כביש 6 מציג: הגינה הגדולה בישראל
בשולי כביש חוצה ישראל נעשית עבודה מצוינת בשיקום הנופי. כולל ריבת תותים שמנסה להמתיק את הגלולה המרה של התחבורה הישראלית
נזכרתי השבוע בשיחה הזו, כשעמדתי בפקק בכביש 6. למרבה האירוניה, זה קרה כשמיהרתי לפגישה עם נציגי הכביש במרכז הבקרה והמשרדים שיושב סמוך למחלף נחשונים (ליד ראש העין). בקילומטר האחרון שלפני המחלף, התנועה עברה למצב זחילה והתמונה הזכירה, איך לא, את נתיבי איילון בשעות העומס. הסיבה לפקק לא הייתה תאונה וגם לא עבודות בכביש; התחזיות המטרידות של הבכיר מ-2002 הולכות והופכות למציאות, רק 15 שנה מוקדם מהצפוי.
את המסקנה רשאי כל אחד לגזור מהשקפת עולמו: תומכי הכביש יראו בעומסי התנועה הצלחה גדולה, הוכחה לחיוניות של הכביש ולכך שהטענות מהשנים הראשונות על כך שמדובר בפיל לבן היו פזיזות ומופרכות. "מה היינו עושים בלעדיו?", שאל אותי לאחרונה אחד ממצדדי הכביש; ובאמת, קשה לדמיין את התחבורה הישראלית המקרטעת מתנהלת ב-2011 בלי שירותיו של חוצה ישראל.
המתנגדים, לעומת זאת, סבורים שהצלחתו המספרית של הכביש היא ההוכחה לפרדוקס התחבורתי
הוויכוח על דמותה של התחבורה בישראל יימשך עוד שנים ארוכות, אבל כביש 6 הוא כבר עובדה. זו גם הגישה שאיתה דפנה הלביץ קמה בבוקר לעבודה. הלביץ, מיומו הראשון של הכביש, היא מנהלת השיקום הנופי של חברת "דרך ארץ", שמפעילה את חוצה ישראל. אני פה, היא אומרת, בשביל למזער את הנזק. להקטין את הפגיעה בסביבה, בנוף, במערכות האקולוגיות, לטשטש את הצלקת.
זה אולי נשמע כמו ג'וב מתסכל עבור אדם שנופי וצמחי ארץ ישראל הם בנפשו - והלביץ מכירה באופן אישי כל אקליפטוס, אלון, קורנית מקורקפת וסלמנדרה שצומחים או מתהלכים בשולי הכביש - אבל היא טוענת שהיא נהנית מכל רגע: תחת ניהולה נמצאת הגינה הגדולה בישראל- 14 אלף דונם שמשתרעים בצדי הכביש, והיא מקבלת יד חופשית מבעלי הבית לטפל בשטח העצום הזה כפי הבנתה המקצועית.
כמי שהחרים את הכביש במשך כמה שנים טובות, לא קל לי להודות בזה, אבל הלביץ ושותפיה עושים
עבודה מצוינת. כביש 6 הוא אולי טעות תחבורתית היסטורית, אבל בכל מה שנוגע למקום שבו האספלט נגמר, הטעות הזו מטופלת בידיים טובות ומתוך הבנה סביבתית, נופית ובוטנית עמוקה. זה בולט במיוחד בקטעים הצפוניים של הכביש, שנטועים בתוך הנופים המרהיבים של רמות מנשה. הנוף בצדי הדרך עשוי מפסיפס של צמחייה טבעית (אלפי זיפניות ורודות פורחות שם עכשיו במלוא הדרן), נטיעות שמשתלבות בסביבה החקלאית (גפנים, בוסתנים), וניכרים מחשבה מדוקדקת על חיסכון במים וטיפול משקם במחצבות ישנות שהפכו לטראסות מדורגות ועתירות צמחייה. בין הטיפול הסביבתי והנופי לו זוכה מחלף של כביש 6 לזה שמקבל מחלף ממוצע של מע"צ מפרידות למרבה הצער שנות אור.
במסגרת פעולות הגינון, ננטעו בשולי כביש 6 כמויות מכובדות של עצי פרי - תאנים, זיתים, אפילו תותים. השנים חלפו, העצים התחילו להניב, ואז התעוררה שאלה: מה עושים עם הפירות? להפיק מהם רווחים, על פי תנאי הזיכיון, אסור. אז החליטו לשתף פעולה עם חקלאים, שמקבלים את הפירות ומכינים מהם שמן זית או ריבות. את התוצאות שומרים בצנצנות ומעניקים כשי. קונפיטורת תותי העץ שטעמתי, אגב, לא פחות מנפלאה. צריך רק לקוות שהמתיקות הכהה והסמיכה הזו לא תגרום למישהו לחשוב בטעות שעוד ועוד כבישים יכולים באמת להמתיק את הגלולה המרה של התחבורה בישראל.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם