עדות לרפואה: המסע לעבר של פרופ' שאול הראל
רק לפני שבע שנים הפסיק פרופ' שאול הראל להתכחש לעברו ויצא לגלות כיצד ניצל מהתופת באירופה. באושוויץ הוא מצא את תעודת הפטירה של אחיו ובבלגיה פגש את האישה שהצילה את חייו. סיפורו של הילד שאול הילסברג, שהגיע כפליט לישראל והפך לנוירולוג ילדים בעל שם עולמי
"לא התעניינתי בעבר שלי," מספר הראל. "הילדים ואשתי ידעו חלקי דברים. דברים עקרוניים כמו שהייתי מוסתר בבלגיה. אבל לא את כל הפרטים." נסיעת עבודה לפולין, לפני כשמונה שנים, שינתה את הכל עבור פרופ' הראל.
"זה היה בסביבות 2002 כששימשתי נשיא של הארגון הבינלאומי של הנוירולוגיה של הילד," מספר הראל. "במסגרת התפקיד הוזמנתי לכנס בוורשה. מכיוון שלא הייתי אף פעם באושוויץ וההורים שלי ואחותי נספו שם, ביקשתי שיארגנו לי ביקור."
הביקור גרם להראל להתמודד לראשונה עם החיים שהדחיק. שם גם מצא את תעודת הפטירה של אחיו, שעד אז קיווה כי נותר בחיים. "הביקור הזה השפיע עלי מאוד," הוא מספר. מאז הוא עוסק באופן כמעט אובססיבי בגילוי ובתיעוד כל פרט אפשרי על ילדותו בבלגיה ועל סיפורה של המחתרת הבלגית, שהצילה במשך שלוש שנים למעלה מ3,000- ילדים יהודים, ביניהם גם את הראל ואחותו.
הראל נולד כשאול הילסברג, בן זקונים למשפחה עם שבעה נפשות ממוצא פולני, שהתגוררה בבריסל. את ילדותו המאושרת יחסית קטעו הגרמנים כשהיה בן ארבע וחצי בלבד. "יום אחד אכלנו ארוחת ערב יום שישי ופתאום אחותי רגינה באה בריצה והזהירה אותנו שהגרמנים הגיעו," מספר הראל. הארבעה עלו במהירות והתחבאו מאחורי קיר. "שמו לי סמרטוטים בפה כדי שאני לא אצעק," מספר הראל.
בדרך נס ניצלו הראל ומשפחתו באותו היום. "הגרמנים שלחו חייל לראות אם יש 'יהודים מלוכלכים' למעלה," מספר הראל, "הוא הדליק סיגריה ונשען על הקיר שהסתתרנו מאחריו ולאחר כמה דקות ירד. לא עשה סיבוב ולא בדק את החדרים. ניצלנו כי הוא 'התרשל' בעבודתו."
לאחר שלא מצאו מקום לשהות בו, החליטו הוריו של הראל, משה ופרלה, להציל את הילדים ויצרו קשר עם המחתרת הבלגית. תחילה לקחה המחתרת את הראל ולאחר מכן גם את אחותו. זו היתה הפעם
כשהסתיימה המלחמה היה הראל בן שמונה. הוא היה חולה מאוד ואושפז בבית החולים. "אחי ישראל, שיצא להילחם בגרמנים עוד ב'39-, שרד והצליח לאתר אותי דרך המחתרת הבלגית," מספר הראל. "אחות הגיעה ואמרה לי שיש לי אח. לא זכרתי אותו. הוא עזב כשהייתי בן שנתיים וחצי."
אחרי המלחמה נשלח הראל למוסד ליתומים בשם "לאן," שם למד לקרוא בפעם הראשונה. שם גם פגש במדריך זיגי הירש (20), ששרד את אושוויץ והחזיר להראל את החיוך לפנים. "פשוט הערצתי אותו," הוא מספר. אחרי כמה שנים, כשהיה בן 12, הוחלט להעלות אותו לישראל במסגרת עליית הנוער, מאחר וגם אחיו ישראל ואחותו רגינה גרו בארץ.
אחרי התאקלמות לא פשוטה בניצנים, הועבר לכפר הנוער "אלוני יצחק" שם החל את חייו כישראלי. "זה היה המקום שהציל אותי," הוא מספר. "שם הפכתי ממש להיות ישראלי."
אחרי שהתעקש לעשות בגרות התגייס הראל לצבא. "נפלתי בגרעין צברי מירושלים. ואז הרגשתי לראשונה מה זה ניכור. היו קוראים לי 'סבון,"' הוא אומר כשעלבון הדברים עדיין צורב בו. "אז נוצר בי הדרייב להוכיח שאני חזק וחכם כמוהם." והוא אכן עשה זאת. אחרי תקופה לא פשוטה הפך הראל לאחד מהחבר'ה. הוא נפצע קשה במבצע סיני, בקרב על רפיח, וקיבל ציון לשבח ממפקדו מאיר פילבסקי, לימים מאיר פעיל.
הראל היה מחלוצי התחום בארץ. הוא הקים את המכון להתפתחות הילד ונוירולוגיה של ילדים בבית החולים איכילוב, קיבל תואר פרופסור מאוניברסיטת ת"א והפך למומחה בעל שם עולמי. ב2001- אף קיבל פרס הוקרה מטעם משרד הבריאות על מצוינות ומפעל חיים. אך אולי ההכרה הגדולה ביותר לכך היא בחירתו ב1998- לנשיא האיגוד הבינלאומי לנוירולוגית ילדים.
"כשישבתי לא פעם בישיבות של הוועד המנהל של הארגון הבינלאומי היו 25-20 נציגים של הארגון מכל מיני מדינות. מצד אחד הנציג הגרמני ומצד אחר נציג מאוסטריה והם היו צריכים להרים את היד כדי לקבל את רשות הדיבור ממני. אני, הילד הקטן המוסתר שניצל מאושוויץ, נותן את זכות הדיבור לגרמנים ולאוסטרים," הוא אומר.
אולם, כאמור, הייתה זו הנסיעה לוורשה, כנשיא האיגוד, שגרמה לו בפעם הראשונה להתחיל לשאול שאלות על עברו. "שנה לאחר מכן הייתי בכנס בבלגיה," הוא מספר, "ובתום הכנס פתאום נוצר בי דחף ללכת לראות בפעם הראשונה את מקום המגורים של הוריי. יצא לי הרבה פעמים להיות בבלגיה, אבל מעולם לא עלה על דעתי ללכת ולחפש את בית הורי ומקומות המסתור שלי. זה רק הדרייב של אושוויץ שגרם לי להתעניין."
מאז הפך הניסיון לגלות פרטים על סיפור הצלתו למשימת חיים. הוא נפגש עם זיגי המדריך ועם חבר, רובר פוקס וגילה פרטים נוספים. "גיליתי עד כמה הסיפור של המחתרת הבלגית היה מופלא," הוא מספר. "כל הסיפור הזה נעשה ע"י 12 נשים, רובן לא יהודיות, שבמשך שלוש שנים הסתירו יותר מ3,000- ילדים ואני ואחותי וחבר שלי, רובר פוקס, ביניהם."
הראל אף נסע לבלגיה ונפגש עם אנדרה גלן, חסידת אומות עולם, היחידה מבין 12 הנשים שעדיין בחיים. הפגישה עם גלן גרמה לפרופ' הראל לרצות ללמוד עוד. "אחרי שחזרתי מאנדרה גלן, ושמעתי את כל הסיפור הזה, החלטתי שזה יותר מדי," מספר פרופ' הראל. "החלטתי שאני רוצה לעשות משהו."
וכך ב2007- פרופ' הראל החל לארגן כנס בינלאומי לכל הילדים שהוסתרו בבלגיה. בכנס, שנערך בחסות ארגון 'יד ושם,' הוענקה לגלן אזרחות של כבוד מטעם מדינת ישראל. אז נולד סרט דוקומנטרי בשם "ילדים ללא צל", שנעשה על הראל. "היום אני חייב לספר, אני רוצה לספר," הוא אומר. "כי בעוד עשר שנים כבר לא יהיה מי שיספר ואז יגידו שזה לא היה."
"הגיע עיתונאי בלגי מוכר והתיידדנו," מספר הראל על הסרט. הידידות הזו הובילה לשיתוף פעולה מיוחד במינו. "חשבנו לעשות סרט דוקומנטרי. חשבתי שזה יהיה על כל הסיפור, לא עלי, אבל הטלוויזיה הבלגית התעקשה שיהיה סיפור אנושי מוביל והם בחרו בי."
הסרט, שיצא לאור ב2009- והוצג בעשרות מקומות ברחבי העולם, מספר את סיפורו של הילד ששרד והפך לישראלי יוצא דופן. אולם רק היום, כשהוא סב לנכדים, חבר סגל באוניברסיטת ת"א, שנותר קשור לחטיבת הילדים של בית החולים דנה לבקשת איכילוב, הוא מרשה לעצמו לספר את סיפורו בגאווה.
"אם יש מסר, אז הוא שאתה יכול להתחיל את החיים בתנאים לא אידיאליים, אבל אם אתה דבק במטרה ורוצה להצליח יש אור בקצה המנהרה," הוא אומר. "אני לא יכול להתכחש לעברי. בזכות עברי אני מבין הרבה יותר מה אני עושה בהווה ולאן אני הולך. לי אין ארץ אחרת. אחרי השואה אני יודע שהמקום היחיד בו אני הרוב הוא ישראל, בכל מקום אחר בעולם אני אהיה מיעוט ואני לא יכול לחיות יותר כמיעוט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם