דרך החיים
דבורה לוזון איבדה את בנה לפני 8 שנים לאחר שמכונית פגעה באופנוע עליו רכב בנה, עמית, סמוך לצומת גת רימון. דבורה מצאה דרך מיוחדת להנציח אותו. היא מתנדבת בעמותת או ירוק שם היא מרצה לבני נוער. "מה שלא הורג, מחשל", מונולוג של אם שכולה
עמית היה בחור תמיר, חזק, בריא ויפה תואר. הוא אהב את החיים, תמיד חייך והיה רגוע, שמח ומאושר. אהבת הנתינה הייתה טבועה בו ורצונו לתרום לחברה היה גדול. הוא נטל על עצמו כל מטלה וכל משימה בשמחה. בתחילת אוגוסט 2001, הוא התגייס לצה"ל ושירת בחיל האוויר. לאחר הטירונות בבסיס זיקים עבר קורס טכנאי מכ"מ בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה ולאחריו הוצב במחנה סירקין, ביחידת נ.מ.
היה לעמית חלום, לקנות אופנוע. אני לא הסכמתי, כי פחדתי מזה. אבל, הוא התעקש ורצה את זה. עוד כשהיה בלימודי התיכון, חסך עמית כסף בעבודתו כשליח ואז הוא קנה את האופנוע, "סוזוקי" בנפח חמש מאות סמ"ק. אני לא הסכמתי לעזור לו בקנייה או בביטוח, אבל הוא התעקש וקנה את האופנוע מכספו. האופנוע היה האהבה שלו וזה עשה לו טוב, כי הוא פשוט נהנה לרכב עליו. אבל, זאת הבעיה עם הכלי הזה, כי אתה יכול לנהוג בצורה אחראית, אבל הנהג שמולך הורג אותך.
הכול התחיל ביום חמישי בשבוע. עמית חזר בשעה שמונה בערב מהבסיס, והיה עם מצב רוח נהדר. בעצם, זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראינו אותו. למחרת, בבוקר יום שישי ה - 23.2.2003, פגע בו רכב שביצע עבירת תנועה בצומת גת רימון. עמית נפגע באופן אנוש בגזע המוח ופונה לבית החולים "ביילינסון". זה היה בשעה שמונה בבוקר כשהוא נסע בדרך לבסיס, וכעבור מספר שעות הודיעו לי בטלפון ואני רצתי לבית החולים.
ביום שבו עמית נפגע, בעלי קיבל מכתב פיטורין. הוא עוסק בבניין, אז אני כבר רגילה לזה שהוא מתקיים מפרויקט לפרויקט. אמרתי לו, "יופי, זה מצוין. עכשיו תהיה ליד הבן שלך", כי המעורבות שלו בגידול הילדים הייתה נמוכה. במהלך כל השנים, הוא תמיד היה טרוד עד מעל הראש בעבודה וחזר בשעות מאוחרות. עכשיו, הוא יכול היה לסעוד את הבן שלו.
במהלך ימי האשפוז של עמית, הסתובבנו בין רבנים, והם נתנו לנו כוח להאמין שעמית ייצא מזה. הם אמרו שניקח עלינו מצווה שתעזור לו, אז בחרנו את מצוות שמירת השבת והעברנו את השבתות בבית החולים, מכניסת השבת ועד מוצאי שבת.
היינו שם יום ולילה, עד שהצוות אמר לנו, "די, לכו הביתה". בשלב הזה, היחידה של עמית תמכה בנו, וחיילים מהבסיס שלו סעדו אותו בזמן שאנחנו לא היינו שם. הוא היה בבית החולים "ביילינסון" במשך שלושה שבועות, עד לפטירתו ביום שישי בערב, בשעה שמונה ועשרים. אני החזקתי לו את היד, והתחננתי שיתגבר, אבל זה לא עזר. ביום א' הייתה ההלוויה בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. במהלך ימי השבעה קיבלתי מאות אנשים וזה העסיק אותי, אבל אחרי השבעה לא יצאתי במשך חודשים מהבית. הייתי בדיכאון, ורק הוספתי לקבל מבקרים שבאו לנחם אותי.
עבורי, זה מקרה השכול השני שלי, כי איבדתי את אחי, יוסי עזריה, במלחמת יום כיפור. עוד במלחמה ההיא, הבנתי מה זה ערך חיי אדם כשראיתי איך אדם כמו אחי הולך לאיבוד. כבר אז, הבנתי שהחיים יכולים להיעלם בשנייה. יוסי, נהג טנק שנפל ברמת הגולן, הותיר אחריו אישה בהיריון. כשנולדה ביתו, אימה בחרה לה את השם "יוסית", על שם אביה המנוח. אחי קבור גם הוא בקריית שאול, במרחק של שלושים מטר מקברו של בני. אלא שיוסי לפחות הספיק להתחתן ולהעמיד צאצא, בניגוד לעמית שלא הספיק לעשות דבר בחייו.
הנהג שהרג את עמית היה אדם בן 58, אבא לחמישה, עם שמונה עשרה הרשעות תנועה קודמות. התביעה דרשה שאני אהיה במשפט, כדי שההליך המשפטי יהיה מול אדם ולא מול ניירת.
בבית המשפט, הוא אמר שהוא לא תכנן להרוג את עמית, ואני חשבתי לעצמי שכן, אבל הוא גם לא עשה דבר כדי למנוע את זה. למעשה, הוא אפילו לא הביע חרטה. אני רציתי שלא יחזירו לו את הרישיון, כדי שלא יהרוג עוד אנשים חפים מפשע. רציתי עונש שירתיע עברייני תנועה אחרים, כי למדתי שלאבד ילד זה לאבד עולם. הנהג הזה היה צריך לקבל עשרה חודשים של טיפול בנפגעי תאונות דרכים בבית לוינשטיין, במקום המאסר בפועל. שיהיה שם, ויראה מה זה להיפגע בתאונת דרכים. רציתי שירגיש מה זה שכול, ולאלו אסונות גורמים נהגים כמוהו.
ביקשו ממני לספר את הסיפור שלי, ואחרי שקיבלתי ביקורות חיוביות, התחלתי להופיע בעוד הרצאות. חיפשתי בית חם, והמליצו לי על עמותת "אור ירוק", שמקיימת הרצאות לתלמידי תיכון ולחיילים שמועברות על ידי מתנדבי העמותה בבתי ספר תיכוניים ובבסיסי הצבא, בהם מרוכזת אוכלוסיית הנהגים הצעירים. הרגשתי צורך להתנדב, למרות שהיה לי קשה לדבר על זה, אבל אמרתי לעצמי, שמה שלא הורג, מחשל. כיום, יש לי תעודות הערכה מכל המקומות בהם הרציתי וסיפרתי את הסיפור שלי.
דרך הפעילות שלי ב"אור ירוק", אני מגיעה ללב האנשים מולם אני עומדת. אני לא מקבלת כסף ואני לא מחפשת להרגיש שאני במופע, הכול מחשל אותי ונותן לי כוח. אני תמיד אומרת לתלמידים או לחיילים, שהם דור ההמשך שלנו, ואף אחד לא חושב שזה יכול לקרות לו.
חשוב לי להעביר להם את ערך חיי האדם, שזה משהו שלא קונים בכסף. בן אדם שהולך, אי אפשר להחזיר. אני גדלתי במשפחה של שתיים עשרה אחים ואחיות, ולמרות זאת, אח אחד שנפל הרג את אימא שלי. אימא שלי לא יכלה להישאר חיה אחרי שהיא קברה את הבן שלה, זה הרג אותה. בהתחשב במקרה של אימא שלי, הייתי צריכה לבחור או במוות או בחיים.
ואני בחרתי בחיים, כדי להסביר את החיים לדור הבא. בהרצאות, אני מרגישה שאני מדברת אל הנשמות והלב שלהם, אני פונה אליהם בבקשה להבין את קדושת החיים. לראשונה, מבינים בני הנוער מה זה אומר שכול, מה זה אומר לאבד ילד. אני רוצה שהם יבינו מה עובר על ההורים. עבור כל הורה, הילד שלו הוא הדבר הכי יקר בעולם. כסף אולי קונה הכול, אבל אי אפשר לקנות חיים בכסף. במהלך ההרצאות, אני מרגישה שעמית איתי, שהוא נותן לי את הכוח לדבר, וזה לא קל לי, זה מאוד קשה לי.
כי מבפנים, משהו בתוכי מת. אני לא אותו האדם שהייתי. אני חיה עם מסכה על הפנים, ואני מורידה אותה רק כשאני נמצאת מעל הקבר של הבן שלי. אני משתדלת שלא לשתף אנשים אחרים בכאב שלי, כי אני רוצה לצוף ולא לשקוע. לפעמים, אני מרגישה שאני גוררת את עצמי לחדר כושר, רק כדי לשחרר את עצמי, כדי להזכיר לעצמי שבחרתי בחיים. זה מה שמשאיר אותי שפויה, איתנה, וזו הבחירה של כל בן אדם, איך הוא רוצה לבחור את המציאות של החיים שלו. אני לא מאחלת לאף משפחה להגיע למצב הזה בו הם מאבדים ילד, כי אתה בעצם מאבד חלק ממך. זה מוציא אותך מכל מה שהכרת קודם, החיים שלך משתנים.
