למרות הכל, אני אופטימי

בימי עבר המנהיגים היו צנועים והאנשים חיו בסולידריות. היום השחיתות השלטונית וחיי הנהנתנות חוגגים. ועדיין, אני מאמין שתהיה פה מדינה טובה יותר בעתיד

חיים חפר | 9/5/2011 4:46

תגיות: חיים חפר,יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

את המדינה ואת היישוב התחלנו עם 200 אלף יהודים ציונים, עם קיבוצים שהיו באזורים נוראיים, עם חומה ומגדל, עם אהבת האדמה. פעם לא היה פה אגואיזם. אנשים לא חשבו רק על עצמם, אלא חשבו על החובה. על החברים שלא משאירים פצועים בשדה, וגם לא מתים. הרעות, כמו בשיר של חיים גורי, הייתה מעל לכל. ההרגשה הייתה שאתה אחראי על הכל, על החברים שלך ועל העם שלך. האגואיזם שלך הוא פשוט לא חשוב, מה שחשוב זה האחריות שלך כלפי כולם.

חיים חפר צילום: אפרת אשל

אני זוכר שני חברים שלי בפלמ"ח שלחמו בשייח' ג'ראח בירושלים. נתנו להם רימונים בידיים והטילו עליהם לעמוד מול הלגיון הערבי ולעצור אותו. ככה. שני חבר'ה עם רימונים. והם עשו את זה.

במאי 1948, לפני הכרזת המדינה, באתי ליגאל אלון, שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, בעניין הצ'יזבטרון. רצינו להופיע לפני הלוחמים, ונודע לי שהולכים לחצות את הירדן ולפוצץ את מחסן התחמושת של הסורים מהעבר השני. הם הכינו אותו לפני הפלישה למשמר הירדן כדי לכבוש חלק מארץ ישראל. אמרתי ליגאל אלון שאני רוצה להשתתף בקרב הזה.

לא הייתי חייל, אבל אמרתי לו שאני מכיר את המעברים לירדן. הוא הסכים, נתן לי את רובה הסטן שלו ואת מדי הקרב שלו ואמר לי "לך". חצינו את הירדן. במאי תמיד הוא זורם בחוזקה. עליתי עם החבורה, עשינו קצת רעש, וכשהגענו ראינו שהמזרנים של הסורים עוד חמים. כולם ברחו. פוצצנו את כל מחסן התחמושת שלהם, ושלושה ימים הפיצוצים עוד נשמעו והאש התלקחה. הייתי חייב? לא. איך שירדנו המשכתי עם הצ'יזבטרון. ואני לא רואה בזה גבורה, אלא חובה. החובה כלפי העם שלי.

אל תבזבזו את הייאוש

צריך לחזור לרוח הפלמ"ח הזו, רוח ההתנדבות, ההסתפקות במועט וההקרבה. רוח של אמת שהיא כבר מאוד רחוקה ממה שההנהגה כיום מאכילה אותנו. "ילקוט הכזבים" זה היה נחמד, אבל פה אלה דברים שעלולים לעלות לנו בחיינו. היום אני רואה יותר אנשים אגואיסטים. כל אחד דואג רק לעצמו. כסת"ח, קוראים לזה. הרבה אנשים לא לוקחים אחריות אפילו על מחדליהם. יש המון "שין גימלים".

זה לא טוב למדינה. ועוד דבר שקורה היום, ולא היה פעם, זו הנהנתנות. היא נוראה. בן-גוריון חשב על זה? בגין? הם היו אנשים צנועים. איפה היום הצניעות הזאת? ביבי אוכל ארוחת ערב מעל לקזינו. מי שילם בשבילו? איפה דבר כזה היה בתקופת בן-גוריון, כל מה שהוא נהנה ממנו היה ללכת לשדה בוקר, להפריח את השממה. איפה זה ואיפה הנהנתנות של היום? היום אנשים רוצים כסף, דירה יותר גדולה, חשבון בנק שמן יותר.

עם קום המדינה היה צנע, כי באמת לא היה. אבל היום זו הפקרות. למה מנהלי הבנקים צריכים להרוויח כל כך הרבה? זה עוד בא מהגולה, שם היהודים היו מלווים בריבית. קיווינו להקים פה מדינה שהערך העליון שלה הוא עבודה, חקלאות, פיתוח השממה. היום איפה שמסתכלים רואים חלפני כספים, שמחליפים שקלים בדולרים. הלוואי שהיינו יכולים לחזור לדת העבודה. לעסוק במלאכה. היום ישנם

עשרות אלפי עורכי דין. כבר אין להם את מי לייצג אז הם מתחילים לריב אחד עם השני. אלה הם החיים הקלים.

אני היום בן 85 ואני עדיין נושא דגל. לא נכנע. כותב כל הזמן נגד השחיתות. ולמרות שזו פושה בעם, אני אופטימי. אני אופטימי, כי אני עדיין מאמין שזו תהיה מדינה טובה בעתיד, שזו תהיה מדינה שבה תהיה הרפואה הכי טובה והחקלאות הכי טובה. למרות שאף פעם לא עסקנו בזה בגולה, היום אנחנו מוכרים השקיה לסין ולכל העולם. אני אופטימי, כי כמו שכתבתי פעם באחד משיריי, "הראש היהודי ממציא לנו פטנטים". למוח היהודי יש רעיונות ויש המצאות, ואנחנו נמציא. כמו למשל סטף ורטהיימר, שעבד על המצאות בתחום המתכת והיום הוא אחד האנשים העשירים בעולם. מוכר ליפן, לדרום קוריאה ולגרמניה. חשבתם פעם שיהודים ימכרו לגרמניה מתכות? חלקי מטוסים?

אז אני גם אופטימי מהעם הזה. נכון שהחיים שלו נוחים והוא לא ייצא לרחובות כמו בסוריה, במצרים ובתוניסיה, אבל גם פה העם יתקומם נגד שחיתות המנהיגים. לא יעזור שום דבר. גם פה זה יקרה. אין ברירה. אי אפשר לתת הכל רק לעשירים, שגם לוקחים לעצמם. יש לי חבר, איצ'ה ממבוש מעין הוד, שתמיד אומר: "חברים, אל תבזבזו את הייאוש. אנחנו עוד נזדקק לו". עם מה שעברתי פה במדינה, יכול להיות רק יותר טוב.