מכתב לחבר שנותר בן 23
משה היקר, כשמתבגרים מתחילים לעסוק יותר בנוסטלגיה. אני זוכר כמו היום את יום הכיפורים בו זכינו להתקלח לאחר שבוע בטנק. מאוחר יותר אתה נהרגת ואני שרדתי
שוב אנחנו ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שוב אני כותב לך חברי הטוב.
חברות קצרה בת 5 שנים בלבד. מנובמבר 1968 בבסיס טירוני שריון ועד לאוקטובר 1973 בצומת טרטור לקסיקון, עת ספגת בגופך את אש המצרים. מאותו יום שישי בלילה בו ברחנו שנינו מהבסיס הביתה ונפגשנו על הכביש החשוך המוביל מחסה לצומת הודייה ועד לאותו לילה בו ניסית לחלץ עצמך מהטנק שנפגע ונתקלת באש מקלעים.
חברות אינטנסיבית שכאילו נמשכה שנות דור. חברות של מיטה ליד מיטה, של אוהל ליד אוהל, של חדר ליד חדר שנקטעה טנק ליד טנק.
כשמתבגרים מתחילים לעסוק יותר בנוסטלגיה. אתה הרי לא התבגרת כמוני ונשארת בן 23. אני זוכר כמו היום את יום הכיפורים של אז. איך ביקשתי ממך כמעט כל שעה בטלפון לבדוק אם הדביקו לי צו גיוס על הדלת. איך בסוף, לפנות ערב, הודעת לי שיש אצלי צו ושגם אתה קיבלת. איך הצעת שאביך יבוא לאסוף אותי מבית אמי בתל אביב שם הייתי עם בתיה, רעייתי הטרייה יחסית ועם סהר שהיה בן חצי שנה.
עוד הספקתי לספר לך שסהר נעמד בלול וצועד לאט לאט סביבו כשהוא נאחז בעץ. ביקשת חולצה עם שרוול ארוך כי נחפזת לצאת מהבית ו"להגיע למלחמה" . אני הייתי עם חולצה ירוקה משובצת שכמותה לא מצאתי עד היום. תאמין לי שאני מחפש. את הצבע של חולצתך איני זוכר ובימים האחרונים פתאום זה מטריד אותי. איזה צבע? איזו חולצה? ואין לי מי שישיב.
הגענו קודם לנקודת האיסוף שלך. אחר כך אביך הביא אותי לשלי. אני זוכר שבדרך בצומת קסטינה נפגשנו שוב. האוטובוסים המגייסים עצרו לרגע קט. אני הספקתי לכתוב אות בספר תורה עם הקדשה לסהר התינוק. את שמו גם כתבתי בבולטות על כנף הטנק שלי משל יהיה המלאך המגן שלי. כך היה.
אני זוכר שדיברנו שוב בימ"ח. כשחיפשנו נשק בנשקייה. האפסנאי כמובן לא רצה לפתוח בלי אישורים וטפסים מתאימים. פרצנו את המנעול וגילינו מחסן נשק ריק. הביורוקרטיה, שאוכלת
כיוון שהחיים, או ליתר דיוק המתים, עשו אותי ציני, אני חייב לציין בפניך כי הסדר הביורוקרטי נשאר גם אחרי נפילתך. בהיותי מפקד חוליית נושאי ארונך (תואר מוזר ומפוצץ) מחדר ההלוויות בתל השומר לקבורת קבע בחלקה הצבאית בקרית שאול לא שכחו להחתים אותי על טופס "נושאי ארון". כי סדר צריך להיות.
אני זוכר את השבת האחרונה שנפגשנו. ליד טסה. אם היית קורא היום את הדיווחים ובעיקר הביקורת על נהנתנות מנהיגינו בנסיעות לחו"ל היית מסביר להם שנהנתנות אמיתית הייתה לנו שם בטסה, על גדות התעלה.
באותה שבת, ב-13 באוקטובר התענגנו על מקלחת מג'ריקן, לראשונה אחרי שבוע לחימה, על עשיית הצרכים בחול המדבר אחרי שבוע בתוך הטנק ומשיא היוקרה - מלבישת תחתונים, גופיות וגרביים ישר מהרכבת האווירית האמריקאית.
גם סיגריות דובק פילטר ואל על שסיפקו לנו היו, באותה עת, הרבה יותר מסיגר הוואנה אצל בכירנו היום. מה זה ג'קוזי בתוך החדר במלון לעומת מקלחת ראשונה.
גם לחוכמת מנהיגינו יש שורשים עמוקים, כבר אז. הזדמנויות להשיג הסדר עם מצרים היו כבר אחרי מלחמת ששת הימים. הביטויים כאילו לא השתנו. כאילו לא עברו כמעט 40 שנים: "אין פרטנר", "המצרים רוצים לחסלנו ב'שיטת סלאמי'", "ההתנחלויות בסיני הן מרכיב בביטחון", "ימית ובנותיה הן, למעשה, חלק מארץ ישראל המובטחת", "אנואר סאדאת הוא מנהיג חלש" ועוד כהנה וכהנה.
יוזמת השלום של מזכיר האו"ם גונאר יארינג זכתה לקיתונות של בוז והתנגדות כי "שליטה בשטחים (סיני) היא תנאי לביטחוננו".
ובסוף, ידידי היקר, אחרי ששילמת בחייך עם אלפים אחרים חתמנו על הסכם עם המצרים שבסיסו כמובן החלטת האו"ם, זו של מועצת הביטחון. החלטה 242 המפורסמת הקוראת לנסיגה של ישראל משטחים שכבשה ב1967. נסיגה עד המילימטר האחרון. עד גרגיר החול האחרון. ומאז שקט בגבול.
משאבי המדינה הופנו לצמיחה כלכלית ולא למרוץ חימוש מטורף מול הגדולה במדינות ערב. לא עוד כוחות גדולים בסיני. לא יותר מילואים של שבועות וחודשים. לא אש בלי הפסקה לאורך התעלה. המזח של היום הוא לא זה בתעלה בו נפל המ"מ שלנו בצמ"פ יגאל סמוחה אלא זה שבנמל ת"א עם עשרות מסעדת ובתי קפה.
בודפשט היא עיר שאליה נוסעים זוגות אוהבים ולא מעוז שבו חוטפים פגזים. טלוויזיה היא מכשיר שבו רואים "הישרדות" ולא תעוז שבו עשרות לוחמים ניסו לשרוד מול מתקפת המצרים.
למרות הכל, ערב יום העצמאות אני אופטימי. תראה איך הצלחנו. ב-1973 היינו עם כלכלה על סף קריסה, עם צבא שספג פגיעה קשה, כמעט אנושה. עם ירידת צעירים גדולה. לירה (היום קוראים לה שקל חדש) שמאבדת כל יום מערכה. וב-2011: שבעה וחצי מיליון נפש. צבא שהשתקם והתחדש. דולר שרוצה להפוך לשקל. תעשיית היי טק מהראשונות בעולם וצעירים החוזרים מהנכר ארצה.
הציניות עוזרת לשרוד. האופטימיות לחיות. והמציאות אצלנו, בכלל, היא מעבר לכל דמיון.
משה מילדינר ז"ל לחם בגדוד 407 בחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים ונפל בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר בצומת טרטור לקסיקון שעל גדות התעלה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם