פתאום דפיקה בדלת: הנקישה שמשנה חיים
שבע נשים: רעיה, אחות, שתי אמהות ושלוש בנות – מספרות על הרגע הנורא שבו התבשרו על מות יקיריהן ועל התחושה אחרי שחייהן השתנו לעד
החלל: סא"ל (מיל') דב (ברי) הררי, בן 45 במותו, נשוי לרונית ואב לארבעה ילדים.
הנפילה: הררי ז"ל, מפקד גדוד חי"ר במילואים, נהרג ב3- באוגוסט ,2010 בעת פעילות שוטפת בגבול הצפוני. כוח צה"ל עסק באותו הבוקר בגיזום שיחים בעזרת טרקטור ונפל למארב מתוכנן של חיילים מצבא לבנון, שהמטירו אש לכיוון ישראל. הררי, שהשקיף על העבודות מעמדת החפ"ק, נהרג מירי צלפים, וסגנו, סרן עזרא לקיה, נפצע קשה. הררי אמור היה לסיים למחרת שירות מילואים בן שלושה שבועות, ואלה היו אמורים להיות המילואים האחרונים שלו לפני השחרור הסופי מצה"ל.
רגע הדפיקה על הדלת: שיר (18), בתו של הררי, נמנמה באותו בוקר בביתה בנתניה בטרם יצאה לעבודתה. ""פתאום ראיתי את אחי הצעיר, סתיו, עומד מעליי ולידו חיילת," מספרת שיר, שהתגייסה עם אחותה התאומה, נוי, לפני כארבעה חודשים. "הייתי קצת מבולבלת, אבל מיד שאלתי, 'אבא או מור.'? ידעתי שהמשמעות של קצינים בבית היא לא טובה, וחשבתי שאולי קרה משהו לאחותי הגדולה, המשרתת כקצינה בפיקוד דרום. החיילת הושיבה אותי על הספה בסלון ואמרה לי בפשטות שאבא שלי נהרג בפעילות בלבנון. ירדו לי דמעות, לא כל כך הבנתי מה קורה, חשבתי שאולי זה חלום. דאגתי לאמא, שיצאה לקניות ולא ידעה מה מחכה לה כאן. רציתי להעיף את החיילים מהבית. אמא הגיעה אחרי רבע שעה וראתה את סתיו עם עיניים אדומות. כשהיא הבחינה בקצינת העיר והחיילים, היא מיד הבינה."
השכול: לאף אחת מבנות משפחת הררי לא הייתה תחושה מקדימה על המחכה להן, אולם היום הן מוצאות רמזים מיסטיים היכולים ללמד על הטרגדיה. יום לפני שנהרג, נסעו בני המשפחה ליום כיף בשפיים מטעם היחידה הצה"לית של הררי. אב המשפחה שהה עדיין במילואים. נוי, שאוהבת להשתולל, סירבה באופן מפתיע לעלות על המגלשות. היא חשה מועקה בחזה והצטערה שאביה לא יכול היה להתלוות אליהם. "מיד כשחשבתי שהוא חסר כעסתי על עצמי," היא אומרת. "הרגשתי שאני מדברת עליו כאילו הוא מת. בסוף זה התגשם 24 שעות אחר כך." שיר נזכרת בסימן אחר שהיה חריג בעיניה. זו הייתה הפעם הראשונה שהררי התקשר לברך את התאומות בברכת מזל טוב בתאריך יום הולדתן העברי. "כאילו ידע שלא יוכל לברך אותנו יותר בתאריך הרגיל," היא לוחשת. אולם את סימן החיים האחרון מהררי קיבלה מור, בת ה.23- בדיוק שעתיים לפני שנהרג שלח לה אביה מייל מהמערכת הצה"לית ושאל: "מור, מה קורה? איך שם בדרום? ד"ש מאבא." התכתובת שמורה אצל מור כמזכרת אחרונה. בכלל, הבית של משפחת הררי גדוש במזכרות ובתצלומיו של האב. ממסך הסלולריים של בנותיו בולטת תמונתו, ובפינת ההנצחה בסלון מונחים דרגותיו, הדסקית שענד, תעודות הוקרה ונר זיכרון. למרות שדמותו ניבטת מכל פינה בבית, מתקשות הבנות לפתוח את שני ארגזי הקרטון שקיבלו מהצבא לפני כחצי שנה, והמכילים את חפציו האישיים של אביהן. "כיסינו את הארגזים בשמיכות כי אנחנו לא יכולות לצפות בהם," אומרת נוי. "לפעמים בא לי להכניס את היד ורק לשלוף משם את המצלמה שלי שהוא לקח איתו למילואים. שמעתי שהוא נהרג כשהמצלמה הייתה תלויה על צווארו, ואני רוצה לראות את התמונות האחרונות שצילם. אבל רק כשאמא תהיה מוכנה נפתח את הארגזים, כרגע זה כואב מדי."
