המדינה של ימי אלתרמן זהה למדינה של היום

העולם של ימי "הטור השביעי" הוא גם העולם של היום: העוינות הערבית, הצביעות הבינלאומית והצורך לחתור בעקשנות לאינטרסים שלנו

נדב העצני | 12/5/2011 5:13

תגיות: נדב העצני, נתן אלתרמן, הטור השביעי

יש משהו בסמינר המרוכז שאנחנו עוברים כל חודש מאי, שמספק התמצאות מחודשת במרחב. החוויה השנתית שמתחילה ביום השואה, עוברת דרך יום הזכרון ומתמזגת עם יום העצמאות, מעבירה לנו מעין סקירת חיים מתומצתת. סקירת חיים לאומית. השפע שניגר ממסכי הטלוויזיה והעיתונים מזמן פרספקטיבה מחודשת לנקודת המוצא שלנו, לדרך שעברנו, למחיר הכבד, להישגים הכבירים ומעל הכל - ליעדים שעוד לפנינו.

הפרספקטיבה חשובה במיוחד, כיוון שבאופן טבעי, אנחנו נוטים לראות בעיקר את הפגמים הרגעיים, מבלי להביט לעבר ההישגים. בד בבד, יש בתוכנו מי שמכרסם ומנסה להטות את הכף לכיוונים שאין בינם לבין יעדי המפעל הציוני ולא כלום.

במסגרת סקירת החיים הלאומית השנה, דיפדפתי שוב בטור השביעי של נתן אלתרמן מאמצע שנות הארבעים. אלתרמן שורר בשנים ההם, שבוע בשבוע את המציאות שמסביב, וידע להגדיר אותה במטבעות לשון אלמותיות.

הוא חיבר את "מכל העמים" המצמרר, על אתה שבחרתנו "מכל הילדים להרג מול כיסא כבודך". הוא שירטט את קווי האנטישמיות, הצביעות הבריטית והניכור של מדינות המערב, שלעולם לא נוכל לבטוח בהן. אבל ידע להציב את האתגר האדיר שלאורו חייבים להמשיך הלאה.

מוכנים לשלם הרבה תמורת השלום

בקטע שנקרא "על הסף", מגולל אלתרמן כיצד עולה ומבקיעה לה "עצמאות היהודים" - "מנבואות ליום תוהו באפס ממשל, מרמזי המזרח המאותת איומיו". הוא מזהיר לגבי העצמאות שבדרך, כי "אין זה שיר של תשועה כמו נס שתפול ממרום... לא כי דרך ימי נפתולים ומסה על שכמנו עוד בפרך נישא...", וקורא: "רק נכון ונזכור כי דרוך וחתור, בעקשות עוורון, בלי היסוג וחזור..."

אצל אלתרמן ובני דורו, קשה היה להתבלבל לגבי הצורך והמטרה, אבל קל היה לרפות את הידיים. נבואות ליום תוהו היו גם אז. וגם רמזי המזרח המאותת איומיו לא פסקו לרגע. ניתן היה למרוח כותרות דפטיסטיות לבלי קץ, ערב הקמת המדינה, כשיחסי הכוחות הצבאיים לא הותירו לנו סיכוי מול צבאות האויב הפולש. צונאמי מדיני היה שם כל הזמן, והשד הדמוגרפי היה מפלצת, במדינה שהוקמה עם 600 אלף יהודים מול מיליוני ערבים.

גם אחר כך היו כל הסיבות לרפות את הידיים: ערב ששת הימים, בימי המיתון, המצעדים בקהיר ואווירת "האחרון יסגור

את האור". ובהמשך, בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כשדיין מילמל על חורבן בית שלישי, וכך הלאה והלאה. דווקא כשעמדנו בסכנה קיומית אמיתית לא איבדנו את הקשר למטרה.

ודווקא היום, כאשר מעולם לא היה מצבנו טוב יותר, מצליחים לסחרר את ראשנו בתחושת אומללות יום-יומית. מעל הכל מטשטשים את מטרות חיינו הקולקטיביים ויוצרים בנו תחושה שללא "תהליך מדיני" ו"שלום", אין לנו קיום. לכן חשוב כל כך לקבל פרספקטיבה מחודשת.

תמיד חתרנו לחיות בשלום והיינו מוכנים לשלם הרבה על כך, אבל דחיית היד המושטת שלנו לא פגעה לרגע בחיות האתגר הציוני. העם היהודי הקים בית לאומי כדי לחיות בארץ אבותיו ולאפשר קיום מדיני יהודי. היעדים היו, מאז ומעולם, לחיות, להתחזק, לבנות ולשגשג. לצערנו, העולם של ימי אלתרמן הוא גם העולם של היום: העוינות הערבית, הצביעות הבינלאומית והצורך לחתור לאינטרסים שלנו "בעקשנות עוורון". מבלי לצפות לישועת הנס עלינו להמשיך להתרחב ולשגשג.