החור השחור: לפני נאום נתניהו השבוע
בימים הקרובים יילך מסע הלחצים על נתניהו ויואץ, והוא יצטרך לתמרן ולרצות את כולם. נשאלת השאלה איך הוא ייצא מזה עכשיו?
לא קל לתאם פגישה בין מנהיגים בסדר גודל כזה. לוחות הזמנים מסובכים, העיתוי חייב להיות מדויק ונכון (הפגישה מתקיימת בין נאומו של הנשיא על המזרח התיכון לנאומו באיפא"ק, ולפני כל נאומי נתניהו), יש אילוצים.
ואז, אחרי שהכל נסגר על יום שישי, התברר שביום שישי ביבי לא יכול (פעם זה היה "אין ביבי בשבת", זוכרים?). למה? כי יש אזכרה לאם המנוחה של רעייתו. אכן, משבר. בסביבתו של ראש הממשלה לא צוחקים במקרה כזה. זה ממש לא מצחיק. מעדיפים לבכות בשקט. אבל הפעם הוכיחו אנשי הלשכה יצירתיות.
הרים מי שהרים טלפון לאחד הרבנים המפורסמים והפופולריים בישראל, כזה ששמו מוכר בכל בית. סיפר לו את הסיפור, והכין אותו לבאות. כל מה שצריך זה אישור הלכתי לקיום אזכרה יום לפני המועד. הרב הסכים. ואז בא מי שבא לגברת נתניהו, והציע לה: למה לא נעשה את האזכרה ביום חמישי, במקום בשישי?
כשעלתה השאלה אם זה על פי ההלכה, נשלף הרב, שהוכן מבעוד מועד, ואישר שזה אינו סותר את ההלכה (אגב, על פי ההלכה הבת אינה חייבת להיות באזכרה, אלא הבן, ולומר קדיש). וכך היה. הרב שיתף פעולה ואפילו שיבח את רעיון הקדמת האזכרה שאכן הוקדמה, וכולם קרצו לכולם, והייתה אתמול בצהריים אזכרה במעמד ראש הממשלה ורעייתו (או נכון יותר, ראש הממשלה ובעלה), והפגישה עם הנשיא ניצלה. ובלילה היו אמורים כולם לצאת אחר כבוד לוושינגטון, ובא לציון גואל.
תגובת לשכת ראש הממשלה: "גברת נתניהו מעולם לא הטילה וטו, אלא תכננה לטוס עצמאית במוצאי שבת. משהובהר לה שהלכתית אפשר להקדים את האזכרה ביום, החליטה להצטרף לנסיעת ראש הממשלה ביום חמישי, כפי שתוכנן מראש".
ובכן, ככה זה מתנהל שם. כך נקבעים הדברים. מחוט ועד נאום בר אילן. ממינוי שרים ומקורבים, ועד שרוך נעל. כמעט כל עניין שבו מטפל ראש הממשלה מסתבך לתוך תסבוכת. מה שטרם פורסם בעניין של מינוי נשיא הבונדס והפרת ההבטחה שניתנה לשר יוסי פלד, הוא הדברים שאמר פלד לנתניהו בפגישה הקצרצרה ביניהם שבה התבשר כי לא יקבל את התפקיד. "אתה עציץ מת", אמר לו פלד, ויצא. נתניהו לא הגיב.
אני באמת לא מקנא בו. בתוך כל זה, הוא צריך גם לתפקד. הוא צריך לרצות את האמריקאים, ולא לאבד את הימין ואת המתנחלים. הוא צריך להשאיר בקואליציה גם את ליברמן ואת ישי, להרגיע את יעלון ואת בגין, אבל אסור לו לאבד את פרס ואת ברק (אותו כבר אי אפשר לאבד), וצריך שגם מרידור יישמר על אש קטנה של תקווה. בקיצור, צריך לתמרן.
מי שמכיר את נתניהו יודע שגם במטוס לוושינגטון הוא עדיין לא
לכן, צריך להמשיך בלחץ עד הרגע האחרון. להמשיך למשוך בחוט. אתם לא מקנאים באלה שנמצאים שם עד הנאום בקונגרס, באמצע השבוע. מסע הלחצים ילך ויואץ לקראת הדד-ליין. טלפונים בהולים ישוגרו. מסרים יועברו. איומים יאוימו. מקורבים יבואו וייצאו. נדבנים יתקשרו. מיליארדרים יעבירו מסרים (וגם יבואו).
חלק מהמאמץ יופנה לנתניהו עצמו, חלק לא קטן גם לרעייתו. ונשאלת השאלה בשביל מה הוא היה צריך את זה מלכתחילה. הנאום הזה בקונגרס, עם הציפיות, והמהומות, וההבטחות, והאשליות. איך יוצאים מזה עכשיו בלי לאבד את שאריות האמינות שעוד נותרה?
"החור השחור", כך מכונים הימים שבין הפגישה היום עם אובמה, לנאומים בשני ובשלישי. בימים האלה ייקבע מה הוא יגיד שם, ביבי. והכל, ממש הכל, אפשרי. כאן בארץ נמשך הקרב עד הרגע האחרון ממש.
השביעייה, שכבר נפחה את נשמתה בחודשים שעברו, קמה מחדש לתחייה. עכשיו היא יותר שמינייה משביעייה. יובל שטייניץ הפך לחבר כמעט קבוע. בשורה רעה לימין. שטייניץ נחשב למי שיעשה מה שנתניהו יגיד לו. כך שהאיזון הופר. עד עכשיו המצב היה ברור לטובת הימין: ארבעה (ליברמן, יעלון, בגין וישי) נגד שניים (מרידור וברק), נתניהו באמצע.
עכשיו זה ארבעה נגד שניים, נתניהו ושטייניץ באמצע. אם הם עוברים שמאלה, זה תיקו, ומכיוון שבתיקו לראש הממשלה יש קול עודף (כפול), זה ניצחון בנקודות לשמאל. האם זה יקרה? קשה להאמין. ביבי נבהל מהנאום של עצמו בכנסת השבוע, ומיהר לרצות את החברים מימין.
כשציפי חוטובלי הראתה לו את שלטי החוצות של "השמאל הלאומי" (הם יקבלו מדינה, ואנחנו נשמור על הגושים), הוא מיהר להצהיר שהגושים של אלדד יניב הם לא הגושים שלו. איפה הגושים שלו? איפה המפה שלו? היינו אמורים לקבל על זה תשובה השבוע. אנחנו, הציבור של ביבי, וגם אובמה, אחרון תומכיו. או שלא.
בינתיים, הסקנדלים חוגגים. היה השבוע ניסיון הירואי להסיט את תשומת הלב מדוח מבקר המדינה בעניין אהוד ברק, באמצעות פרשת ההדלפה של עוזי ארד (עוד נחזור אליה), אבל לטעמי הסיפור של ברק חמור בהרבה (מומלץ לקוראים להעמיק בדוח המבקר).
בואו נזוז כמה שנים אחורה. 2008. ממשלת אולמרט מחליטה להקים ועדה ציבורית שתקבע כללי אתיקה מעודכנים לשרים. הכללים הקיימים (ועדת אשר) הוכחו כלא מספיקים, בעיקר מול אורח החיים המודרני ועוצמתם המתגברת של הפיתויים.
בראש הוועדה עמד נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט מאיר שמגר. ישבו איתו שם הפרופסורים אסא כשר וגבריאלה שלו. הרכב מנצח, אין מכובד וראוי ממנו בישראל. הם הקדישו לנושא זמן רב ובמלוא הרצינות.