הקשר עם הצבא: את המשפחה מלווה ראש מדור נפגעים במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, רס"ן סימה ביטון. היא המשענת של רונית, הכתף של נוי, המשרתת כמש"קית מודיעין בטייסת הפטישים, ומי שכיוונה את שיר לשירות צבאי כמאמנת כלבים ביחידת "עוקץ." "בשבילנו היא אחת מהמשפחה ואנחנו מדברות איתה על הכל," מסכמת מור. "היא סייעה לנוי להשתחרר מתורנות שמירות בגלל שהתקשתה להחזיק נשק, ותומכת בשיר שלא מסוגלת לשמוע קולות ירי מאז שאבא נהרג. סימה היא האור שלנו, בלעדיה היינו הולכות לאיבוד בחושך." רס"ן ביטון מסכימה כי הכימיה עם בנות הררי אינה ניתנת להסבר. "יש כאן תחושה של בית, והמון צניעות," היא מתארת. "הקשר בינינו מאוד אינטנסיבי, בין היתר כי מדובר במשפחת שכול טרייה שתחווה את יום הזיכרון בפעם הראשונה. במשפחות אלה יש יותר צרכים, יותר שאלות והמון אי ודאות, אולם רונית והבנות נותנות לי להרגיש משמעותית, ושהעבודה שלי היא בעיניהן שליחות."
הח לל: רס"ן רועי רוזנר, בן ,27 נשוי לשרון.
הנפילה: רוזנר ז"ל, מפקד פלוגה בגדוד חרוב של חטיבת כפיר, נהרג ב8- בינואר ,2009 במהלך מבצע "עופרת יצוקה." הכוח בפיקודו של רוזנר ערך סריקות באזור היישוב עבסאן אל-כביר, לא רחוק ממחסום כיסופים, ובמהלכם נפתחה לכיוונם אש מצד פעילי חמאס. כאשר נכנס הכוח לאחד הבתים נורה לעברם טיל נגד טנקים. רוזנר, שצעד בראש חייליו, נפגע באורח אנוש בצווארו. הוא מת מפצעיו כעבור זמן קצר, והפך להרוג השביעי של הלחימה.
רגע הדפיקה על הדלת: שרון התעוררה ביום חמישי בבוקר כשהיא לא מרוכזת. עם הפיג'מה ונעלי הבית התיישבה מול המחשב במטרה להכין תוכנית לקורס שהדריכה. "לפתע שמעתי צלצול בדלת," מספרת שרון, "וראיתי בעינית אדם עם מדים. התקשיתי להרים את היד לעבר מתקן המפתחות, כאילו היד לא רצתה להגיע לשם. לרגע חשבתי שאולי באים בגלל רועי, אבל סילקתי את המחשבה, ושיערתי שמדובר בנציגים של פיקוד העורף שהגיעו לבדוק את המקלטים. פתחתי את הדלת והקצין שאל 'שרון? בעלך הוא רועי.'? ברחתי לפני שהוא המשיך לדבר ונשכבתי מכווצת על הרצפה ליד הספה בסלון. הרגשתי נימול בידיים וברגליים, וצעקתי על הקצין שלא יגיד לי כלום, או שיבשר שרועי בבית חולים. אבל הוא אמר 'בעלך רועי נהרג בקרב בעזה.' צרחתי. הרגשתי שהגוף זועק מבפנים. התקשרתי לאמא שלי וכל מה שיצא לי מהפה זה 'רועי. קצין העיר.' הגוף שלי היה קפוא, אבל לא הפסקתי לבכות. קיוויתי שאולי זו טעות."
השכול: שרון הכירה את רועי כשהייתה חיילת בת 19 והוא היה בן זוגה הראשון והיחיד. הם היו נשואים עשרה חודשים בלבד וכשבוע לאחר מותו היו אמורים להיכנס יחד לדירה המשותפת שרכשו בחולון. "ידעתי שאני מתחתנת עם איש צבא," היא אומרת בהטעמה, "אבל דאגתי לו יותר כאשר יצא בלילה להוציא כסף מהכספומט או לקנות סיגריות, מאשר כשהשתתף לפני כן במלחמת לבנון השנייה. רועי תמיד שידר לי שלו זה לא יקרה. 'משפחת שכול' נשמע לי כמו משהו שקורה לאחרים." רוזנר שהה בתחילה בפאתי הרצועה ואת הזמן העביר בשיחות עם שרון ובביקור אצל חבריו מבית הספר למ"כים, ששהו באזור כיסופים. "החברים שלו הרגישו שזה היה מין מסע פרידה מהם, הוא חיפש אותם אחד-אחד כדי להגיד שלום. למחרת, ביום רביעי בלילה, הוא נכנס לעזה. אני זוכרת את אותו ערב. הייתה בינינו שיחה ארוכה
הקשר עם הצבא: את שרון מלווה בשנתיים וחצי האחרונות רס"ן דורית אלישע, קצינת הנפגעים של חטיבת כפיר. רס"ן אלישע ליוותה את שרון, בין היתר בהתלבטות אם למכור את הדירה החדשה שרכשה עם רוזנר או להיכנס אליה לבד. לאחר התחבטויות רבות בחרה שרון בדירה. "החיבור לצבא חשוב לי ועד היום יש לי קשר הדוק גם עם החיילים של רועי," אומרת שרון. "דורית היא האוזן הקשבת. היא מנסה להילחם עבורי, להסביר לי שאני חייבת להמשיך בחיי, והיא חלק מהסרט החדש שבו אני חיה. בעבר חייתי במציאות, היום לא." שרון היא האלמנה הצעירה ביותר שרס"ן אלישע מלווה. "כואב לי לראות את מצבה כי היא לא מיצתה את הקשר עם רועי. יש לגביה תחושה של החמצה, אבל עם זאת ישנה גם תקווה. אני מקווה ששרון תסכים בעתיד לבנות בית חדש וחיים חדשים."
החלל: סגן יפתח שרייר, בן ,21 רווק.
הנפילה: שרייר ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, נהרג ב26- ביולי 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה. זה היה יום עקוב מדם. בבוקר נהרגו שמונה חיילי גולני בקרב בבינת ג'בל, לקראת ערב אירעה היתקלות עם חיילי הצנחנים ששהו בכפר מרון א-ראס. שרייר שהה בתצפית על הגג של בניין גבוה כאשר נורה לעברו טיל נגד טנקים. ההדף העיף את שרייר למרחק רב והוא נהרג במקום מפגיעה בראשו. שעות ספורות לפני כן עוד הספיק שרייר לומר לחייליו כי אם עליו למות למען המדינה, הוא גאה למות לצדם.
רגע הדפיקה על הדלת: יונת ובעלה כבר היו במיטה כאשר הטלפון בביתם צלצל בעקשנות. "ביקשתי מבעלי לענות כי לא היה לי כוח לקום עם בטן של חודש שביעי. אחרי ויכוח של כמה שניות, בעלי הרים את השפופרת וראיתי שהוא נדרך. הוא שאל 'איך אתה יודע? מי אמר לך? תן לי לדבר איתו.' התרוממתי, הרגשתי שמשהו רע קרה. ירדן, האח התאום של יפתח, יצא מהמקלחת וניגש אלינו. בעלי רק אמר: 'יפתח נהרג,' וירדן נשבר. מתברר שבאותו יום הוא חלם שיפתח נהרג והיה בטוח שהוא עדיין חולם. אני הרגשתי שמשהו ממני נקטע באותו רגע."
השכול: בעיני יונת, יפתח תמיד היה האח הקטן והשובב. היא התייחסה אליו כך גם כשבחר להתגייס לצנחנים. ביום עלייתו ללבנון אמרה יונת לבעלה כי מוזר בעיניה שיפתח ילחם. "הוא בכלל יודע לירות ברובה,"? שאלה. "כשיפתח וירדן היו תינוקות, היינו בטוחים שהם נולדו לשלום ולא למלחמות. טעינו," היא אומרת. "כשהתחילה המלחמה הייתי בלה-לה-לנד. לא הייתי מחוברת ולא דאגתי ליפתח. כשהוא היה באימון לפני המלחמה, אפילו לא הגעתי לבקר אותו, כמו כל המשפחה, בגלל ההיריון. כך פספסתי הזדמנות להיפרד ממנו באופן אישי." עד היום מסתובבת יונת עם הדוח הצבאי על טיפול בחלל. הדוח מקופל כבר חמש שנים בתוך היומן האישי שלה, סמוך לתמונותיו של יפתח. במשך תקופה ארוכה הוטרדה יונת מהכתוב בדוח. לצד תיאור הציוד שנקבר עמו, כמו השכפ"ץ, הנעליים וחלקי המדים, צוין כי לא נעשה זיהוי של גופתו. "חששתי שאולי בקברו טמנו חייל מגולני, וזה הטריד אותי. רק אחר כך הסבירו לי שהוא זוהה בשטח על ידי חייליו, אלה שהיה מוכן למות לצדם. האמת, אני לא מאמינה בפתגם 'טוב למות בעד ארצנו,' כי אין דבר טוב בלמות בגיל .21 אבל זה מה שיפתח אהב והאמין בו." יונת מציינת את ההבדל המהותי בין הורים, יתומים ואלמנות לאחים שכול. "הפוקוס הוא תמיד עליהם ולא על האחים, וזה בסדר. עם זאת, גם אחים מרגישים שחלק מגופם נקרע. היה לי חוסר בשנתיים הראשונות ולא היה מי שילווה אותי בגלל שאני אחות בוגרת, אז הפכתי לאחת מהמקימים של עמותת 'לנצח אחי.' באמצעות העמותה רצינו לתת תמיכה גם לאחים, שבאופן טבעי נותרים מעט בצל. גם לנו כואב. מאז חצי שנה לאחר מותו של יפתח ועד היום אני בטיפול פסיכולוגי. יש לי געגועים אינסופיים ליפתח ותחושה שהחמיץ חיי משפחה. דווקא תחושת ההחמצה שלי נרגעה קצת כאשר חלמתי לפני ארבע שנים על פרידה ממנו. בחלום היינו במאגר מים וערסלתי את יפתח כמו תינוק. הוא צף איתי ובשלב מסוים הוא התרחק ממני בעדינות."
הקשר עם הצבא: את משפחתו של שרייר מלווה רס"ן שרי גז-שטיין, קצינת נפגעים של חטיבת הצנחנים. בזכות ההתעסקות של יונת עם העמותה, והעובדה שהשתיים היו אמהות טריות, נוצר בין השתיים קשר יוצא דופן. "אני מרגישה שהיא שם בשבילי למרות שתפקידה ללוות את ההורים," אומרת יונת. "בזכותה אני מקבלת, כמו ההורים או האלמנות, הזמנות לטקסים וברכות ששולח הצבא רק להורים שכולים." רס"ן גז-שטיין מסכימה כי ההורות הייתה הדבר הראשון שחיבר ביניהן. "זה היה נורא לראות אישה שיוצרת בתוכה חיים ומקבלת כזו בשורה על גדיעת חיים של אח קרוב. החיבור בינינו היה נפשי, בחוויה האמהית, אבל הקשר התפתח גם לכיוונים אחרים, ואפילו הגעתי למפגשים של העמותה. אגב, אני מסכימה עם האמירה של האחים השכולים. הם איבדו לא רק אח, אלא גם את הוריהם ששוקעים בתוך השכול."
החללים: סגן שחר גיא, בן ,21 רווק; סמל צבי וולף, בן ,25 רווק.
הנפילה: גיא ז"ל, מפקד מחלקה בבסיס הטירונים בשריון, נהרג ב7- ביוני ,1982 במהלך מלחמת שלום הגליל. בעת הלחימה מצפון לצידון נורה פגז לעבר הטנק עליו פיקד. גיא, שהיה עם מחצית מגופו מחוץ לצריח, נפגע בגופו ישירות מהפגז. וולף, אחיו המאומץ, שימש כסמל מחלקה בחטיבה 401 של השריון ונהרג למחרת, 8 ביוני .1982 כבר בשלבים הראשונים ללחימה פרץ וולף, עם צוות הטנק שלו, לעיר צור, אולם טיל של האויב פגע בהם והצוות פרס זחל. וולף ושלושת חבריו לטנק נשבו. כעבור שעה הודיעו שוביהם כי הם משוחררים לדרכם, אולם כאשר פנו החיילים ללכת ירו בשלושה מהם בגבם, ביניהם וולף.
רגע הדפיקה על הדלת: ביום שלישי בבוקר יצאה נורית מביתה במושב ניר בנים לעבודתה כאחות בקריית מלאכי. בדרך עצרה אותה השכנה וביקשה ממנה לחזור הביתה. ""הגרוש שלי, שהיה איש צבא לשעבר, שמע מחבריו על שחר, והוא ביקש מהשכנה להשאיר אותי בבית," משחזרת נורית. "כאשר היא אמרה ששחר נהרג, עניתי שאני זקוקה לעזרתה כי עוד מעט יגיעו המון אנשים. לא התמוטטתי ולא בכיתי. בכי זה מתיש והרגשתי שיש לי משימה. כשנציגי צה"ל הגיעו, אמרתי להם שאני כבר יודעת." על וולף, הבן המאומץ שעלה לארץ מארצות הברית, הגיעה ההודעה יום לאחר הלוויה של גיא. "ראיתי אנשים מסתודדים בחוץ ושאלתי אם זה צבי או אורי, שהיה אז חבר שלי וגויס למילואים. כשאמרו לי שזה צבי הרגשתי כמו אגרוף בבטן. צבי הוא פיקדון. לא האמנתי שעשיתי את זה להורים שלו. אני זו שדיברתי איתו על הצבא. אבל גם אז לא בכיתי ולא שאלתי מדוע זה קורה לי בפעם השנייה. פשוט קיבלתי את מה שקרה."
השכול: גיא נולד ב11- בנובמבר, ונורית חשבה שזהו תאריך נהדר. באותו התאריך ב1918- הכריזו על שביתת הנשק של מלחמת העולם הראשונה. אלא שגיא גדל דווקא בצל המלחמות וחלם לשרת בשריון. את וולף הכירה נורית כאשר חיפשה עובד למשק המשפחתי. וולף לא ממש עבד, אבל התקבל לתא המשפחתי למרות שלא אומץ באופן רשמי. כשהגיע צו הגיוס, התלבט וולף מה לעשות. נורית הבטיחה שאם יתגייס, ביתה יהפוך לביתו. "לא בטוח שהייתי אומרת שוב את המשפט הזה אם הייתי יודעת את התוצאה," היא מכה על חטא. "אבל אז שחר ואני שמחנו על החלטתו לשרת בצה"ל." שני האחים התגייסו ביוני ,1980 ונורית התרוצצה בשבתות בין שני בסיסים. כשפרצה המלחמה לא היו לה חששות. "אני בעד החיים ונושא המוות לא עלה לי בראש. הייתי בטוחה שהם יחזרו, ובאמת הם חזרו, רק לא בצורה לה קיוויתי." נורית היא אישה נדירה. החיוך לא מש משפתיה, למרות הנסיבות הכואבות, ואת אבלה היא שומרת עמוק בפנים. ביתה עטוף אור, והקרניים הרכות מאירות את שלוש התמונות היחידות שמונחות על המדף - של גיא, וולף והנכד שנהרג בתאונת רכיבה לפני ארבע שנים. נורית עדיין שומרת על קשר הדוק עם חברתו של גיא, שושי, שהתחתנה וילדה ארבעה ילדים. "כבר אחרי הלוויה אמרתי לשושי שהיה לה חבר, אבל בעתיד היא תפגוש את האיש שיהיה לה לבעל." נורית טוענת כי אין לה רגעי משבר. "אני מתנהלת כמו ששחר היה רוצה לראות אותי. אני חיה, לא חושבת על האובדן שלו, אלא על הקיום שלו. אני חשה את שחר כל היום. הוא ישנו, הוא חלק ממני. הנצחתי אותו בגינה ששתלנו בבסיס בו שירת ובשני הספרים שפרסמנו על אודותיו."
הקשר עם הצבא: את נורית מלווה סרן שירלי מוס, ראש מדור נפגעים של חטיבה 460 ובית הספר לשריון. "אני מעריצה את נורית," מכריזה סרן מוס. "היא מזכירה לי את הספר של ריצ'רד בך, 'אין מקום שהוא רחוק מדי.' נורית מתמקדת במה שיש ולא במה שאין. היא אופטימית ולא נאחזת בשאלות כמו 'למה.' יש לה מצב נתון ואיתו היא מתמודדת הכי טוב שאפשר. העובדה שהיא לא בוכה או נשברת, לא מעידה על כמה קשה לה. אני מתחברת להסתכלות של נורית על החיים, וגם אם אעבור תפקיד, אני מאמינה שנישאר בקשר."
החללים: רב"ט יאיר כהן, ,23 רווק; רב"ט אמנון כהן, ,19 רווק.
הנפילה: אמנון, חייל סדיר בחיל השריון, נהרג ב7- באוקטובר ,1973 במהלך מלחמת יום הכיפורים. אמנון נחשב לתותחן מצטיין והוצב בגזרה הצפונית בסיני, ליד מוצב "אורקל ג."' ביום ראשון אמור היה אמנון לחזור הביתה, אלא שבשבת פרצה המלחמה. ביום השני ללחימה ניסתה היחידה שלו לבלום את הכוחות המצריים, אך בשעות אחר הצהריים התקבלה הפקודה לסגת. במהלך הנסיגה עלתה השיירה על מארב של קומנדו מצרי והטנק של אמנון נפגע. הוא הצליח לחלץ את עצמו, אולם ירי הקליעים השיג אותו. במשך חודשים ארוכים נחשב אמנון לנעדר וגורלו לא היה ידוע. יאיר, חייל מילואים בתותחנים, נהרג ב14- באוקטובר ,1973 בדיוק שבוע אחרי אחיו. יאיר עבר את קרבות הבלימה בסיני עד שנודע כי אחיו נעדר והוחלט לשחררו. אלא שהיה מאוחר מדי. פגיעה ישירה בתומ"ת שלו גרמה להתפוצצות התותח ויאיר נהרג. עד למותו, הוא חיפש את אמנון בין הטנקים במדבר ולא הצליח לגלות מה עלה בגורלו.
רגע הדפיקה על הדלת: למרות שאמנון נהרג ראשון, שמעה המשפחה בתחילה על מותו של יאיר. נציגי צה"ל הגיעו לכריכייה של אביו, שלמה, וכאשר שאל אותם אם באו לדבר איתו על אמנון, ענו לו שמדובר בבכורו יאיר. שלמה איבד את ההכרה. במקביל, הגיעו נציגי הצבא לבית המשפחה ברמת גן. "שמעתי דפיקה על הדלת וכשפתחתי אותה התמוטטתי," מספרת חנה, .87 "אני זוכרת שרק בכיתי. כל הגוף שלי רעד. בחיים לא צעקתי ככה. בלוויה של יאיר רציתי לזרוק את עצמי לתוך הקבר ועוד לא ידעתי שגם אמנון נהרג. אחרי כמה חודשים, כשנודע שגם אמנון מת, הגוף שלי היה בשוק. מרוב כאב לא הצלחתי להביע כל רגש. לא עיכלתי שנהרג לי עוד ילד. לא ידעתי על מי לבכות קודם. הרגשתי שהמוות סוגר עליי."
השכול: מהדירה הקטנה בה מתגוררת חנה עד היום יצאו שני הבנים למלחמה. פעם זה היה בית מלא שמחה, עם שני הורים ושישה ילדים, אולם כיום מתגוררת בו חנה לבדה. למרות שבניה נהרגו, בעלה נפטר ובתה מתה מסרטן, היא שומרת על אופטימיות. רוב היום מבלה חנה במועדון או שהיא שוקעת באחת מחוברות הבוטניקה עליהן היא מנויה שנים רבות. בין הכנת התה והגשת העוגה, היא מוציאה את אלבומי התמונות ומדברת על שני בניה כאילו איבדה אותם אתמול. גם חדריהם נשארו כמו שהיו לפני 38 שנים, והמדים הישנים עדיין בארון. "הכל בידי האלוהים," נאנחת חנה ומוחה דמעה. "אני מרגישה את האובדן יומם ולילה. זה לעולם לא נמחק מהראש. אמנון התקשר בחמישי בערב ואמר שבראשון הוא בבית. שמחתי, הוא אמר לי לא לדאוג, אבל לא שמעתי ממנו יותר. כשיאיר שמע שהמלחמה פרצה, הוא החליט להתגייס למילואים ולא חיכה שיקראו לו. אין מילים לתאר את מה שעברתי, שילמתי מחיר כבד מדי. מצד שני, הילדים לא מתו בתאונת דרכים. לפחות הייתה מטרה במוות שלהם. האמת, שחצי מהילדים שלי מתו. יש לי יותר משפחה בשמים מאשר על הארץ." חנה מצליחה לשרוד למרות השכול הקשה. "מה אני אעשה? הזמן לא עושה את שלו, ואני לא נרדמת בלילות. אני עדיין חושבת על הבנים ושואלת את אלוהים למה לקח לי שניים. לפעמים אני חולמת עליהם. בחלום ראיתי את אמנון יושב על המדרכה, וכשקראתי לו הוא אמר שהוא צריך ללכת וירד לתוך קבר."
הקשר עם הצבא: את חנה מלווה רס"ן סיגל מימון, ראש מדור נפגעים בתותחנים. השתיים מכירות כבר שנים רבות, מאחר שרס"ן מימון שירתה בעבר כקצינת הנפגעים של חיל השריון. הן נפגשו לראשונה לפני כשמונה שנים ומאז הן משוחחות בטלפון או נפגשות באירועים צבאיים ובימי נופש למשפחות שכולות. "חנה ממגנטת את קצינות הנפגעים," מחייכת רס"ן מיימון. "איתה זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי שכול כפול. אני אוהבת את הפשטות של חנה, את אהבת האדם שלה ואת האופטימיות. אתה בא לחזק ויוצא מחוזק." חנה מרגישה דווקא שהיא זו שמתחזקת מהקשר עם קצינת הנפגעים. "כשאני מתקשרת לסיגל, אני מרגישה כמו משפחה. היא מכירה את כל הסיפורים על הילדים. אני לא מדברת עליהם עם אף אחד, רק עם סיגל."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם