השואה כמשל: להיכנס לראשו של קצין אס-אס
ניצול השואה אדגר הילזנראט מסביר מדוע החליט לכתוב סיפורי שואה פיקטיביים מנקודת מבט גרמנית – ואיך הם הצילו אותו משיגעון. בגרמניה הוא כוכב, ובגיל 85 הוא מקווה לקבל הכרה גם בישראל
אך לא זו בלבד: הרוצח הנאצי בחר להגר לארץ ישראל הנאבקת על עצמאותה. אחרי הכל, הוא חשב, זה המקום האחרון שבו יחפשו נאצים. שולץ-פינלקשטיין חי בין היהודים וניסה להיקלט בארץ, אבל מעולם לא הצליח לברוח מפני עצמו.
הסיפור הזה של שולץ-פינקלשטיין לא התרחש במציאות. זו, בקצרה, עלילתו של "הנאצי והספר" - ספרו של הסופר היהודי-גרמני אדגר הילזנראט, שיצא לאור בשנות ה-70 ותואר על ידי נתן זך כספר השואה המוזר ביותר שאולי נכתב אי פעם בידי יהודים ולא יהודים כאחד.
הילזנראט נמנה כיום עם חשובי הסופרים היהודים החיים בגרמניה, אך כמעט שאינו מוכר בישראל. הוא נולד ב-1926 בלייפציג שבגרמניה וגדל בעיר סמוכה. לאחר שעלו הנאצים לשלטון ב-1933 החל הילזנראט לספוג התקפות אנטישמיות מצד חבריו לספסל הלימודים ואף ממורים נאצים, עד שסולק מבית הספר.
בתחילת נובמבר 1938, עוד לפני ליל הבדולח, נמלט עם אמו אל העיירה סירט שבחבל הארץ בוקובינה – בעבר חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית וכיום בגבול רומניה-אוקראינה. בבוקובינה חיו עמים רבים זה לצד זה: רומנים, אוקראינים, גרמנים, פולנים, הונגרים, רוסים וכמובן גם יהודים.
עם העיירה סירט (או סרט בגרמנית), שבה חיה המשפחה אחרי הבריחה מזרחה, הזדהה באופן עמוק יותר מאשר עם גרמניה, ארצו הראשונה. בהשראת התרבות העשירה והמגוונת של החבל, שבה נולד גם אהרן אפלפלד, החליט הילזנראט שיהיה סופר, ושם גם החל לכתוב את הרומן הראשון שלו. ואולם כשכוחות הציר כבשו את חבל הארץ בקיץ 1941, גורשה המשפחה לגטו מוגילב שבחבל טרנסניסטריה.
לא פעם ניצל הילזנראט הצעיר ממוות בטוח בטרנסניסטריה. "פעם אחת תפסו אותנו השוטרים הרומנים ללא הניירות שלנו", הוא נזכר. "לקחו אותנו אל הבור. כבר עמדנו מול מכונות היריה, אבל ברגע האחרון הגיעה הודעה מהמפקד, שיש לשלוח אותנו חזרה לגטו. במקום לירות בנו, הציעו לנו השוטרים סיגריות. זו היתה הסיגריה הראשונה שלי. הטעם שלה היה כל כך נפלא, שמאז לא הפסקתי לעשן".
חרף אחוזי התמותה הגבוהים בגטו, הצליחה המשפחה לשרוד בזכות קשרים אישיים עם הפיקוד הרומני, עד השחרור הסובייטי במרץ 1944. גם רומן הביכורים שכתב הילזנראט בגטו שרד את המלחמה, אך לאחר השחרור, במהלך הנדודים ברומניה, נגנב עם שאר רכושה של המשפחה. "לא ניסיתי לשחזר את הרומן ההוא, אבל סגנון הכתיבה שלי נשאר גרוטסקי, כפי שהתגבש בגטו".
