החול יזכור: סיפורה של הדיונה הסמוכה לאילת
הדיונה בסמר הוא מיקרוקוסמוס של המתרחש בענף הבנייה בישראל, שממשיך לכרסם את משאבי הטבע בקצב אדיר
טענת היסוד של המינהל: אין ברירה. עם כל הכבוד לבעלי החיים הנדירים שמתגוררים בחולות, למחקרים שמתבצעים במקום ולתגליות שכבר התגלו, אין באזור אילת מקור אחר שיכול לספק חול לענף הבנייה.
אלא ששחקנים אחרים בזירה דווקא טוענים בתוקף שיש גם יש חלופות - רק שאיש לא טרח לבדוק אותן לעומק. לפיכך, גלעד ארדן הגיע לפגישה המדוברת ובאמתחתו הצעה: המינהל יקפיא לפי שעה את הליכי הכרייה, ויאפשר לערוך בדיקה יסודית של החלופות. המשרד להגנת הסביבה יממן את הבדיקה. כשיתקבלו התוצאות, יוחלט לאן ממשיכים. ירון ביבי, מנהל המינהל, השיב בחיוב.
השאלה היא איך מדינת ישראל בכלל מגיעה למצב כזה, שבו נכס טבע ונוף מליגת העל עומד לפני הכחדה בלי שהגורמים הרלבנטיים טרחו להפוך כל אבן - תרתי משמע - כדי להימנע מההרס. לפי הקלות שבה מפרקים פה הרים, חופרים עמקים וסותמים ואדיות, אפשר לחשוב שישראל היא מדינת ענק עם מרחבי טבע ונוף אינסופיים. מה הבעייה להוריד דיונה שוקקת חיים, שמהווה שדה מחקר עבור מדענים וסטודנטים? בטח יש עוד אלף כמוה. אז זהו, שלא.
ויכוחים כאלה תמיד מאיימים להתנקז לטיעון המחץ, שבו שוחרי הסביבה מוצגים כמי שמעדיפים את טובת הגרביל על זו של האדם. הרי הריסת הדיונה תוזיל את מחירי הדירות באילת, ובמציאות שבה כולנו נאנקים תחת מחירי הנדל"ן המטורפים זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו.
עד כאן הדמגוגיה. המציאות קצת יותר מורכבת. את מחירי הנדל"ן מכתיב לפני הכל הפער הגדול בין ההיצע והביקוש. בהנחה שכריית חול ממקור סמוך לאילת תוזיל את עלויות
סיפורה של הדיונה בסמר הוא מיקרוקוסמוס של המתרחש בענף הבנייה בישראל. צרכי הבנייה מכרסמים את משאבי הטבע בקצב אדיר, קל וחומר במדינה קטנה ומאוכלסת בצפיפות. צריך לבנות דירות, אבל גם צריך לעשות הכל כדי למזער את הנזקים. לפני שמסתערים על הטבע עם גדודים של שופלים, צריך לנצל עד הגרגר האחרון את כמויות העתק של החומרים שנחפרים בפרויקטים התשתיתיים הגדולים שמתבצעים כאן חדשות לבקרים (למשל מנהרות הרכבת לירושלים). חומרי כרייה וחציבה ניתן למחזר; דיונות ורכסים - עדיין לא.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם