הדרך לאושוויץ: כיצד גובש הפיתרון הסופי?
ההיסטוריון איאן קרשו מסביר בספרו החדש כיצד ציפייתם של הגרמנים לגאולה לאומית שהציע להם אדולף היטלר, הובילה להשמדת היהודים
קרשו התמקד במחקרו בקשר שבין המנהיג לעם שנהה אחריו, אימץ את הנאציזם ולא בלם את מעשי הפשע של הרייך השלישי. "הדרך לאוושויץ נסללה בידי השנאה, אבל רוצפה באדישות", כותב קרשו, שהתפרסם בזכות ביוגרפיה עבת כרס שכתב על אדולף היטלר.
הגדרה זאת מבהירה למעשה כי די היה באדישות ובאנטישמיות הרדומה של הגרמנים כדי לאפשר לראשי הרייך השלישי לתת ביטוי מעשי לשנאתם ליהודים. אדישות זאת היא שהעניקה למנהיגים הנאצים את חופש הפעולה לממש את תוכנית רצח העם שהגו.
עליית הנאצים לשלטון הייתה, לפי קרשו, שונה ממהפכות אחרות בכך שהלהט המהפכני של המשטר נמשך ללא מעצור. למרות שהנאצים השתלטו על כל המוסדות בגרמניה כבר ב-1934, הם המשיכו לפעול בדינמיקה המאפיינת מהפכנים זה מקרוב באו.
הם לא עברו לשלב של "נורמליזציה". הוא מכנה זאת "הקצנה מצטברת" ולאדולף היטלר יש תרומה משמעותית לכך. בתחילה היו "אויבים מבית" שעליהם היה צריך להתגבר, אחר כך עלה המאבק מדרגה והופנה נגד "אויבי הגזע".
ב-1939 הופנה המאבק גם נגד האויבים החיצוניים, ובראשם הפולנים והרוסים (הבולשביקים). זה היה השלב שבו אוחדו והתממשו שני מאפיינים מרכזיים והכרחיים בתפיסת העולם של היטלר: ההתפשטות הטריטוריאלית וסילוק היהודים.
מעמדו הייחודי של הפיהרר היה תופעה ייחודית נוספת שהשפיעה על מהלך הדברים. היטלר לא ניהל את המנגנון השלטוני, הוא קבע את הקווים המנחים, והוא הפעיל
מדובר בדמות שצומחת בעת חרום ואמורה לממש את התקוות והשאיפות של העם, להעניק לו "ישועה" לאחר "טיהור" הטמא והמזיק מן החברה. מאז כשלון הפוטש במינכן (1923) החל היטלר להאמין שמפלגתו צריכה להיות "מפלגה של מנהיג".
הוא היה למקור האידיאולוגי היחידי של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית ובעל סמכות ללא מגבלות. הרעיונות האידיאולוגים היו מעטים והם כללו מושגים כ"סילוק היהודים", "מרחב מחיה", "גזע עליון" ו"מלחמה" למען מימוש "הגאולה הלאומית".
חלקים שונים מבני העם הגרמני, ובהם העילית הפוליטית ובני הדור הצעיר, מצאו בהנהגה של היטלר מרכיבים שתאמו את שאיפותיהם ואפשרות להגשימן. עובדה זאת שירתה היטב את המנהיג ואפשרה גם את ביצוע תוכנית ההשמדה של העם היהודי.
במאמר הפותח את ספרו מציג קרשו את המושג "לכוון לדעתו של הפיהרר". הוא מצטט נאום שיגרתי של פעיל המפלגה מ-1934: "...חובתו של כל אדם היא להשתדל לכוון לדעתו של הפיהרר ולמה שהוא רוצה שיקרה".
כך פעלה לפי קרשו הסמכות הכריזמטית ברייך השלישי – ניתוח כוונותיו של המנהיג ופעולה על פיהן. היטלר היה הציר המרכזי והמקשר: הוא היה מתווה הרעיון, הוא הציב קווי פעולה מנחים למימוש החזון, והוא שאפשר בתוקף מעמדו מהלכים של נאמניו ללא כל סייגים ביורוקרטיים המאפיינים מערכות שלטון.
מחקריו של קרשו נותנים בסיס להבנה של ההתרחשויות בגרמניה, שתחילתן בתוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה. הוא חקר את "דעת הקהל", או לפי הגדרתו, "דעת העם". מסקנתו היא כי אין לראות בבני העם הגרמני גוף אחד שהתלהב ממהלכיו של המשטר הנאצי המיישם את מאווייה של האומה ולכן נתמך בכל מעשיו.
באותה מידה, אין הוא מקבל את הגישה המתגוננת שהציגו הגרמנים לאחר המפלה, כאילו מדובר במשטר שהונהג בידי קומץ מטורפים שהטיל אימה על האזרחים ומנע כל אפשרות להביע התנגדות למהלכיו. קרשו מצא במחקריו כי מרבית בני העם הגרמני היו מוטרדים בבעיות הקיום שלהם.
חיי היום-יום בגרמניה, לפני פרוץ המלחמה ובוודאי אחרי סתיו 1941, כאשר התברר שהמלחמה בחזית המזרחית תהיה ממושכת, הניבו חוסר נחת ותבעו התמודדות עם קשיים לא מעטים. לפי קרשו, מציאות החיים בגרמניה הנאצית גרמה לאי-נחת בכל מגזרי האוכלוסייה כמעט. מכל מקום, אופוזיציה מאורגנת לא קמה, הן בשל פיצול האינטרסים והן בשל אלימות המשטר.
קרשו מאמץ מושגים מתחום הסוציולוגיה שיצרו הבחנה בין ה"יומיומי" לבין ה"חריג". לגישתו, בנושאים החורגים מהוויות היום-יום, הצליח המשטר הנאצי ליצור אחידות בקרב העם על ידי בניית מטרות אוטופיות מרוחקות ומשותפות.
כך היה בסוגיות של מדיניות חוץ שבהן נרשמו הישגים (ניתוץ הסכמי ורסאי) וכך גם ב"שאלת היהודים". דעת העם ב"שאלת היהודים" נפרשה לפי קרשו על פני קשת רחבה: משונאי יהודים, שהיו מיעוט, למיעוט בקצה האחר של הקשת, שכלל בעלי רגשי מוסר נוצרי או ליברלי-הומניטרי.
בתווך ניצב הרוב: בעלי דעות קדומות ותפיסות אנטישמיות רדומות, שהתעמולה הנאצית חלחלה אט-אט לתוכם. אותו רוב לא תמך במהלכים אכזריים נגד היהודים וגם לא נטל בהם חלק. הגרמנים קיבלו בהסכמה את ההגבלות שהוטלו על היהודים, שדחקו אותם מחיי הכלכלה ונידו אותם מן החברה.
היהודים, שבודדו ונעלמו מחיי היום-יום, נעשו ל"חריג". אחרי שניטל מן היהודים היסוד האישי, יכלו הסטריאוטיפים שיצרה מכונת התעמולה הנאצית, להתבסס. הגרמני בחר להתעלם מ"השאלה היהודית". כאשר בשלבים המאוחרים יותר חלחלו לתחומי גרמניה ידיעות על המתרחש בשטחי פולין ורוסיה, התמחה הגרמני ב"לדעת איך לא לדעת". האדישות ו"המיתוס של היטלר" אפשרו את גירוש היהודים והקמת מחנות ההשמדה.
קרשו בחן גם את השאלה איך ומתי התקבלה ההחלטה על "הפתרון הסופי". האם הייתה זו פקודה שכוונה מלמעלה, מברלין, או ש"הפתרון" נוצר בשטח בידי אנשי הס"ס והגסטפו, שנאלצו "לתת מענה" לנסיבות שנוצרו באזור פעילותם. המחקרים מעלים שמדובר בתהליך.
תחילה דובר בגירוש ויישוב היהודים במזרח, מעבר להרי האורל. אולם כשהתברר שהמלחמה אינה מוכרעת והגטאות מלאו אדם, נעשו מהלכים מקומיים להשמדה פיזית. במקביל, בברלין, החלו לדון בתוכנית מקפת להליך השמדה מסודר.
קרשו מציין את שלהי הקיץ וראשית סתיו 1941 כמועד שבו נפלה ההחלטה המרכזית לטפל ב"שאלת היהודים". תפקידו של היטלר היה בהשמעת הצורך ב"פתרון רדיקלי". היידריך והימלר היו להוטים להוציא את הצורך הזה אל הפועל.
המציאות המרה מלמדת שנמצאו די והותר גרמנים, וגם משתפי פעולה, שהתגייסו למימוש המשימה. ככל שהתהליך צבר תאוצה, בגרמניה עצמה הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מן ההשמדה. האזרחים נסוגו אל "התחום הפרטי". הם היו עסוקים בקיום היום-יומי, בחרדה מפני הפצצות ובדאגה ליקיריהם בזירת הקרבות במזרח. לדאגה ליהודים בצל התעמולה הגזענית המתמשכת לא היה מקום בתודעתם.
אסור להתעלם מכך - וקרשו מבהיר זאת - שהיו בגרמניה גילויים אזרחיים של עזרה וידידות כלפי יהודים, כפי שהדברים מצאו גם ביטוי ביומניו של ויקטור קלמפרר ("יומנים 1933-1945", עם עובד), שהיה נשוי לאישה ארית ושהה מרבית שנות המלחמה בדרזדן.
בסופו של אחד המאמרים בספרו מצטט איאן קרשו דברים שאמר וילי ברנדט (בעבר ראש עיריית ברלין וראש ממשלת גרמניה המערבית): "אם יש לקח שאפשר ללמוד מהשמדתם של מיליוני יהודים, הריהו שראוי לאנשים ונשים הגונים ללמוד ולברור את הטוב ולבחור בו, ולעשות זאת לפני שכוח נפשע נוצר ומתייצב. זה הלקח היחיד שעל ההיסטוריה ללמד, כדי שהדבר לא ישוב ויקרה". זה נכון לכל עת ולכל מקום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם