ראשי » חדשות » חדשות בארץ » בארץגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

שטח הפקר: הסיוט של נאנסת בת 13 וחצי

שירה נאנסה שוב ושוב במשך 8 חודשים ע"י נערים שלמדו איתה. שנה אחרי שאזרה אומץ היא מדברת על רגעי האימה וניסיונות ההתאבדות

שלוש הדמויות הכהות שעמדו ליד מיטתה ב03:00- לפנות בוקר גרמו ללבה של שירה (שם בדוי) להחסיר פעימה. היא אספה את רגליה לתנוחת עובר והדמעות זלגו מעיניה ללא שליטה. כוח   נעלם משך אותה לפתע מהמיטה ושירה רצה לסלון זועקת בבעתה. רק לאחר שהדליקה   את האור הבינה  שגם הלילה  היא חלמה כי שלושת הנערים שאנסו אותה בצוותא לאורך   מספר חודשים  מכים אותה שוב עד אובדן   ההכרה, מחללים את   גופה בזה אחר זה, מכבים  סיגריות על בטנה, מטילים את מימיהם   לתוך פיה ולאחר מכן מאיימים עליה בסכין לבל תדבר, כאילו  הייתה חפץ שנועד רק לספק את יצריהם האכזריים.

שירה, עוד לא בת ,15 מנסה להתמודד עם הסיוטים האלה בשנה האחרונה. היא לא זוכרת מתי הצליחה לישון לילה  שלם ברציפות. בכל בוקר היא חוזה בקרני הזריחה  הקרירות, החודרות   את תריסי חלונה,   ומקווה שהמראות לא   יתקפו אותה במהלך   הלימודים ושהרצון  לקפוץ ממרפסת גבוהה ייעלם לתמיד. שירה נאנסה כשהייתה בת 13 וחצי. לדבריה, היא הגיעה לחוג הג'ודו ביישובה , בו התאמנה שנים רבות, ושלושה נערים  מחוג הבוגרים תפסו אותה בחסות החשיכה.  

השלושה, כך היא מספרת, תקפו אותה עוד מספר פעמים במועדים אחרים, ולאחר שסיימו הציפו אותה   בשיחות טלפון מאיימות,  עד שמעלליהם הגיעו  במקרה לאוזניה של  מנהלת בית ספרה.   שירה, ילדה מופנמת   ורגישה, קפאה במקומה כאשר התבקשה   לחשוף את הזוועה שעברה. כשלא פרצה   בבכי, התבצרה בשתיקתה. 

רק כעבור חודשים רבים של טיפול נפשי הצליחה לגולל בפני חוקרת ילדים את הסיוט של חייה ולמסור את שמותיהם של שלושת תוקפיה. אלא שבפרקליטות מחוז מרכז החליטו שלא להגיש כתב אישום נגד החשודים, שנעצרו על ידי המשטרה לזמן קצר. התוקפים לכאורה מסתובבים חופשיים יותר משנה בעקבות ההחלטה לסגור את התיק נגדם מחוסר אשמה. לעומתם, נאלצה משפחתה של שירה לעקור מיישובה כדי למנוע כל מפגש של הבת עמם.

בינואר השנה פנו ההורים המיואשים לעו"ד אורית חיון, המתמחה בייצוג קורבנות עבירה, במטרה שתפעל לקידום ההליכים המתנהלים בעצלתיים, אולם הופתעו לשמוע מ"סופשבוע" על סגירת התיק. ההורים מרגישים כי העובדה שהחשודים לא יקבלו את עונשם גורמת לשירה לחרדות ומעכבת את תהליך השיקום הארוך והמורכב שלה. השבוע, כחלק מניסיונותיה לעמוד על הרגליים, ביקשה שירה לגולל את סיפורה המחריד. באופן קורע לב ניסתה להסביר כיצד מתמודדת תלמידת חטיבת ביניים עם מעשי האונס אכזריים, עם הכאב, רגשות האשמה, תחושת הבדידות, הניסיונות האובדניים והתקפי החרדה הממלאים אותה בכל פעם שהיא נאלצת לשחזר את הזוועה בפני אנשים זרים.

"אני עדיין מפחדת, אבל היום אני רוצה שמי שפגע בי יגיע לבית משפט," אומרת שירה כשידיה רועדות ומבטה מושפל. "אני מוכנה להעיד, אסור שיפגעו בילדות נוספות."

מה גרם לך לרצות לדבר עכשיו על החוויה הקשה?
 "לפני כמה חודשים התחלתי להתכתב במייל עם אחת המורות שלי ונפתחתי אליה. היא נתנה לי הרגשה נוחה וכתבתי לה על מה שעבר עליי, ועל הפחד שהנערים לא יקבלו עונש. הרבה יותר קל לספר על האונס כאשר לא צריכים לדבר מול מישהו. חוץ מזה, הריחוק מעיר הולדתי והטיפולים הפסיכולוגיים עוזרים לי, ואני לומדת להתחזק. בהתחלה היה לי קל יותר רק לכתוב על מה שעברתי, אבל היום אני מסוגלת לדבר. קשה לי לחשוב שאני חיה בפחד תמידי והם מסתובבים בחוץ כאילו לא עשו כלום."

את עדיין חוששת מהנערים שפגעו בך?
"אני מפחדת שלא יענישו אותם והם יתנקמו בי. אני גם מפחדת שאף פעם לא אצליח לחיות חיים רגילים כמו כולם. פעם היו לי חיים טובים, היה לי כיף, אני לא בטוחה שמתישהו אחזור להיות כמו פעם."

מאז שהייתה ילדה נחשבה שירה לחברותית ופעלתנית. כשהייתה בת ארבע ביקשו הוריה לרשום אותה לחוג, ושירה הפתיעה כאשר בחרה בג'ודו. בעוד ההורים בטוחים שהילדה תוותר בהקדם על עולם אמנויות הלחימה ותעבור למחול, כמו רוב בנות גילה, הפגינה שירה דבקות במטרה וחלמה לרשת בעתיד את מקומה של יעל ארד.

עשרות המדליות והגביעים הנחים בחדרה מעידים כי למרות גילה הצעיר דרכה אל היעד הייתה סלולה. לא לחינם הפכה לעוזרת מאמן בחוג המתחילים. אלא שמהילדה בעלת השיער הגולש, החיוך התמידי והביטחון העצמי לא נותר הרבה. כיום,  גם בימים החמים, מסתובבת שירה עם בגדים ארוכים הגדולים ממידותיה ומקפידה לאסוף את שיערה לקוקו הדוק ומגולגל, בניסיון להסתיר כל סממן נשי. רק עיני השקד הבהירות שלה מגלות כי בין שכבות הלבוש שוכן כאב גדול מנשוא.

לפני כחודש עקרה המשפחה

לאיזור השרון, הרחק מהעיר בה התאמנה, ועד לפני כשבועיים דחתה שירה כל ניסיון לחזור לעולם הספורטיבי אותו אהבה. רק עכשיו היא מרגישה מוכנה לחזור לג'ודו אליו הגיעה כילדה תמימה, ואותו עזבה כקורבן של אונס קבוצתי.

הפעם הראשונה בה נאנסה הייתה בפברואר .2010 שירה סיימה את הלימודים ומיהרה לחוג שהחל בשעות הערב. "המאמן ביקש שאדגים תרגיל מסוים ושאזחל על הבטן," חוזרת שירה אל הסיוט.

"סירבתי כי הרגשתי לא טוב. אז המאמן התווכח איתי והוציא אותי החוצה. לא ידעתי מה לעשות. אמא שלי הייתה אמורה לאסוף אותי אחרי חצי שעה ולא היה לי   איך להתקשר אליה כדי שתקדים. הלכתי לצד האולם והסתכלתי מהחלון על האימון. כשהמאמן ראה אותי מציצה הוא שוב צעק עליי, כאילו עשיתי משהו נורא, וביקש שאזוז משם. נשארתי בחושך וישבתי על שפת המדרכה."

מישהו ראה אותך שם?
   "לא היה אף אחד באזור. מצד אחד הייתה סמטה חשוכה, מהצד השני היו עצים. ישבתי לבד וחשבתי להיכנס חזרה להתנצל בפני המאמן, אפילו שלא עשיתי כלום, כי פחדתי להיות שם. פתאום הרגשתי שמישהו מאחור תופס את שתי הידיים שלי ומדביק אותן לגב. לא הבנתי מה קורה ובהתחלה לא ראיתי מי זה. אחרי כמה שניות ראיתי שלושה נערים שאני מכירה - מ,' ל' וא' - והם הרביצו לי בטירוף.   הם בעטו בי, הכו אותי עם מקלות על הבטן והרגליים עד שלא יכולתי לעמוד ונפלתי על הרצפה. שאלתי 'למה,'? אבל הם לא ענו לי. הגוף כאב לי, הרגשתי שיורד לי דם בכל מיני מקומות."

ניסיתי להתנגד?
 "בהתחלה כן, אבל הם היו חזקים וגדולים ממני. הם כנראה ידעו שאתנגד אז קודם כל נטרלו אותי. בכיתי, לא דיברתי כי הם סגרו לי את הפה. בקושי נשמתי, ורק חשבתי איך אני יוצאת מהמצב הזה. הייתה לי סחרחורת מהמכות.

פתאום מ' הוריד לי את החולצה והחזייה. באותו רגע לא הבנתי מה הם מתכוונים לעשות לי. שלושתם נגעו בי בידיים שלהם. קלטתי שעדיף לשתוק ותכננתי בראש איך לברוח, אבל אז הם הורידו לי גם את המכנסיים והתחתונים. הם אנסו אותי אחד אחרי השני, ובמקביל הכריחו אותי לעשות להם מין אוראלי. הם היו חזקים וגדולים ממני, ולא יכולתי להילחם. הרגשתי ששורף לי. הם כיבו עליי סיגריות.

בסוף הם השתינו עליי ואחר כך בעטו בי ונתנו לי עוד מכות. ירדו לי דמעות מהעיניים, רציתי שהם יפסיקו. שמעתי ברקע את הקריאות של התלמידים בג'ודו אבל ידעתי שאף אחד לא יכול לשמוע מה קורה. ואז ל' הוציא סכין ואמר לי שאם אדבר הם יביאו עוד ילדים שיאנסו אותי, ואחר כך ירצחו את המשפחה שלי. הנהנתי בראש והבטחתי שלעולם לא אדבר."

פברואר 2010 סימן את תחילתה של תקופה קשה רווית תקיפות מיניות בילדות. ימים ספורים לפני תקיפתה של שירה, נחשפה פרשת אונס מחרידה באזור העמקים, כאשר בת עשר נאנסה במשך ארבע שנים על ידי 12 בני נוער, שסחטו אותה באיומים. חודש אחר כך עלתה לכותרות פרשת אונס בצפון תל אביב. 13 נערים תקפו במשך שלוש שנים בת ,15 תוך שהם מתעדים את מעשיהם בווידאו.

במאי אותה שנה נחשפה עוד פרשה מזעזעת, הפעם בבת ים. ארבעה נערים נעצרו בחשד שהפכו בת 12 לשפחת מין במשך שנתיים. באותו חודש נעצר  צעיר מתל אביב לאחר שניצל תשע נערות שנמלטו ממוסדות ואילץ אותן לקיים מאות פעמים יחסי מין עם לקוחות מזדמנים.

 "מעולם לא שמעתי על המקרים האלה," אומרת שירה בשקט, "אבל ידעתי מה ל,' מ' וא' עושים לי. אחרי שהם הלכו נשארתי לשכב ערומה על הרצפה. לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לזוז וחיכיתי לאמא שלי בחניה."

היא הבחינה בסימני המכות שעל גופך?
 "הייתי עם בגדים ארוכים אז לא ראו כלום. נכנסתי לאוטו והתיישבתי מאחור. אמא שלי דיברה בטלפון כל הדרך ולא שמה לב מה קורה איתי. רציתי להגיד לה, אבל חשבתי שעדיף בשבילה שלא תדע כלום. רק בכיתי בשקט וניגבתי את הדמעות בלי שתראה. כשהגענו הביתה ברחתי למקלחת וראיתי שהבטן, הרגליים והגב שלי מלאים בסימנים כחולים. התקלחתי אולי שעתיים ואחר כך ישבתי שם סתם. בכיתי וחשבתי מה לעשות. נכנסתי למיטה אבל לא נרדמתי. לא הבנתי למה זה קרה לי. איך אני, שלומדת ג'ודו, לא הצלחתי להתגונן. הייתי מתוסכלת והאשמתי את עצמי. לקח לי המון זמן להבין שאני לא אשמה."

ב-02:00 לפנות בוקר צלצל הסלולרי של שירה. על הקו היה ל.' "לא הבנתי מי מתקשר אליי ממספר חסום בשעות כאלה," גופה של שירה רועד כמו עלה נידף. "הוא איים עליי והזכיר לי לא לדבר עם אף אחד. בכיתי ולא אמרתי דבר. לא היה לי עם מי להתייעץ ופחדתי שהם יפגעו בי. למחרת הלכתי לבית ספר, בחוסר ברירה, עם ילקוט ריק. בשיעורים הראשונים ישבתי בחוץ, אחר כך נכנסתי לשיעור עם המחנכת ובהיתי בקיר. כשהמורה העירה לי ברחתי החוצה בבכי. מאז לא התרכזתי בלימודים. בסוף היום סיפרתי לחברה הכי טובה שלי ששלושה בנים אנסו אותי."

כעבור ימים ספורים הבינה שירה שהאונס הזוועתי שעברה אינו חד פעמי. בפעם הנוספת שהגיעה לחוג היא נאנסה שוב, לדבריה, באותה צורה. קודם המכות המשתקות, אחר כך האונס, המין האוראלי ומעשי הסדום במקביל. הסיוט הפך כמעט לשגרה. במשך חודשיים היא נאנסה כמה פעמים. הטלפונים המאיימים הגיעו כל היום, גם במהלך שעות הלימודים. גופה של שירה התמלא בסימנים כחולים. בכל פעם שנשאלה ענתה שהם נגרמו בג'ודו.

גם כשחזרה עם נקע ביד לאחר שהשלושה הפליאו בה את מכותיהם טענה שנפלה בחוג. כששברו בקבוק וודקה על ראשה, ניקתה את הדם בחשאי. שירה הצליחה לפתוח את סגור לבה רק מול מחברותיה, שהתמלאו בשרבוטים במקום בחומר לימודי. "מי הם בכלל שהם מרשים לעצמם לעשות בי מה שהם רוצים,"? כתבה. "מי מת שהם יחליטו על החיים שלי? למה לעזאזל הם באים בקבוצות על בנות שיותר קטנות מהם."? מסביב רשמה באותיות גדולות ושחורות את המילים שהזכירו לה את מעשי האונס. "מכות," "כפייה," "מקלות," "ערבים," "סיגריות," "דיכאון," "פחדים," "איומים," "כאבים," "סבל," "לישון," "לבכות."

הוריה של שירה לא הבינו מדוע השתנתה. היא ירדה במשקל, החלה להתחצף והידרדרה בלימודים. "ראינו את סימני המצוקה וחשבנו שהם חלק מגיל ההתבגרות," מכה אמה על חטא. "דיברנו איתה, התחננו, אבל היא רק צעקה ואמרה ששום דבר לא קרה לה. כך היא התנהגה במשך חודשיים, עד פסח שנה שעברה. במהלך החופשה התקשרה יועצת בית הספר וביקשה שנגיע בדחיפות."

השיחה עם הצוות החינוכי הותיר את ההורים פעורי פה. התברר שבאחת משיחות הטלפון של שירה האזינה לקו אמה של חברתה הטובה, והיא שדיווחה למנהלת בית הספר על התקיפה המינית. אלא שהניסיון לדלות פרטים משירה עלה בתוהו. היא ישבה מול המנהלת והיועצת הפסיכולוגית ומילאה פיה מים. "הבית עבר רעידת אדמה," קולה של האם נקטע. "ניסינו לדלות משירה מה קרה, מי המעורבים, אבל היא רק בכתה. הכל צף לאט לאט. בהתחלה הבנו שהיה אונס, אחר כך התגלו השמות. בית הספר פנה למשטרה, אבל שירה בכתה בכל פעם שחוקרת הילדים דיברה איתה. הרגשנו שהילדה בחרדה וחשבנו לטפל קודם כל בנפשה ואחר כך להילחם על העמדת החשודים לדין."

ב-13 במאי 2010 הגיש בית הספר תלונה בתחנת המשטרה בעיר, וכעבור יומיים נעצר רק מ' מבין השלושה. הוא הכחיש את המעשים ושוחרר לביתו כעבור ארבעה ימים. שירה נחרדה. בתמימות ילדותית קיוותה שבעקבות התלונה יכלאו כל השלושה. "יש לי מספיק דברים על הראש, גם בלי המשטרה הזאת," שרבטה ביומן שכתבה באותם ימים. "אני כל היום עסוקה בלחשוב על מאה ואחד דברים ואין לי עם מי לדבר. יש לי כל כך הרבה שאלות לא פתורות בקשר למה שקרה, ומאוד הייתי רוצה שיענו עליהן. אז כרגע אני עסוקה בלמצוא להן פתרון ולא באה לי טוב המשטרה. הכי מתסכל זה לנסות להסתובב כל היום עם חיוך דבילי כדי שלא ישאלו יותר מדי שאלות."

מרגע שחרורו של מ' ממעצר, הסתגרה שירה בביתה. לא הלכה ללימודים, לא לחוג, לא נפגשה עם חברות. היציאה מהבית נעשתה רק לשיחות עם פסיכיאטרים או עובדות סוציאליות. באחד הימים מצאה האם את שירה כשהיא חותכת את זרועותיה בסכין. "כאב לי מה שהם עשו. הייתי זורקת סכינים על הקירות וחורטת על המיטה מרוב עצבים," שירה משתנקת. "פעמיים אמא תפסה אותי עם סכין אז חיפשתי דרך אחרת להמית את עצמי. לא יכולתי לסבול את האיומים של ל' בטלפון, את הלגלוג. מדי פעם אמר שהיה לו כיף לאנוס אותי. כל פעם שראיתי מספר חסום, קפאתי. מממוצע 85 במבחנים עברתי לנכשלים. ראיתי שהסיוט לא נגמר אז חיפשתי באינטרנט איך להתאבד הכי מהר ובטוח."

במהלך חודש יולי הופיעה באחד העיתונים המקומיים תמונתם של שניים מהנערים, ושירה הקיפה את ראשם בטוש אדום. לראשונה שמעה האם גם את שמותיהם של ל' וא.' היא ניגשה למאמן הג'ודו וביקשה לשוחח עמו. "במקום לעזור לתלמידה שהוא מכיר הרבה שנים, הוא אמר לי משפט מחריד. 'למה ש-ל' יאנוס את הבת שלך? תראי איזה בחור יפה הוא,"' מספרת האם. "זו הייתה אכזבה נוראית. כשניסיתי לדבר עם הנערים, הוא ביקש שלא אסתובב שם כי אני מפריעה לפרנסה שלו. אף אחד לא מבין שמדובר בפצצות אונס מתקתקות? שהם יכולים לעשות את זה גם למישהי אחרת? לא יכולתי להכריח ילדה קטנה בטראומה לדבר בפתיחות על מעשים כאלה. המשטרה הייתה   צריכה להתאמץ לעקוב אחרי החשודים, להאזין לשיחות ביניהם, אולי משהו היה עולה. הנערים היו בחוץ ואנחנו היינו בתוך כלא."

 גם שירה הרגישה כמו אסירה ושוב ניסתה להתאבד. "סבתא שלי גרה בדופלקס, אז עליתי לקומה השנייה וישבתי על החלון עם הרגליים בחוץ. ראיתי את השביל למטה וכבר רציתי לקפוץ, אבל אז אחותי נכנסה. היא שאלה מה אני עושה ואמרתי שראיתי ציפור יפה. בזכותה אני היום בחיים."

לא פחדת לקפוץ?
"יותר מפחיד מה שהם עשו לי."

למרות הקשיים והחששות ניגשה שירה לקורס קיץ לקראת שנת הלימודים החדשה. לדבריה, באחד הימים הבחינה ב-ל' מסתובב בחצר בית הספר והתקשרה לאמה בהיסטריה. "תוך ארבע דקות הייתי שם וראיתי אותו מולי," אומרת האם בתיעוב. "התאפקתי לא לדרוס אותו. ל' זיהה אותי והתחיל לרוץ כמו מטורף. ככה מתנהג רק בחור אשם."

בספטמבר החלה שירה את לימודיה, מקווה לשים את הטראומה מאחוריה. אלא שכעבור שבועיים, כאשר יצאה משיעור כדי לשתות מים, שוב ראתה מולה את ל.' "הוא משך אותי לכיוון השירותים," שירה שוב רועדת. "השתתקתי מרוב פחד. ל' נתן לי בוקסים ואני כועסת על עצמי שלא החזרתי לו." לפתע שירה משתתקת ובוכה. "תשאלי שאלות," היא אומרת, "אני אענה ב'כן' ו'לא.' קשה לי לדבר."
  
ל' אנס אותך?
"כן."

גם מ' וא' היו שם?
  "לא, רק הוא."

הוא איים עלייך?
 "כן, הוא אמר שאם אלך למשטרה הוא יהרוג אותי."
  
גם הפעם לא הסתיימה מסכת העינויים. כעבור שבועיים, בתחילת אוקטובר, שלחה שירה לאמה הודעת טקסט מבולבלת. כשהאם ניסתה להתקשר בחזרה, שירה לא ענתה. "רצתי הביתה ומצאתי אותה בוכה מתחת לשמיכה," מספרת האם. "המכנסיים וחולצת בית הספר היו מונחים רטובים בחדר הכביסה. ראיתי על החולצה כתמים לבנים והבנתי מה קרה." שירה מספרת כי באותו יום שחררה המורה את התלמידים שעה מוקדם יותר והיא נשארה בכיתתה מפוחדת. "רצתי לכיתה אחרת," היא לוחשת, "ושכחתי את הילקוט מאחוריי. המורה בכיתה השנייה הכריחה אותי להביא את התיק ובדרך חזרה תפסו אותי ל' וא.' הם גררו אותי מאחורי בית הספר ואנסו אותי כמו בפעמים הקודמות, וגם כיבו עליי סיגריות. הם הדליקו, כיבו על העור שלי, ושוב הדליקו ושוב כיבו. לפני שהלכו הם זרקו עליי אבנים."
  
צעקת?
"פחדתי. כשניסיתי לצעוק חטפתי מכות חזקות יותר."

 לאחר האונס האחרון סירבה שירה ללכת לבית הספר. הוריה נאלצו לשכור מורה פרטית. זו המורה שהתכתבה עם שירה במייל על האפשרות שתתלונן בעצמה במשטרה. "גם אם אלך   למשטרה ויעצרו אותם, הראש שלי לא יהיה שקט," התלבטה שירה ביומנה. "כל לילה אני מדמיינת שהם באים אליי. ואם אלך למשטרה והם יעשו לי משהו? אם היה להם אומץ להעביר עלי סכין ולהשאיר סימנים, אז הם מסוגלים להרבה. כל גבר שאני רואה ברחוב גורם לי לדמיין דברים. כשחבורת נערים עברה מולי חשבתי שאני עומדת להתעלף והתיישבתי במקום עד שעבר לי. איך אגרום לכל ההזיות האלה להפסיק? זה לא נורמלי."
 

כשהוריה של שירה הרגישו שדבר לא זז, הם קיבלו שתי החלטות הכרחיות. האחת, לעזוב את מקום מגוריהם באזור השפלה. השנייה, לשכור את שירותיה של עו"ד חיון במטרה למנוע מהמשטרה או הפרקליטות למסמס את החקירה. עו"ד חיון לקחה את שירה ל"מרכז לין" בתל השומר, מרכז הגנה לילדים נפגעי התעללות מינית ופיזית, שם הגישו תלונה נגד השלושה. שירה הרגישה נוח עם חוקרת הילדים של המרכז, ולראשונה לא החסירה פרט מהזוועה שעברה. בנוסף, הסכימה להגיע למשטרה לעימות עם ל.'

"הלב דפק לי ממש מהר לפני העימות כי ידעתי שאני צריכה לראות אותו ולהגיד לו בפרצוף את כל מה שהוא והחברים שלו עשו לי," אומרת שירה. "כשראיתי אותו בכיתי ורעדתי. השוטרת קראה לו חמוד ושאלה אם הוא רוצה קולה או עוגייה. איתי היא דיברה בצעקות, למרות שראתה שאני רועדת. חשבתי שאני מתה. ל' הסתכל עלי במבט מפחיד וקרא לי שקרנית. לא יכולתי להמשיך. ההורים אמרו לי אחר כך שההורים של ל' היו בחוץ ונראה היה שהשוטרים מכירים אותם כי כל הזמן ניגשו אליהם לשאול מה נשמע."

בעקבות תלונתה והעימות עם ל' עצרה המשטרה גם את א,' אולם אף הוא שוחרר כעבור שעות ספורות לאחר שהכחיש את הטענות נגדו. התיק הועבר מהמשטרה לפרקליטות מחוז מרכז ושם, אחרי בחינה נוספת של החומר, הוחלט, כאמור, לסגור אותו מחוסר אשמה - בין היתר לאחר ששניים מהנערים הסכימו לעבור בדיקת פוליגרף ויצאו דוברי אמת. הוריה של שירה אינם מצליחה להתגבר על כעסם. "אחרי ששירה הגישה תלונה מסודרת בפני חוקרת ילדים, המשטרה הייתה יכולה לעצור את שלושתם יחד, אפילו לכמה שעות, ולשים אותם עם מדובב בתא," הם אומרים בזעם. "שירה ציינה את שמותיהם, היא עברה בדיקה גופנית שמוכיחה את טענותיה, יש עדות מלאה שלה, ואפילו הבאנו את החולצה המוכתמת בזרע. מה המשטרה והפרקליטות עוד רוצים."?

נשמע שאיבדתם אמון במערכת.
"היום אנחנו לא מאמינים במשטרה ובמערכת החוק. איך אפשר לחשוב ששירה תחזיק מעמד בעימות כשהיא רואה את החוקרת צוחקת עם ל?' איך אפשר לחשוב שהיא תתגבר אם היא רואה שעברה יותר משנה וכתב אישום לא נראה באופק? חשוב לנו שהשלושה יעמדו לדין. אנחנו מאמינים שמעבר לצדק זה יהיה חלק מההחלמה של שירה ויציין את תחילת השיקום שלה."

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...