אני השתניתי, אני לא אותה דבורה. אנשים לא יכולים להבין אותי, ומי שיכול להבין הוא רק מי שעבר את מה שאני עברתי. בחוץ, החברה לא נותנת לך הנחות, אף אחד לא טרוד בלהבין את מצב הרוח שלך. אני ובעלי הפכנו לאנשים מאוד טעונים מאז המקרה הזה. היום, אנחנו רבים פחות, למדנו לסלוח האחד לשני כדי להתמודד עם הכאב, כי אחרת, אנחנו לא נחזיק מעמד ביחד. בעלי הרוס, גמור. כל רוכב אופנוע שהוא רואה מזכיר לו את התאונה.
הוא כבר לא נרדם בלילות, ומאז המוות פנה להתחזק בדת. כדי להנציח את עמית, תרמנו ספר הפטרות ופרוכת לבית כנסת מקומי. בגלל זה, בעלי מבקר בבית הכנסת הזה, כי הבן שלו נמצא שם. זה מחמם לו את הלב, לראות את הבן שלו מונצח בדרך הזאת. הוא החל להניח תפילין ומברך לפני שהוא אוכל, וזה נותן לו כוח להתמודד. ברוב הזמן הוא עצוב, לפעמים הוא בוכה, ושואל למה זה קרה לו. קשה לו להבין את זה.
אני משתדלת לעודד אותו, והוא שמח שאני מרצה על האובדן של עמית, מרגיש שאני מצילה חיים. בעלי קם בבוקר והולך לעבודה, אבל הוא בן אדם אומלל, עם צער וכאב, וזה כאב שאי אפשר לחלוק עם אף אחד. אף אחד לא יכול להבין אותו, אף אחד לא יכול להבין את הכאב שלו. לקחו לבעלי את הדבר הכי יקר בעולם, את החלום שלו, את הנצר שלו. רק הבן הזה היה ממשיך את השושלת שלו, ושום דבר לא ימלא את מקומו של עמית. המוות בא וקטף אותו בעלומיו. מעבר לבית הכנסת, הנצחנו את עמית גם בספרי תהילים, והוא מונצח גם בהר הטייסים, תל השומר, אורט טכניקום ובסיס פלמחים.
אנחנו די מסוגרים, וניתקנו את הקשרים עם החברים שלנו. אנחנו השתנינו, אבל החברה ממשיכה כרגיל, קשה להם להתמודד עם השכול שלנו והם ממשיכים לחיות את המציאות שלהם. קשה לאחרים להבין אותנו, כי הפכנו לנכים בנפש. היום, איבדתי את הסבלנות שלי, לכל דבר. אין לי סבלנות לתיאטרון, לקולנוע, לשמחות, ואני רק מחכה שהכול יסתיים מהרגע שהוא התחיל. אני רק מחכה שהכול ייעלם. אני יודעת להסתכל על הטוב שבכול, לשחק את המשחק, אבל בפנים אני בוכה על הבן שאיננו. אני יכולה ליהנות ממשהו, אבל שום דבר כבר לא מצליח לשמח אותי. כנראה שזוהי מנת חלקי, ואני אצטרך לחיות עם זה לתמיד.
עבדתי כסייעת בגני ילדים, וטיפלתי בילדים. היום, הפסקתי לעבוד, כי אני לא מצליחה להשתלב. אין לי מצב רוח, אני כבר לא נעימה ונחמדה כמו פעם. לפעמים, אני נשארת ערה עד ארבע בבוקר, לפעמים אני לא נרדמת במשך לילות שלמים.
אני חושבת שאם בעלי יפסיק לעבוד, הוא ימות מצער. היום אני מבינה מה זה אושר, זה משהו שקיים בפנים, זה משהו שמילא את הלב שלי בזמן שעמית היה חי. לא הייתי צריכה להסביר לעצמי מה זה אושר, פשוט חייתי אותו בכל רגע שהמשפחה שלי הייתה שלימה. הייתי מאושרת עד שעמית נהרג, אבל לא הבנתי את זה. היום, אני לא מאושרת, אני לא אדם מאושר, ושום דבר לא נותן לי טעם, שום דבר לא מגרה אותי או עושה לי טוב. אני לא מצליחה למצוא את הדבר הזה, שנותן טעם לחיים.
יש לי שתי בנות, שמנציחות את עמית בדרכן הפרטית. היום, אני רק רוצה שהנכדים שלי יהיו בריאים ושלמים, כי מבחינה חומרית, שום דבר כבר לא מעניין אותי. אני לא מוצאת טעם בחומרנות, כי אם נשבר לך משהו, אז אתה פשוט קונה חדש. פה, אין מה להחזיר. ומה עוד, שכואב לי על הבנות שלי. הן גדלו בצל השכול הפרטי שלי על אחי, והיום הן חיות עם אובדן האח שלהן. אני רואה את הצער והכאב שלהן, אבל יש להן ילדים שצריכים את אימא שלהם, אז הן חייבות ללבוש את המסכה. לפעמים, הנכדות שלי רואות שאני בוכה, והן מבינות שזה בגלל עמית. הן שואלות אותי מתי יבוא המשיח, ועמית יחזור לשחק איתן.
אז כן, יש לי בנות ונכדים, אבל אין תחליף לעמית. משהו בתוכי מת, ומה שנשאר לי זה להגיד תודה שהיה לי אותו במשך עשרים שנה. לפעמים אני שואלת את עצמי: בכלל היה לי בן? בכלל היה לי ילד? הוא בכלל היה פה? הוא נתן לי כל כך הרבה סיפוק והנאה, עצם הקיום שלו לידי היה הנתינה הכי גדולה שהוא יכול היה להעניק לי.
היום אני מודה על כל רגע שהיה לי עם עמית. לא ידעתי שהנסיך שלי ייעלם כעבור עשרים שנה, אבל לפחות הענקתי לו את כל הטוב שבעולם, עם כל האהבה שבעולם. אני מרגישה שהוא בא לבקר אותנו לעשרים שנה והלך. לא היה גבול לאהבה שהענקתי לו, והוא תמיד ידע שהוא יקבל ממני את כל מה שהוא רצה, כי הוא ידע כמה אהבתי אותו. לקבל אותו כבן, היה זכות לא מובנת מאליו. אני מוצאת שאני חולמת עליו יותר ויותר, ואז יש לי חיבור איתו. בחלום, אני מחבקת ומנשקת אותו, וחולמת שהוא איתי, יש לי הזדמנות להיות איתו. לפעמים, אני מבקשת שיבוא בחלום, כי זאת תהיה ההזדמנות שלי להיות איתו. בכל יום שישי, אני מדליקה נר נשמה, ואז אני אומרת לעצמי, "עמית כאן, הוא איתי". דברים כאלה נותנים לי את האפשרות להתגבר על העצב. כשאני מבשלת, למשל, אני נזכרת במאכלים שהוא אהב.
החברים שלו הגיעו לשלב בו הם מתחתנים ומקימים משפחות, ואני רואה את זה ושואלת את עצמי: איפה הבן שלי? איפה הוא היום? איפה הוא היה יכול להיות היום? הם באו לנחם אותי, אבל אני אמרתי להם, "לא, אתם צעירים, לכו לחיות את החיים שלכם, אל תהיו איתי". אבל הם באו לבקר אותי במשך שנים בכל יום שישי, רק כדי להיות איתי. הרגשתי שהם באו, כי עמית שלח אותם. כשהם באו לבקר, הרגשתי שהנשמה של עמית נמצאת איתנו. זה נשמע הזוי, אבל כך הרגשתי.
היום, אנחנו מרגישים בנוח באירועים צבאיים. אנחנו משפחה שכולה, ומשפחת חיל האוויר מאמצת אותנו ומזמינה אותנו לטקסים ולאירועים שלהם. התמיכה מהצבא נותנת לנו המון כוח. היינו בקבוצת תמיכה להורים שכולים, אבל זה לא עזר לנו, כי לקחנו איתנו גם את השכול והכאב של אחרים, וזה רק עשה לנו רע. במפגשים שכאלו, אנחנו מבינים האחד את השני, אבל לא מתחזקים. אבל ככה זה, האובדן של הבן שלי הכניס אותי לדרך אחרת, אני לעולם לא יחזור להיות מי שהייתי.
כיום, מה שנשאר לי זה להנציח את עמית, לזכור אותו ולהודות על השנים שהיו. היום, אנשים צעירים שומעים אותי ומחליטים לוותר על חלום האופנוע. אני רוצה שיבינו שזה כלי איום. אני רוצה שילדים יבינו מה הם עבור ההורים שלהם, שאין להם תחליף. אף אחד לא חושב שזה יקרה לו, שזו תהיה השעה האחרונה שלו. לא ברור לך שעבריין תנועה יכול להרוג אותך ולחרוץ את גורלך. האובדן של עמית הוא אובדן לריק, כי לא מדובר בהצלת חיים, קדושת השם או הגנה על המדינה. הוא מת לשווא. היום, כשאני מספרת על עמית, אני מרגישה שיותר אנשים מכירים אותו דרך הסיפורים שלי, והוא ראוי לזה. גם הסיפור של על עמית הוא סוג של הנצחה, והבן שלי ראוי לזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם