המין השלישי: היציאה מהארון של האינטרסקס
עופר חי כגבר שומר מצוות אבל מתגעגע לרחם. סולינה גילתה שנולדה זכר בגיל 35. אחרי שנים של חיים במסתור האינטרסקס לא מתביישים
סולינה (שם בדוי) מדברת במהירות, כמעט לא עוצרת לקחת אוויר. היא בת 37, מתגוררת בחיפה, בת בכורה למשפחה מוסלמית בת שמונה נפשות מכפר בצפון. אנחנו יושבות באחת מפינות המעשנים באוניברסיטת חיפה. שיערה הארוך מפוזר על כתפיה והיא לובשת חולצת כפתורים סגורה עד הצוואר. פניה נקיות מאיפור ועיניה מביטות לצדדים, מוודאת שאיש אינו מאזין.
המסע לגילוי העצמי של סולינה החל בתוצאות בדיקה שעשתה לפני שנתיים, כאשר ביקשה להיכנס להריון. מאחר שמעולם לא קיבלה וסת וסבלה שנים מבעיות רפואיות (בילדותה נאמר לה כי נולדה עם פגם בכליות), היא פנתה לגינקולוג שיבדוק אם היא תוכל להרות. "אף פעם לא דאגתי שלא קיבלתי מחזור. הסתכלתי על החברות שלי ואמרתי 'בשביל מה אני צריכה את הכאב ראש הזה?'. עם אמא לא דיברתי על הדברים האלה, כי אנחנו לא קרובות. אבל כשהרגשתי שאני מוכנה להיות אמא רציתי לדעת מה אני צריכה לעשות כדי להיכנס להריון. זה החלום הכי גדול שלי".
היו לך קשרים רומנטיים?
"עד אותם ימים חשבתי שאני אוהבת בנות, שאני לסבית, אבל אף פעם לא הרגשתי כמוהן. מבפנים הרגשתי די אבודה. מבולבלת. ידעתי שאני אוהבת בנות, אבל גם אהבתי בנים, אז חשבתי או-קיי, אולי אני דו מינית. אבל עדיין, לא ראיתי בעצמי גבר וגם לא אישה. אהבתי להיות גם וגם".
הרופא , שהמליץ לה לעשות פרופיל הורמונלי, גילה כי אחוז הטסטוסטרון שלה גבוה פי כמה וכמה מהמקובל אצל נשים. "הייתי צריכה לעשות את הבדיקה שלוש פעמים כי הם לא האמינו שזאת בדיקה של אישה ואמרו לרופא שהוא בטח התבלבל. כשקיבלתי את התיק הרפואי שלי מקופת חולים ראיתי פתק שבו נכתב: 'הבן בגיל חמישה חודשים. סובל מחום והקאות'. לא הבנתי. מה פתאום בן? התחלתי להריץ את תוצאות הטסטוסטרון וההורמונים באינטרנט, לא ידעתי מה לחשוב. כשחזרתי לרופא אמרתי לו, 'תגיד דוקטור, אני אינטרסקס?' הוא אמר לי כן. ככה בעצם הבנתי שנולדתי בן".
איך הרגשת?
"טוטאל שוק. הרגשתי נבגדת. כעסתי על ההורים מאוד. חשבתי, לעזאזל, למה הרסו לי את החיים? בחברה המוסלמית הרבה יותר קל להיות בן. אבל הייתה גם הקלה. חשבתי כל הזמן שיש לי משהו לא טוב. הרבה רופאים לא רצו לטפל בי ולא ידעתי מה בדיוק יש לי. זה משהו שמקל עליך, שסוף סוף יש לך שם".
בניגוד לתפיסה הרווחת שהגוף צריך להתפתח לאחד משני כיוונים, אנשים שהמדע מכנה "אינטרסקס" מתפתחים למצבי ביניים. אינטרסקסואלים הם אלה שיש להם איברי רבייה נשיים וגבריים, האנטומיה שלהם אינה גברית או נשית במובהק. אינטרסקסואליות (מכונה גם הרמפרודיטיס או DSD) היא תופעה מגוונת שיכולה לבוא לידי ביטוי באיברי מין חיצוניים של גברים ואיברים פנימיים של נשים (או להפך או בשילוב של שניהם), וריאציות אנטומיות שאינן מתמיינות לפי ההגדרות המקובלות של גבר ואישה ונובעות בין היתר מתהליכים גנטיים.
הדיכוטומיה זכר - נקבה היא אחד המיונים הבסיסיים של בני האדם ואינטרסקס מאז ומתמיד היו גורם למבוכה ובלבול בחברה, שמתקשה אל מול אתגור ההגדרות המקובלות וערבוב הקטגוריות.
למרות שמדובר בתופעה מוכרת היטב, שנוגעת לשניים עד ארבעה אחוזים מהאוכלוסייה, היא מודרת לחלוטין מהשיח הציבורי. אינטרסקסואלים לא מקבלים תמיכה או הכרה ממסדית, אפילו להפך.
למעשה, על ידי התערבות ניתוחית הממסד "מעלים" אינטרסקסואלים, גוזר עליהם חיים של סוד והסתרה. לאחר שהם מגלים את האמת ונזקקים לטיפולים נפשיים כתוצאה מדיכאונות, בדידות וניכור - הם זוכים להכרה ומקוטלגים תחת משבצת מחלות הנפש.
כנס ייחודי שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת חיפה הוא שלב ראשון בדרך של מאבק של קהילת האינטרסקס בישראל לשים את הנושא על המפה. בארצות הברית הוקמה כבר בשנות התשעים תנועה אקטיביסטית לשינוי דרכי הטיפול באינטרסקסואלים (ISNA). בעקבות המאבק להעלאת המודעות התפתח תחום המחקר, אך הפרקטיקות הישנות עדיין נשארו מאחור.
אזכורים של אינטרסקס מופיעים עוד מראשית ההיסטוריה.
הגישה של מדע הרפואה הייתה, ועודנה, שיש "לתקן" את האינטרסקס ולנתחם זמן קצר לאחר הלידה על מנת לשייך אותם לאחד משני המינים. בפועל מתגלה כי הורים רבים אינם מספרים לילדם כי הוא אינטרסקס. הרופאים מאמינים כי הסדר החברתי אינו מאפשר אינטרסקסואליות ויגרום לילד שנים של סבל ובלבול. בעבר, רופאים נהגו לקבוע את המין על סמך איברי הרבייה "גונדות", והיום הם עושים זאת בעיקר על סמך בדיקת המין הכרומוזומלי. שתי הדרכים אינן מבטיחות התאמה.
"איך אפשר לקבוע בכלל זהות מינית לתינוק? זהות מינית לא נקבעת על ידי איברי מין חיצוניים ופנימיים אלא מתפתחת על ידי אינטראקציה חברתית. כשילד גדל לשנוא את הגוף שלו, איזה זהות הוא יפתח? על ידי הוצאת אברי הרבייה פוגעים בתפקוד של המערכות והילד צריך טיפולים לכל החיים. הניתוחים גוררים ניתוחים נוספים שמשאירים כאבים וצלקות בגוף ובנפש, חוסר תחושה באיבר המין ופגיעה באיברים שהיו יכולים לתפקד", אומרת לימור דנון, דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת באר שבע שביצעה את המחקר המקיף ביותר באינטרסקסואלים בישראל עד היום. "חוסר המודעות בישראל הדהים אותי. לא מצאתי אפילו מחקר אחד בעברית כשהתחלתי לבדוק את הנושא, לא היה לי עם מי לדבר. אנשים לא הבינו על מה אני מדברת".
למרות ההסתרה, הסוד תמיד מתגלה. רגע הגילוי של האינטרסקסואלים הוא דרמטי. משה, בשנות החמישים לחייו, החרים את אביו עד יום מותו מפני שחשב שהסתיר ממנו את האמת שהוא נולד נקבה. רק לאחר טיפול פסיכולוגי שעבר הוא הביא את עצמו לקרוא מסמך רפואי שלא הצליח לסיים. כך גילה כי הרופאים בבית החולים רמב"ם לא גילו להוריו שהוא אינטרסקס, והחליטו לבצע את הניתוח ללא ידיעתם.
הרופאים כותבים במסמך משנת 1958 כי "שלחנו משטח מהדם לשם קביעת המין הגנטי ולהפתעתנו נתקבלה התשובה שהמין הגנטי הוא נקבי". הרופאים סוקרים בבדיקה את השחלות, הרחם והחצוצרות וקובעים כי "לפנינו ילדה. מין גנטי נקבי, איברי המין הם זכריים בתכלית. באשר לעתידו של הילד הרי מובן שעליו להמשיך לחיות כזכר".
הם גם מונים את הסיבות מדוע: "איברי המין זכריים, בניית וגינה היא דבר מסובך, ואיננו יכולים לקבוע מה מצבן של השחלות - האם תהיינה פוריות? ". לסיכום הם כותבים כי "לא מצאנו הצדקה וטעם לזעזע את ההורים ולהודיעם העובדות שמצאנו". במסמך אחר שמצאתי נכתב שהוחלט שלא ליידע ולזעזע את ההורים שלי משום שהם 'מרוקאים פרימיטיבים'" מספר משה.
כשמשה מקריא את המסמך קולו בוגד בו והוא מתחיל לבכות. "כל החיים כעסתי על אבי לחינם. אפילו לא הלכתי לבקר אותו כשהיה על ערש דווי. סליחה מאבי לא יכולתי לבקש כי הוא נפטר אז הלכתי לקברו וביקשתי סליחה ואני מקווה שהוא סלח לי. יכולתי ללדת ילדים לו הייתי נקבה. עם זה שאני לא יכול להיות הורה הכי קשה לי. האישה שבי, שנרצחה על ידי הרופאים ונקברה על ידי במשך שנים, פשוט זועקת". משה טוען כי ברמב"ם ביצעו את הניתוח ללא ידיעתו של הוריו וכי עד היום מתחמקים בבית החולים מלמסור לו את תיקו הרפואי.
הוא מתפרנס כמטפל בפגועי נפש ובמקביל מקבל קצבת נכות. מצב רוחו ירוד. אלה אינם ימים קלים עבורו. הוא לא זוכר את הניתוח לכריתת הרחם שעבר, אולם מעריך שזה קרה בגיל ארבע. "הילדות זכורה לי עם המון בתי חולים, המון רופאים סביבי - מפשיטים, נוגעים, מזריקים. הרגשתי שאני שונה משאר הילדים. שיחקתי עם בובות ונהניתי במיוחד לסרק אותן. מאז שאני ילד אני משקר לעולם. מציג את עצמי כבן ומשתדל להראות כמה שיותר בן רע. זה מה שעשה אותי מקובל ונערץ על כל הילדים. בגיל צעיר מאוד קיימתי יחסי מין עם בנים. הייתי אחד שאומר הכל לעולם אז קראו לי חוצפן".
ההופעה החיצונית שלך הייתה שונה?
"מגיל 12 הפסקתי להתפתח. לא גבהתי, הרגליים וכפות הידיים לא צמחו והפין לא גדל יותר. גם שיער פנים לא היה לי. לאורך השנים הייתי נתקל כל יום באנשים שטעו ופנו אליי כאל בת וזה היה מביש. הייתה תקופה שעבדתי במשרד וכל הזמן פנו אליי כפקידה והייתי צריך לתקן אותם. רק בגיל 22 נתנו לי הורמונים וזה השתנה".
אם לא טעות גורלית, ששינתה את מהלך חייו, הוא כנראה לעולם לא היה יודע את האמת. "בגיל 17 הגעתי ללשכת הגיוס וניגשתי לרופא כשאני לבוש רק בתחתון. אני זוכר את הרופא מכניס את ידו מתחת לתחתון ובמבט תמוה בעיניו קורא לעוד רופא שדוחף את היד והם מחליפים מבטים ביניהם. שאלו איזה ניתוח עברתי ואני עניתי שבדרכי השתן".
חודש אחר כך התבשר משה שקיבל פטור מהצבא. בקשותיו להתגייס נדחו. "עברתי תקופה מאוד קשה ואף אחד לא ידע מה עובר עליי. פרצה מלחמת יום כיפור וכל בני המחזור גויסו והתביישתי לצאת לרחוב כדי לא להיפגש עם הורים של חברים שלמדו איתי ויצאו לקרבות.
"התגברתי והשלמתי עם העובדה שלא גויסתי והתחלתי לעבוד במשרד ובערב למדתי הנהלת חשבונות. כשהייתי בן 20 קיבלתי פתאום צו גיוס. זומנתי לוועדה רפואית בתל השומר. הם אמרו לי 'הקריטריונים השתנו' אבל אני כבר לא רציתי ללכת. יום אחד אני מגיע הביתה ורואה שעל השולחן מחכה לי מעטפה שהייתה מיועדת ללשכת הגיוס. השולח היה רמב"ם ובתוך המעטפה היו מסמכים רפואיים. אז גיליתי שנולדתי כנקבה עם חצוצרות ושחלות ורחם. זה היה היום הכי קשה בחיים שלי. הסתגרתי בחדר, בכיתי וזעקתי. הבנתי שאין לי אשכים אלא פרוטזות. להבין פתאום שהיית יכול להיות אמא ולא אבא. הכל מתבלבל, רץ כמו סרט. לא ידעתי על מה לבכות קודם. ואז לקחתי את זה כחבילה ושמתי בצד ולא רציתי לגעת על זה. לא דיברתי לא שיתפתי. התביישתי".
ההורים של סולינה דווקא ידעו על הניתוח, אך מעולם לא סיפרו לה עליו. בגיל 35, לאחר שגילתה, התעמתה איתם. "היום אני מבינה שהיה להם מאוד קשה. אמא שלי לא דוברת עברית טוב, אבא רוב הזמן עבד והיא הייתה איתי לבד. היא עשתה מה שהרופאים אומרים לה. היא אמרה לי 'מה אני אתווכח איתם, אני לא מבינה בזה. אמרו לנו ככה אז עשינו'. כל החיים הם התביישו בי, לא סיפרו לאף אחד במשפחה. שאלתי אותם למה בת? הם אמרו שלרופאים היה יותר קל ככה והם כבר אמרו לכולם שנולדה להם בת. אחרי שנתיים הם לא יבואו ויגידו לאנשים שהבת שלהם הפכה לבן".
רופאים מאמינים שיש צורך לשייך את האינטרסקס לאחד משני המינים אבל אינטרסקסואלים שדיברנו איתם טוענים שדווקא העמימות הזאת עושה להם סדר בחיים. עופר כהן (30), אדם דתי חייכן ונמרץ, יכול ללמד דבר אחד או שניים את קהילת המחקר. כהן עלה מספרד לפני מספר שנים, הוא לומד בישיבה וגר בירושלים. מבין המרואיינים לכתבה, הוא היחיד שהסכים להיחשף בשמו המלא. בניגוד לאחרים, הוא לא עבר ניתוח בגיל צעיר וגדל כל חייו עם איברי מין נשיים וגבריים.
"עד לפני חמש שנים היו לי רחם, שחלות, חצוצרות וציצים. אני שלם עם עצמי כמו שאני. אני לא אישה, ואני לא גבר, אני מגדר אינטרסקס", הוא מכריז. שני הוריו, רופאים במקצועם, החליטו שלא לנתחו בגיל צעיר והותירו את ההחלטה בידיו. "אני חייב להם תודה ענקית. רופאים מצילים חיים אבל הם לא אלוהים. אני ההוכחה שאסור לעשות את הניתוחים האלה בלי הסכמה. זה לא היה קל, סבלתי הרבה בדרך. אבל הכל בראש ובלב. אם אתה חזק בלב, הכל יהיה בסדר".
את השדיים הסיר לפני כמה שנים, החלטה שהוא מתחרט עליה היום. "הרב שלי אמר לי שאני חייב להתנהג כמו גבר אם אני רוצה להגיד ברכת כוהנים. בסוף התברר לי שזה לא כך ועד היום אני מאוד כואב על כך. גם את הרחם הייתי צריך לכרות כי התגלו לי גידולים. עדיין יש לי ואגינה. הייתי מקבל מחזור, אבל לא כל חודש. פעם הייתי בשירותים של הגברים והחלפתי תחבושת. מישהו שנכנס אחרי אמר לי, אם לא הייתי רואה אותך עכשיו, הייתי בטוח שהייתה פה אישה לפניך".
מה עשית?
"צחקתי. מה, אני חייב לו תשובות?". כשהיה הולך לקנות חזיות, היה נתקל במוכרות משתאות. "תמיד הייתי מעדיף חזיות ספורט, את יודעת, זה מחזיק יותר טוב. פעם נכנסתי לחנות והמוכרת שאלה אותי איזה מידה יש לחברה שלך? אמרתי 75 בי. היא נתנה לי ואמרה לי 'תגיד לה למדוד, ולהשאיר את הטיקט אם היא רוצה להחליף'. אמרתי אין בעיה והלכתי לתא מדידה. אחרי כמה דקות יצאתי והודעתי לה שזה בסדר, אין צורך להחליף. היית צריכה לראות את המבט על הפנים שלה. לא מפריע לי מה חושבים עליי. יש לי ביטחון עצמי לגבי המראה שלי כמו כל בן אדם אחר. הייתי רוצה למשל, להיות יותר גבוה, זה כן".
כהן מקרין גישה חיובית ומרבה לצחוק. אבל גם הוא מודה שהגיע למקום של השלמה רק אחרי שנים של בלבול וחוסר הבנה. "היו רגעים שרציתי להיות נורמלי. שאלתי למה זה קרה דווקא לי. אבל אני יודע שאלוהים נתן לי את הגוף הזה בשביל משהו".
מתי גילית שאתה שונה?
"אני זוכר שבערך בגיל שש ראיתי שהגוף שלי לא כמו של שאר הבנים. ההורים שלי ראו שאני מתחיל לשאול ולהבין והם אמרו לי, לך יש עוד משהו אקסטרה. לבן יש פין, לבת יש ואגינה, ולך יש את שניהם".
איך התייחסו אליך הילדים בכיתה?
"תמיד היו צחוקים, אבל לא התייחסתי. לא הרגשתי שונה. הייתה לי את התמיכה מהמשפחה. אני לא זוכר שהרגשתי מופלה ותמיד היו לי חברים. אבל יש חוויה אחת שאני לא אשכח: בבית ספר, במהלך שיעור התעמלות, מישהו בא אליי במהירות, ובכוח הוריד לי את המכנסיים. הוא הצביע עלי וקרא, תראו, הוא כמו ילדה. את הרגע הזה אני לא אשכח בחיים. אני עומד עם המכנסיים מופשלים למטה וכולם מצביעים עליי, צוחקים. לא היה לי מה לעשות, כיסיתי את איבר המין עם הידיים ונשארתי בלי מילים. אחר כך ברחתי הביתה. מולם לא העזתי לבכות, אבל בבית בכיתי ימים שלמים". כשגדל ועזב את בית הוריו, הוא למד פיזיקה בברצלונה ולאחר מכן במדריד. לפני שלוש שנים החליט לעשות עלייה.
תסביר לי מה זה מגדר אינטרסקוסואלי.
"זה קשה להסביר. תמיד ניסיתי לחשוב אם אני מעדיף להיות אישה או גבר, אבל אף פעם לא הגעתי לשום מסקנה. אני מרגיש בן אדם. גם גבר וגם אישה. הפסיכולוגיה שלי קשורה לגוף לשלי. גם אם אני רוצה להיות גבר, אני לא יכול לחשוב כמו גבר כי יש לי סנטימנטים של אישה, את מבינה? מצד אחד אני יכול לבכות בסרטים עצובים, ומצד שני להיות לפעמים מאוד אגרסיבי. אני נמשך לנשים ולגברים. בגדי נשים לא אהבתי ללבוש, למשל, אבל תכשיטים כן".
עכשיו אתה יושב בחליפה שחורה, כיפה וזקן.
"אני לא יכול ללכת נגד העולם. בבית אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואני יכול אפילו לשים תכשיטים. אבל בחוץ אני הולך כמו גבר. אם אני אבלבל אנשים, החברה תדחה אותי, תתקוף אותי. החברה מתייחסת אליי כאילו אני גבר. זה לא מעצבן אותי, אני מבין שככה יותר קל לאנשים. אני רוצה שהחברה תבין כבר סופית שזה לא או או. אני מקבל את זה, למה אתם לא יכולים?"
איך זה מסתדר עם הדת?
"כשאני מתפלל אני לא אומר 'ברוך שלא עשני אישה', אלא ברוך שעשני אינטרסקס. כאן בארץ הדת הרבה יותר סגורה. אפילו במשנה מדברים על אנדרוגינים. מה נעשה, טיפשים יש בכל מקום. אני מאמין ושומר על כל המצוות, ואני יודע שאלוהים ברא את הגוף שלי ואוהב אותו. אני יודע שבישיבה בטח יהיה שמח אחרי הכתבה, אבל אני לא מפחד".
אתה נמשך לגברים או לנשים?
"אני נמשך גם לגברים וגם לנשים. אני יכול לראות אישה יפה ולעשות לה עיניים, ואז לשים לב שעובר גבר חתיך. שניהם מדברים אליי. התחלתי עם נשים בעבר. התגובה הראשונית שלהן הייתה שוק. אחר כך הן אמרו לא. אני עדיין בתול. הייתי רוצה להיות במערכת יחסים. זה קשה לי. הייתי רוצה למצוא מישהו שמבין ומקבל את הפסיכולוגיה שלי. מאז שהגעתי לארץ אני מרגיש לבד ואני רוצה לעבור חוויות עם אנשים שהם כמוני".
העובדה שהם מתויגים על ידי הרופאים כבעלי פגם, נדחים על ידי בני המשפחה בגלל בושה, ונחשבים לסוטים ממה שנחשב נורמלי, גורמת לאינטרסקסואלים לנסות לישר קו ולשחק תפקיד מגדרי שאותו הם לא תואמים באמת. מדברים על אהבה, זוגיות, הריון, משפחה וילדים, ובעיקר רוצים להרגיש שייכים. היום הם כבר עייפים ממשחקים.
"אני כל הזמן על המשמר שהכל ייראה נורמלי. אם אני אישה אני צריכה להיראות כמו אישה. אם אני מתלבשת חשוף אז להוריד כל שערה שלא יראו כלום. הבגדים הם כמו שריון, שלא יהיה שאלות", אומרת סולינה. "זה מעייף כי את כל הזמן צריכה לזייף. אני אתן לך דוגמה, נגיד בסקס. אני לא יכולה לגמור בגלל הניתוח שהם עשו לי. אני יכולה לעשות סקס שעות על גבי שעות ולא להרגיש כלום. זה ריגוש מבחינה נפשית, אבל לא פיזית. זה מאוד מתסכל. את צריכה לזייף כל הזמן, את צריכה להראות שאת כן נהנית.
"לרוב, כשאני מדברת בטלפון פונים אליי בלשון זכר וזה מאוד מעליב אותי ואני מתקנת ואומרת 'את מדברת עם אישה'. כשמעירים לי על המראה זה פוגע, נגיד נהג אוטובוס או נשים שמרכלות. אני מרגישה שיש לי פגם מסוים ושזה משהו לא טבעי. אם אנשים שמים לב למשהו אז כנראה שהמשהו הזה לא צריך להיות".
איך את מרגישה כשאת מסתכלת במראה?
"אני לא מסתכלת במראה. אני מתלבשת, ורק כשאני צריכה לשים את המסקרה אני בודקת. אבל בדרך כלל אני לא מסתכלת. אין לי מראה גדולה. יש לי מראה קטנטנה וזהו".
למה?
"אני לא רוצה לראות את הגוף שלי. זה מביך אותי. לרוב אני לא מחוברת אליו. כשאני מתקלחת זה מהר מהר ויאללה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני לא מראה אותו. אני כל הזמן מסתירה אותו".
את מפחדת שיגלו את האמת?
"אני לא מפחדת שיהרגו אותי, אבל יש נידוי חברתי וזה יותר גרוע ממוות. אני לא גרה בכפר אז אני שמה על זה פס אבל מהמשפחה שלי אני לא יכולה להתנתק. אם זה יתפרסם אחותי תתפטר מהעבודה ותשב בבית מרוב בושה. אף אחד לא יתקרב אליהם. יחשבו שזאת משפחה נגועה במחלה".
דווקא כלפי חוץ את נראית חזקה.
"זה משחק כזה שאת כל הזמן משחקת. בלילה אני חוזרת ומורידה את המסכה. אני צריכה להיות חזקה כדי להראות שאת יכולה ושום דבר לא משפיע עליך, אבל אני בן אדם. אני משלמת מחיר מאוד גדול. זה לא פייר. בתכלס אני לא עשיתי כלום. זה מעצבן. אני משלמת על משהו שלא בחרתי בו ולא רציתי אותו ומשלמת כל הזמן. כאילו, תנו לחיות. תנו להיות. אני קבעתי שאני אישה לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שזו הבחירה הקלה. לפעמים אני רוצה לנסות ולהיות גבר, להיות בצד השני, ולפעמים אני רוצה להמשיך כמו שאני, בלי שום מגדר מסוים, להיות בן אדם וזהו".
משה, מתוסכל אפילו יותר, מתאר רגשות דומים. "אני מרגיש כמו צל. מרגיש שאני צף בין האוויר למים ומנסה לא לטבוע. אני פשוט עייף ואני נותן לעצמי לשקוע. באיזשהו מקום אתה במשחק כל הזמן - השיער, הבגדים, כל הזמן צריך להסתיר משהו אחר. להסתיר את זה שאני אינטרסקס, שאני אוהב גברים. כל הזמן בהסתרה. נעליים אני לא יכול לקנות כי זה בחנויות של ילדים וקונדום זה בכלל סיפור כי אין במידה שלי ואצל הגייז הגודל כן קובע. כל ההתעסקות הזאת משפילה. שום דבר לא רגיל אצלי. הקטע הוא שבכלל לא מכירים בנו. כשאני בא לוועדה של ביטוח לאומי לרופאים אין מושג בכלל מה זה אינטרסקס. רק אחרי שאושפזתי ואיימתי בהתאבדות הוכרתי, וגם אז רק כחולה נפש וזאת לא המשבצת שלי. כשאני מגיע לבית חולים אני מרגיש שמתייחסים אלי בתור משהו מוזר. משהו שלא מכירים. תמיד יש התלחשויות. אני לא ילד, ואני לא טיפש. לציבור שחי סביבי אני לא הולך ומספר כי אני גם לא רוצה שירחמו עליי".
המקום היחידי שבו הם יכולים באמת לנוח הוא בחברת אנשים כמוהם. לאחרונה הם הקימו קבוצת תמיכה ופתחו קבוצה בפייסבוק שדרכה הם יכולים להיפגש ולשתף. "איתם אני לא צריך להסתיר כלום. פה אני נח מהמשחק. כמו שאני עכשיו איתך. אני אני", אומר משה. בסיום הכנס ביום חמישי הוא החליט באינסטינקט של רגע לעלות על הבמה ולחשוף את זהותו בפעם הראשונה בחייו. "רציתי לדבר עם הרופאים שרק התמקדו באיברים האינטימיים ובאיזה שם לקרוא לנו. אבל אנחנו לא רק איברי מין. החלטתי שאני מוריד אלפי מסכות ואמרתי את מה שעל לבי ורעדתי ברמות. זה היה מרגש. אנשים שאני לא מכיר חיבקו ונישקו אותי. זה היה מחמם ומחזק. לרופאים קשה לקבל אותנו כמגדר שלישי. אבל אנחנו חיים, יש לנו לב ואנחנו נושמים. אל תתעלמו מאיתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם