מעדן חובה בקולומביה: רוטב גורמה מנמלים
נמלים גדולות עכוז נחשבות למאכל אנין טעם עבור תושבי צפון קולומביה ומחירן עשוי להרקיע שחקים. גם השפים במסעדות לא מוותרים
במחוז סנטאנדר שבצפון קולומביה, המקום היחיד בו הן חיות, משתמשים לעיתים בנמלים כתוספת על פיצה. שף נלהב אחד מגיש פילה בקר ונתחוני חזיר ברוטב נמלים.
הרעיון של אכילת נמלים עלול לעורר רפלקס הקאה, כך שלמתחילים ממליצים להתמקד בטעם האגוזי-אדמתי שלהן, ובמרקם המזכיר פופקורן בן יום. "ככל שאוכלים מהן יותר, כך רוצים יותר", אומר החקלאי מיגל אנחל פאיס בן ה-25, שאוסף את הנמלים מאז היה נער. "החלק האחורי הוא הטעים ביותר".
קולומביאנים אינם אוכלי החרקים היחידים. במספר מדינות בדרום אמריקה ובאסיה, אנשים זוללים צרצרים, חגבים וחדקוניות העשירים בחלבון ובוויטמינים. למעשה, ארצות הברית מתכוונת לקיים בשנה הבאה ועידה כדי לקדם איסוף חרקים אכילים, כחלופה ידידותית לסביבה לגידול חיות משק.
הנמלים גדולות העכוז מקולומביה הן מין מכונף של אוכלות עלים, המתחלק לכיתות. במרץ, אפריל ומאי, כשגשמים עונתיים מרככים את האדמה, הנסיכות והנסיכים של המושבה זוחלים החוצה ועפים לאוויר הפתוח כדי להזדווג. היציאה של הנמלים בכל אביב היא "סיפור אהבה, למעשה", אומר מריו ריברו, קולנוען שגדל בסנטאנדר.
קבוצות של אינדיאנים בסנטאנדר ובסביבותיה אוכלות נמלים מזה עשרות שנים, והם העבירו את המנהג לכובשים הספרדים. "הרבה אנשים חושבים שזה מגעיל, אבל בסנטאנדר, אכילת נמלים היא משהו שלומדים כשאתה ילד", אומר חורחה דיאס, הבעלים של "קולור דה הורמיגה", מסעדה בעיר בריצ'ארה המתמחה במנות על בסיס נמלים. "זו הגרסה שלנו לקוויאר".
ככל שזה
זה לא קל. האוספים צריכים לנעול מגפיים להגנה ולעבוד מהר, משום שעל הנמלים הקטנות יותר, החיילות, מוטלת משימת ההגנה על הנסיכות, והן עוקצות עקיצה כואבת עד זוב דם. "זה כמו ריקוד", אומר דיאס על הפולחן השנתי של תפיסת הנמלים. "צריך לנוע מהר מאוד כל הזמן".
ולמרות זאת, זה שווה את המאמץ. "אפשר להרוויח שכר של יום שלם ממכירת כמה קילוגרמים של נמלים", אומר אדגר ורגאס בן ה-27, בזמן שהוא וחבריו שותים את ארגז הבירה שרכשו ברווחי איסוף הנמלים של אותו בוקר בעיר אויבה.
אחד הקונים הקבועים שלהם הוא קרלוס ואלונה, הדוהר בדרכים הצדדיות של סנטאנדר ב"ניסאן" חבוטה בחלונות פתוחים וצועק "נמלים, נמלים, כדי ללכוד את תשומת ליבם של ציידי הנמלים. ואלונה, שהוא סוחר ממולח, יכול להעריך כמה שוקל שק נמלים על ידי החזקתו ביד.
הוא גם עקשן. באויבה, התמקח ואלונה עם חקלאי שיכור על השאלה אם אסף קילו או קילו ורבע של נמלים. כדי ליישב את המחלוקת, הם נכנסו לחנות מכולת, ובה (זכרו שמדובר בעונת הנמלים בסנטאנדר) לבעלים לא הייתה בעיה להשאיל את המאזניים שלו כדי לשקול שק של חרקים חיים.
יש להקפיא את הנמלים, או להשאיר אותן חיות עד לרגע הקלייה. אחרת טעמן עלול להיות מריר. אחרי שרכש כמה קילוגרמים של נמלים שנראו תשושות, ואלונה העביר אותן לשק עם חורים זעירים, ושם אותן על גג מכוניתו כדי שיהיה להן אוויר צח בנסיעה הביתה.
ברגע שהגיע הוא שם את הנמלים במחבת אלומיניום בחצר האחורית שלו, על גבי מבער גז וערבב אותן בכף עץ, בשעה שהן התפצפצו, ריח הנמלים הקלויות התפשט באזור וכמה שכנים הגיעו כדי לקבל דוגמיות חינם.
אחר כך, ואלונה ניפה את הנמלים על ידי זריקתם באוויר כדי שהרוח תיקח את הכנפיים והרגליים שהתנתקו, שנחשבות בלתי אכילות. אז הוא הוסיף מי מלח, הניח אותן על מגבת כדי להתקרר וארז אותן בקופסאות פלסטיק כדי לשווק לחנויות.
בתקופות שאינן העונה, כשיש מחסור, חובבי נמלים כמו דיאס, בעל המסעדה והשף, משלמים עד 40 דולר לחצי קילו של נמלים. המומחיות של דיאס היא פילה מיניון ברוטב מצומצם העשוי מנמלים שרוסקו בבלנדר ואז סוננו ועורבבו בציר בקר ועשבי תיבול.
המנה הפופולרית סייעה ל"קולור דה הורמיגה" (שפירושו "צבע הנמלים") לזכות במקום בין עשרת המסעדות המומלצות בקולומביה על ידי מדריך "לונלי פלאנט". למרות שדיאס מעולם לא בישל עם חרקים אחרים מלבד נמלים, הוא חושב שזה רעיון מפתה. "ברגע שאתה מתחיל לאכול חרקים", הוא אומר, "נפתח בפניך עולם שלם שאפשר לחקור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם