נתניהו גרם להם גאווה, אבל באותה נשימה אפשר להגיד שלצד הגאווה יש גם דאגה גדולה. (46.3% חושבים שנתניהו היה צריך לצאת בביקורת פומבית כפי שעשה, מול 47.5% שסבורים שהוא היה צריך לשמור את הביקורת לשיחות סגורות).
זהו, תם שלב הנאומים. שבוע של ברברת מסתיים וביבי יחזור הביתה עטור תהילה. נטל כבד, אני מעריך, יוסר מעל צווארו. בפעם הראשונה מאז נבחר הוא פיזר את העמימות והתייצב על הבלטה שלו. בנימין נתניהו הפנים שהוא ראש ממשלת ימין בישראל, ומתנהג בהתאם. לא צריך לבוא אליו בטענות בגלל זה.
הימין ניצח בבחירות האחרונות וזוהי זכותו ליישם את מדיניותו. כל עוד הוא לא מנסה להתחפש לשמאל. הקואליציה יציבה, הסקרים מעודדים, הצמיחה נמשכת, הגבולות שקטים (יחסית). אפשר להמשיך להתענג על החיים היפים שלנו כאן. תיכף יפרוץ הקיץ, ואחריו ספטמבר. מה אחרי ספטמבר? מלחמה, מהומה, או סתם אוקטובר. נחכה ונראה.
> nrg גם בפייסבוק. הצטרפו לרשימת החברים שלנו וקבלו עדכונים
אקו"ם