ישבו, טרחו, שמעו מומחים וגיבשו מסמך המלצות מכובד, 152 עמודים, עם הצעה למתווה חדש לכללי אתיקה לשרי הממשלה. הדוח של ועדת שמגר הגיע לממשלה בימיו של בנימין נתניהו. ומה עשה נתניהו? ניחשתם נכון. מינה ועדה. ועדת שרים.
את מי העמיד בראשה? שוב ניחשתם נכון. את פרופ' יעקב נאמן, הקונסיליירי לענייני ועדות ושאר טרדות. מזכיר הממשלה צבי האוזר הציע שבוועדה יישבו גם מזכירי ממשלה לשעבר. השר (אז) יצחק (בוז'י) הרצוג אמור היה לשבת בוועדה. לכאורה, המינוי הכי טבעי שבעולם. הרצוג היה מזכיר ממשלה וגם מכהן כשר, פוליטיקאי ותיק, משפטן משופשף, מה רע?
רע מאוד. אהוד ברק, שהיה אז יושב ראש המפלגה של הרצוג, חסם אותו. בוז'י לא יישב בוועדת השרים לענייני אתיקה של שרים, קבע ברק בישיבת הממשלה, בהפתעה, והטיל פצצה פוליטית. מי יישב? הוא יישב. כן, כשמדובר באתיקה, ברק הוא הברירה הטבעית. הוא לא ייתן לוועדה כזו לחמוק מתחת לרדאר שלו.
הם עוד עלולים לקבוע כללים אמיתיים, הממזרים. הרצוג נדהם. הושפל בשידור חי, וגם זעם. זה היה הקלקול הבולט הראשון ביחסים בינו ובין ברק. באותה ישיבה אמר הרצוג לשרים, "אין בעיה, שברק יהיה האחראי לאתיקה שלכם". אמר , ולא ידע מה הוא אומר (או שדווקא כן ידע. הוא הרי ליווה את ברק גם בפרשת העמותות ההיא שנסגרה, כמו כל שאר פרשות ברק, בלא כלום).
כמה פעמים הגיע אהוד ברק לישיבות הוועדה של נאמן? אף אחד לא ספר, אבל כנראה הוא לא הגיע. נאמן דווקא ישב שם ברצינות, כהרגלו (הוועדה ישבה אחרי הישיבות הקבועות של ועדת שרים לחקיקה, בכל יום ראשון), אבל ברק לא הגיע.
אחרי כשנה התקשר ברק, בלי למצמץ, להרצוג ואמר לו שבגלל לחץ זמן הוא לא מצליח להגיע לדיוני הוועדה. אולי יואיל בוז'י ויחליף אותו? הרצוג, ששאל את עצמו מאיפה משיג ברק בכל פעם את כמויות החוצפה הללו, ויתר על התענוג. העבודה כבר נעשתה, עכשיו אתה נזכר?
טיוטת ההמלצות שגיבשה ועדת נאמן לא מזכירה את ההמלצות המקוריות שגיבשה ועדת שמגר. נאמן, מקורבו של נתניהו, עכשיו גם מקורבו של ברק, רידד, הגמיש והחליש מאוד את ההמלצות המקוריות של שמגר. מה שנשאר זה מסמך רפה, מקל, חסר משקל. וגם הוא תקוע איפשהו בחושך, ממתין לאישור הממשלה. טוב שכך.
בשביל מה הם צריכים אתיקה בכלל? ברק, כפי שהשתקף בריאיון האחרון שהתראיין ל"הארץ", כבר מזמן איבד את הבושה. בינתיים נדרש המבקר מיכה לינדנשטראוס בעצמו לסוגיה, והביע תרעומת על כך שעדיין אין כללי אתיקה ברורים לשרי הממשלה. המבקרים נובחים, שיירת הנהנתנות עוברת.
השבוע אחרי שקראתי את דוח המבקר בעניין "מפעלות אהוד ברק ובנותיו בע"מ", נזכרתי באירוע מהעבר הלא רחוק. איך ישב אותו אהוד ברק, שעליו כתב מבקר המדינה את מה שכתב, באולפני הטלוויזיה לא מזמן, ואמר בקולו, בשידור, מול עם ישראל, את מה שאמר על הרמטכ"ל.
למי ששכח: שר הביטחון אמר על הרמטכ"ל שבהתנהגותו נפלו פגמים אתיים ומקצועיים מדרגה ראשונה. ככה, בלי למצמץ, בלי לעפעף, בקול יציב ובטוח. חתן פרס אביר האתיקה של ממשלות ישראל לדורותיהן, שהאשים בריאיון ההוא ב"הארץ" את דוד בן גוריון בנהנתנות, מטיף מוסר לאחרים, מטיל דופי ברמטכ"ל במדים, יושב טבול עד צווארו במדמנה, ומלכלך את כ-ו-ל-ם.
בגלל אותם "פגמים אתיים" חמורים של אשכנזי, התעקש ברק אז לא להאריך את כהונתו אפילו ביום אחד, גם כשפרשת גלנט הסתבכה, וגם כשבגללו נקלע ראש הממשלה לדרך ללא מוצא, כרגיל. הוא השתולל סביב גלנט, הוא התנפל על היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין באותו דיון גורלי בצעקות רמות.
"מי שמך לקבוע מי יהיה רמטכ"ל בישראל", אמר ברק לוויינשטיין, ולחץ במקביל על נתניהו לא לרדת מגלנט, ללכת לבג"ץ, למנות את סגן הרמטכ"ל יאיר נוה לרמטכ"ל זמני (אין דבר כזה), לצפצף על היועץ, לקחת עורך דין פרטי, לגייס תמיכה ציבורית, מה לא.
ביום שישי הגורלי ההוא, כשגלנט עוד הסתובב בין אולפני הטלוויזיה וטען שהוא הרמטכ"ל הבא, כבר ישבו ברק ונתניהו בקיסריה יחד, עם הוויסקי ועם הסיגרים, וקיבלו לראיונות חשאיים ובהולים את שני המועמדים האחרים, גדי אייזנקוט ובני גנץ. בלי לעדכן את גלנט. אייזנקוט נכנס ראשון. הוא אמר להם שהמצב בלתי אפשרי, שאי אפשר למנות רמטכ"ל ככה בחיפזון, מעכשיו לעכשיו, שרמטכ"ל צריך למנות בנחת ומתוך שיקול דעת.
לכן הדבר הכי נכון לעשות הוא להאריך את כהונתו של אשכנזי בחודש-חודשיים, ולהחליט בשקט, בלי לחצים. ברק לא היה מוכן לשמוע על הארכת הכהונה בדקה אחת. פגמים אתיים, כבר אמרנו. אם כך, אמר אייזנקוט, אני מסיר את מועמדותי.
אין מצב שאני יכול לעזוב את פיקוד הצפון בהתראה קצרה כל כך. בני גנץ מונה. מה שלא הפריע לברק להרים טלפונים לאלופים במילואים, גם בשלב הזה, ולבקש מהם שייצאו בעצומה ציבורית למען גלנט. אכן, אתיקה במיטבה (אתם יכולים להרחיב בעניין האתיקה במדורה השבועי של ליאורה ב"סופשבוע", שם מסופר על נסיעה מעניינת לתאילנד. מחלקה ראשונה. בתשלום מלא).
ועוד משהו קטן: מכיוון שברק עוד עלול לסמן עכשיו את אייזנקוט כמוביל "מרד הקולונלים" הבא, ולהפוך אותו לשק החבטות החדש במקומו של אשכנזי שפרש, הריני להצהיר בזאת שבשנתיים האחרונות )בעצם, מאז מלחמת לבנון השנייה( לא שוחחתי עם אייזנקוט, לא פגשתי אותו, אין לי מושג מה הטלפון שלו. מוכן לעבור על זה פוליגרף. ובניגוד ליוני קורן, אם אמצא דובר שקר, או אם התוצאה לא תהיה חד משמעית, אסיק מסקנות אישיות.
הגענו, בשעה טובה, לעוזי ארד. החשיפה של צ'יקו מנשה בערוץ 10 ראויה ומקצועית. אבל עניינית, לטעמי, סיפור ההדלפה נופח הרבה מעבר לגודל האמיתי שלו. קודם כל, אני בעד הדלפות. רק "ישראל היום" לא צריכים הדלפות. הם מקבלים את הודעות הדובר כסדרן (מעניין, האם אזל הדיו בעטו של דן מרגלית השבוע, שטרם זכינו לשמוע את דעתו בעניין ברק?).
שנית , מדובר בהדלפה שלא נעשתה בכוונה. העניין הכי חמור בסיפור הזה הוא השקר הבוטה של לשכת ראש הממשלה לשאלות עיתונאים רבים. כתבתי כאן לפני כמה שבועות על שובה של תרבות השקר ללשכה הזו, והדברים מדברים בעד עצמם. ארד אכן הביא להדלפה בעניין סיכומים בתחום הגרעין בין ישראל לארצות הברית, אבל רבים וטובים הדליפו לפניו.
הבעיה עם ארד היא שבכלל מונה לתפקידו. האיש הזה גורר אחריו שובל של הסתבכויות, מהומות ופרשיות בלתי נגמרת, מכל מקום שבו היה, בכל מה שעשה. יכולתו לקיים יחסי עבודה עם זולתו היא אפסית. אין לו כישורים חברתיים. בלתי אפשרי לתפקד לידו. את כל זה ידע ראש הממשלה מבעוד מועד.
כל זה קרה איתו גם בקדנציה הקודמת. כל זה נכתב כאן אינספור פעמים. ולמרות הכל, הוא מונה. ואחרי שכשל ופרש, עוד הוצע לו להיות שגריר בלונדון. לא חבל על היחסים עם הבריטים? האם נתניהו חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אחרי שהרס את המטה לביטחון לאומי, לתת לו להרוס גם את לונדון?
בעניין ההדלפה עצמה: ארד הוא זה שנהג לדרוש בקולי קולות להעביר את כולם בדיקת פוליגרף. פעם אחת, וזה פורסם כאן, גם ארגן לו פוליגרף פרטי בבית, ואחר כך דרש שהמדינה תממן את הבדיקה (הוא גם ניסח לעצמו את השאלות).
ההדלפה האמורה עוררה מהומה מסוימת עם האמריקאים, אבל בניגוד לפרסומים לא הם אלה שדרשו קיום חקירה. נתניהו הוא זה שהחליט לחקור ולהכניס את לשכתו לטלטלה. בימים ההם לא היה אפשר לדבר עם מקורביו. האנשים הסתובבו רדופים. משוכנעים שמאזינים להם. מדברים מטלפונים של אחרים. משגרים מבטים עצבניים לאחור, לבדוק אם עוקבים אחריהם.
כך תפקדה הלשכה הרגישה במדינה. היום היא לא מתפקדת הרבה יותר טוב. לשכה שממנה כבר הספיקו לנשור שני יועצי תקשורת מנוסים, ראש מטה לביטחון לאומי, ועוד בכירים נוספים (הפורש הבא יהיה ככל הנראה המנכ"ל איל גבאי). בסבב הפוליגרף הראשון עברו כולם בהצלחה. כולל עוזי ארד.
למה? ההסבר פשוט. ארד היה משוכנע שלא הוא הדליף. הפוליגרף בודק את התודעה, ואם האיש משוכנע שהוא דובר אמת, התוצאה תהיה שהוא דובר אמת. מכיוון שמישהו הפיץ אז ספין אשר לפיו מזכיר הממשלה צבי האוזר נמצא דובר שקר, יצאה דרישה לפרסם את תוצאות הבדיקה, והן אכן פורסמו ("לא נמצא מדליף מקרב אנשי הלשכה").
אלא שאחר כך חזר יובל דיסקין לראש הממשלה בבשורה שהתקבל מידע נוסף. ממנו עלה שעוזי שלנו הוא-הוא המדליף. לא בכוונה. ברח לו. מרוב פטפוטים ואיומים ואזהרות לכל האחרים לבל ידליפו, יצא דווקא לו להדליף. היועץ המשפטי לממשלה החליט להסתפק בפרישתו של ארד לאלתר. לטעמי, אחרי שבדקתי את הפרטים, אני חושב שההחלטה נכונה. ויינשטיין הוא אדם הגון. כבר עמד בנטל ההוכחה מול בעלי השררה. כל השאר היסטריה.
חיפוש קל בסביבתם של היועץ והמבקר יגלה שתפוח אדמה אחר, לוהט בהרבה, ממתין שם בתחום ההדלפות.
הנה הסיפור: בנובמבר האחרון שיגר המבקר לינדנשטראוס מכתב של עמוד וחצי ליועץ ויינשטיין. המכתב עוסק בתלונה שהגיש חבר הכנסת חיים רמון. המבקר כותב ליועץ שתלונתו של רמון, על פניה, מגלה "בעיה כללית נכבדה". מדובר, על פי המבקר, ב"אופן הטיפול בחומר רגיש בלשכת ראש הממשלה ובלשכת שר הביטחון". הנושא , כותב המבקר, ייבדק על ידנו בהקדם.
והנה הפרטים: ברדיו הממלכתי שלנו הושמע לפני כשנה ריאיון עם אדם, שישב לכאורה ליד חיים רמון במסעדה של מלון "אמריקן קולוני", במהלך פגישה שהתקיימה בינו ובין סאיב עריקאת. האיש האזין לפגישה ואחר כך התראיין עליה בהרחבה בעילום שם ובטשטוש קול.
בדיקה קצרה העלתה שאין איש כזה, שלא היה אפשר להגיע לפרטים שהיו לו, וחלק מהדברים שאמר מעידים על כך שמדובר במשהו אחר לגמרי. מדובר ב"חומר שחור". מה זה חומר שחור? זה מידע מודיעיני רגיש שמעורבים בו גם אישים ישראלים, ומושג על ידי המודיעין באמצעים מיוחדים.
המידע הזה סודי ביותר, ס"מ (סודות מועדפים), לעיניו של ראש הממשלה בלבד, אולי עוד שניים-שלושה מקורבים בכירים, וזהו. אסור לעשות בו שימוש פוליטי. החשד הוא שנעשה בו שימוש פוליטי. שהוא הודלף לעיתונאים המקורבים לשלטון, כדי להביך את רמון, שלחץ לכאורה על עריקאת לא לפתוח במשא ומתן עם נתניהו.
מדובר, לכאורה, במעשה חמור ביותר. אחר כך הייתה עוד פגישה שקיים רמון ב"מסעדת 206" בתל אביב, הפעם עם השליח האמריקאי דן שפירו (השגריר המיועד בתל אביב). וגם כאן זה הודלף, וגם הפעם נעשה על פי החשד שימוש ב"חומר שחור". והייתה פגישה שלישית של רמון עם דחלאן (שפרטיה מצאו דרכם ל"ישראל היום").
השימוש בחומרים מסווגים מהסוג הזה הוא מסוכן ולא ראוי. הוא יכול לגרום זילות מקורות, הוא יכול לגרום נזקים למודיעין, אסור להשתמש בחומר הזה לצרכים פוליטיים, בטח לא לפזר אותו באמצעות מקורבים כדי לגרום נזק פוליטי. המבקר כתב ליועץ שהוא שוקל לבדוק את הסוגיה בהמשך. מה היועץ עשה? שאלה טובה. עד רגע זה, כנראה כלום.
אקו"ם