בינואר 1945, לאחר השחרור, הגיע הצעיר היהודי לארץ ישראל כאשר התותחים עדיין רועמים באירופה. אך פערי השפה הקשה על קליטתו. "היו הרבה יקים, בכל מקום, ודיברתי רק גרמנית. אך היה לי ברור שסופר לא אוכל להיות שם. הייתי שמח אילו למדתי עברית, אילו יכולתי לכתוב ישירות לציבור בארץ. אבל באותן שנים הייתי, לצערי, עצלן מדי".
כעבור שנתיים, ב-1947, נסע לצרפת כדי להתאחד עם אביו, שאותו לא ראה כמעט עשור, ובראשית שנות
אני מעז לשאול אותו האם הישרדותה של משפחתו הקרובה היא הגורם שמבדיל בינו לבין ניצולים אחרים, כדוגמת אפלפלד, המרבים לעבד בכתיבתם חומרים ביוגרפיים כהתמודדות עם הטרגדיה האישית. "אכן, הרי לשמחתי לא הייתי צריך להנציח את משפחתי. במקום זאת רציתי להקים, באמצעות הספרות, אנדרטה לשואה בכללותה, לאירוע עצמו".
כאשר מימש את חלום ילדותו והפך לסופר, חי אמנם בארה"ב, אבל כתב עדיין בגרמנית. מדי פעם נסע לביקורים בגרמניה ובאחד הביקורים במינכן נולד ספרו המפורסם ביותר, הנאצי והספר. זהו הספר היחיד שתורגם עד כה לעברית ובימים אלו רואה אור במהדורה מחודשת בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
ברומן, גרוטסקה סטירית שנכתבה ב-1968, משתדל הילזנראט להפר את ציפיותיו של הקורא. שוב ושוב מהתל הסופר בקלישאות העוטפות את עולמנו, עד שאובד אמוננו בהן ומבטנו נפתח אל המהות האבסורדית שבחיים לאחר ההשמדה. כך למשל מתואר איציק פינקלשטיין כבלונדיני בעל עיניים כחולות ואף נאה, בשעה שעל מקס נגזר להסתפק בשיער שחור, עיני צפרדע ואף נשרי. הילזנראט אינו מציע אפיון פסיכולוגי ברור לדמויותיו, אלא מותיר אותן עם תוקף אוניברסאלי, כצד מצדדיה של הנפש האנושית. כתיבתו, המבוססת על דיאלוגים, מזכירה לעתים מחזה תיאטרון.
כאשר נכתב הנאצי והספר, השימוש בגרוטסקה לתיאור תהומות השואה היה עדיין בגדר חידוש. זו אף כנראה היצירה הספרותית הראשונה שניסתה להתמודד עם משבר התרבות דווקא מנקודת מבטו של המבצע, של הנאצי, שאמור לשאת באחריות ישירה למשבר.
בחירתו של היזלנראט, כניצול השואה, לדבר דווקא מפיו של איש הס"ס, הקשתה מאוד על קבלתו של הספר. ואולם, הקורא הישראלי עשוי למצוא עצמו מופתע לנוכח הדמיון הרב בין קשיי החיים של העולה החדש מקס שולץ לבין קשיי היומיום של הצבר. ומאליה עולה השאלה: האמנם יכול גם רוצח אלפים להיות נעבעך מעורר רחמים, כאחד האדם?
הספר אינו פשוט לקריאה, וישנם קוראים שירימו גבה על כך שנאצי מיטיב להיטמע בכור ההיתוך של ישראל הצעירה. מדוע שלחת את מקס שולץ, אני שואל את הילזנראט, למצוא בית חם דווקא בקרב הציונים של תל-אביב? האם יש בזה אמירה פוליטית?
"לא, לא. זו רק פרובוקציה. אני אוהב פרובוקציות. אבל ישראל התוססת, זו שאני מתאר בספר, מבוססת על הזיכרונות שלי, על החוויות מתקופת הישוב". והוא לא רואה פסול בכתיבת פיקציה על השואה. "השואה היא נושא ככל האחרים", הוא אומר. "הרומנים שלי מומצאים, אבל דווקא בתוך הדמיון טמונה האמת. הרי חוויתי את השואה בעצמי".
על אף הקשיים בתחילת דרכו המקצועית, הצליח הילזנראט לרכוש לעצמו, דרך הספרות, מעמד, הכרה והערכה בגרמניה שאליה חזר סופית ב-1974. האם סלח לגרמנים? "לא סלחתי ולא מחלתי. לא היה לי קשר של ממש לגרמנים המבוגרים. נמנעתי מהם, כי לא יכולתי לדעת אם תמכו בעבר בהיטלר. אבל הדור הצעיר אינו אשם".
קרובי משפחתו חיים בישראל ומדי כמה שנים הוא מבקר בארץ. מעולם לא נטר טינה על קשיי הקליטה שלו, שתרמו להחלטתו לעזוב את הארץ. לכבוד השקתו המחודשת של הנאצי והספר, הוא מתכנן להגיע שוב לישראל בסתיו הקרוב. "ישראל קרובה מאד ללבי. אני לא מתעניין כמעט בפוליטיקה גרמנית, אבל עוקב בעיתונים באופן יומיומי אחר הנעשה בישראל".
הוא מספר שלאחר המלחמה סבל מדיכאונות קשים, ברומניה ובארץ. כאשר הגיע לצרפת, נשלח לטיפולים. אפילו מכות חשמל בוצעו בו, אך ללא הועיל. רק הכתיבה החלה לשחרר את העול. "למדתי מהסופר אריך מריה רמרק, איך לעבד את הזיכרונות לסיפורים. הוא היה ההשראה".
האם רצית שיבינו אותך, את מה שעבר עליך?
"כן, רציתי, אם כי אני לא נמצא במרכז הסיפורים. לא כתבתי כדי לספר על עצמי. כתבתי, כי הייתי צריך, כי רק כך יכולתי להתמודד עם העבר".
כיום, בגיל 85, הוא חי בברלין. כתובתו נשמרת בסוד, "מטעמי ביטחון", ושמו אינו מופיע בכניסה לבית. האם חווה כאן גילויי אנטישמיות? "בשנת 1978", הוא נזכר, "כאשר התפרסמתי בגרמניה המערבית, ניסו ניאו-נאצים להפריע לשני ערבי קריאה שלי". מאז לא נתקל ביחס דומה, ובכל זאת קשה מאד לחצות את מעגל הידידים השומרים עליו, לשיטתם. הם אלו המטפלים כיום במורשתו הספרותית, שממשיכה להימכר היטב בגרמניה: חנויות הספרים מחזיקות באופן קבוע כותרים של הילזנראט.
הוא אומר שכסופר יהודי חשוב לו שיכירו אותו גם בישראל. "אני מרגיש מאד יהודי״, הוא אומר. מה פירוש להיות יהודי, עבורך? ״ההכרה שאני בן לעם הזה. אין לי עניין בדת, אבל יש לי קשר עמוק ליהדות, כלומר לעם ישראל, למדינת ישראל". "אילו הייתי יודע עברית, הייתי כותב מראש ליהודים. אבל רצה הגורל ושפתי היא גרמנית. כעת אני מקווה, שהספר יקרא על ידי צעירים, אולי גם בבתי הספר".
גלמוד ועייף, ללא משפחה של ממש, נראה כי בתום נדודיו לא עלה בידו למצוא באמת את מקומו. בעבר היה חבר בקהילה היהודית, אך פרש ממנה עקב תשלומי המס (בגרמניה אין הפרדה ברורה בין דת למדינה, וחברי קהילות דתיות מחויבים בתוספת למס־הכנסה). כיהודי אתאיסט, בבית הכנסת אינו מבקר.
עם זאת, לאחרונה נעשה שוב חבר בקהילת ברלין, "כדי שאוכל להיקבר בבית העלמין היהודי". הוריו קבורים בנהריה. האם לא היה רוצה להיקבר גם כן בישראל? "למען האמת, הייתי רוצה להיקבר בבוקובינה, בסרט. הרי זו היתה העיירה שלנו".
עיירה שהיתה, אך איננה עוד. גם אם שמה מופיע כיום במפה, הרי שאבדה בבורות ההריגה. כמו עיירות רבות, כמו בוקובינה, כמו אירופה בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם