הוא היה: פרידה מאוחרת מעזר ויצמן
את הערב שבו עזר ויצמן נקבר ביליתי בבליעת כדורי מורפיום אצל האחים ראמוס בניו ג'רזי. במלאות שש שנים למותו, טור געגוע לאיש הטוב ההוא, שבהלווייתו לא הייתי
סימה, אבל לא טרחתי להגיע ללווייתה.
זה לא אחד הדברים שאני גאה בהם, אבל ביום פטירתה של סבתא סימה הייתי שרוי בעילפון על רצפת הפרקט הסינתטי של דירתי לאחר שלקחתי קוקטייל שהורכב ממספר דו ספרתי של כדורי הרגעה סטנדרטיים וכמה יחידות של כדור אנטי פסיכוטי בשם "אטומין" שהשפעתו המרדימה כל כך חזקה שלא משנה איפה תהיה ומה תעשה, שלושת רבעי שעה לאחר שלקחת אותו תמצא את עצמך קורס לתרדמה של כמה ימים סטייל היפהפייה הנרדמת של גוש דן.
רק אחרי ארבעה ימים של שינה רצופה (כן, ארבעה ימים), כשהקצתי ממרתון השינה, נודע לי שסבתא סימה נפטרה מסרטן ושלווייתה הייתה אתמול. האמת היא שזה לא ממש הזיז לי. לא היו לי שום רגשות אשם על כך שלא נכחתי בלוויה.
אני מניח שזה היה שילוב של שני גורמים: נוכחותה של סבתא סימה בחיי לא הייתה כל כך משמעותית (בהשוואה לסבותיי האחרות), ובאותה התקופה נהגתי באופן עקרוני ואידאולוגי להרגיש כמה שפחות ולהסניף כמה שיותר. אפילו המצאתי מוטו: "החיים קצרים - אך מערות האף קצרות עוד יותר" שנועד להמחיש את האמונה שהדרך הכי טובה להעביר את חיינו היא ללא סנטימנטים ועם כמה שיותר חומר להסנפה.
וכשרותם, אמי המאמצת, ביקשה שאבוא לניחום אבלים, חשבתי שזה חתיכת כאב ראש להצטייד במספיק כדורים ואבקות ליום שלם בראשון לציון. מה לעשות, בחייו של הג'אנקי הפעיל היכולת להגיע למקומות מסוימים ולהתמודד עם אירועים מסוימים נמדדת על פי כמות החומר שיש לך. הכל נמדד בגרמים, מיליגרמים, שורות, שקיות, בלונים, אבנים, שאכטות, מרשמים.
כל זה הוא הקדמה שנועדה להכין את השטח: הכי קרוב שהגעתי לנוכחות בלוויה היה כשבן משפחתי עזר ויצמן נפטר בדיוק לפני שש שנים, ב-24 באפריל 2005.
בניגוד למצב הישנוני בו הייתי כשסבתא סימה נפטרה, כשעזר מת הייתי ערני ודרוך. וכשעזר נפטר לא נשארתי אדיש. אני זוכר את זה די טוב: הייתי בחופשה בבית אמי בניו ג'רזי וכשפתחתי את אחד מאתרי האינטרנט ישר קפצה עליי ידיעה חדשותית שצעקה באותיות גדולות שהנשיא עזר ויצמן הלך לעולמו ולווייתו תיערך בימים הקרובים.
מיד הרמתי טלפון לאבי בישראל שאמר שאין סיבה שאגיע, ושבכל מקרה זו הולכת להיות לוויה ממלכתית - עם מטחים ומטסים ונאומים ארוכים וכל מיני דיינים וגפנים ונבחרי ציבור, שבאים בעיקר בשביל להצטלם לעיתון של מחר עם פרצוף אבל וחצי דמעה, מין מופע יח"צ בחסות המוות של עזר.
אני זוכר שאמרתי לאבא שלי שחבל שמכל בני המשפחה - שעם רובם יש לי קשר רופף במקרה הטוב - דווקא עזר הלך. אפילו כמעט שחררתי מגרוני משפט שחוק ודביק נוסח: "למה אלוהים תמיד לוקח
כנראה כזה הוא מוות של מישהו שאתה אוהב: דביק. שחוק. קלישאתי. בסוף הסתפקתי בהערה על כך שכאנתרופולוג מוסמך אני יכול להגיד שעזר ללא ספק היה אחד מאותם אנשים נדירים כל כך, שכמעט לא רואים במאה ה-21, אנשים שהתברכו בשני התכונות הקשות כל כך להשגה בימינו: אנושיות וטוב לב.
ורק אז בכלל קלטתי שאני אומר "היה". זה לא שהיו לי כאלה יחסים קרובים עם עזר. מבחינה פורמלית אנחנו אפילו לא משתייכים לאותו ענף בעץ המשפחתי. הקשר בינינו מסתכם בזה שהוא נשוי לראומה, אחותה של סבתי. אינני יודע אם זה נחשב לקרוב משפחה או לרחוק משפחה, או לסתם אדם שאתה יודע שהוא קשור אלייך איכשהו, אבל לא יכול ממש להסביר איך.
אך זה כל העניין: במעט היחסים שהיו לנו הוא הצליח להיות הרבה יותר אנושי והרבה יותר תומך מהרבה בני משפחה אחרים שעל פי העץ קרובים אליי הרבה יותר. ולכן, בכל שנה, כשמגיע תאריך פטירתו, אני לא יכול שלא להיזכר בכל המפגשים הקטנים שלי איתו לאורך השנים וקצת להתגעגע אליו.
כשהייתי בכיתה ד' או ה' החלטתי להעשיר את שעות הפנאי שלי בחוג לעיתונאות צעירה במכללת אחווה. זה היה חוג שאני לא זוכר ממנו כלום פרט לזה שיום אחד המורה של החוג ביקש מאיתנו לערוך ריאיון עם מישהו מפורסם. "וזה לא חייב להיות הבן אדם הכי מפורסם בעולם", הדגיש המורה והתכוון לזה שגם אם נביא ריאיון עם מישהו שפעם שיחק על הבמה של איזה תאטרון נידח בתור סוס, או עם עוזר מאמן כושר של קבוצת כדורסל בליגת המושבים, זה יהיה בסדר מבחינתו.
אבל אני הייתי נחוש ללכת על כל הקופה, אז התקשרתי לסבתא רות וביקשתי שתשאל את ראומה אם זה יהיה אפשרי לראיין את עזר, שהיה אז נשיא המדינה.
עזר הסכים על המקום ופינה מיד כמה שעות מהלו"ז היומי שלו לטובת הריאיון הזה שאיש למעשה לא יקרא. תוך כמה ימים הייתי במשכן הנשיא בירושלים, יושב בחדר האירוח הנשיאותי עם עזר ומראיין אותו.
הריאיון עצמו התמקד בעיקר בשנותיו של עזר בחיל האוויר המלכותי של בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה. נדמה שכל מה שעזר רצה לדבר עליו היה קרבות אוויר - ואני נתתי לו לדבר על זה כמה שרצה. הוא דיבר על זה בלהט כל כך היסטרי שידעתי שאסור להפריע לו. ואז פתאום, לקראת סוף הריאיון, מיד אחרי ששאלתי מהן המטרות שהוא מציב לעצמו בתור נשיא או משהו כזה, הוא הביט בי ואמר: "בחייך, מה זה חשוב. ספר לי מה איתך, ליאורי, זה הכי חשוב. איך בבית ספר? איך עם החברים? יש לך חברה? אתה משחק כדורגל?".
לא ידעתי מה לענות. אני זוכר שחשבתי לעצמי שעוד לא הגעתי לחלק הזה בחוג לעיתונאות צעירה, בו מסבירים לך מה לעשות כשהמרואיין פונה אליך בנימה אישית ורוצה לדעת איך בבית הספר.
בהמשך חיי יצא לי לפגוש אותו עוד הרבה פעמים - בעיקר באירועים משפחתיים - והוא תמיד נשאר כזה: אישי, לוחץ, הכי לא פורמלי, ספונטני, אנושי, מתעניין, אכפתי, עם נוכחות של כוכב רוקנרול.
זה תמיד היה הכי בולט בעיניי: "הנוכחות" הזאת שלו. כשעזר היה מגיע לאנשהוא יכולת להרגיש שהמקום ממש מתעורר לתחייה, האטמוספרה נדרכת והמבטים כולם מופנים אליו. מעבר לאינסוף כריזמה וחן אישי, מה שבאמת הדביק את המבטים אליו היה זה שאף פעם לא ידעת מה יהיה הדבר הבא שהוא יעשה.
תמיד היה ברור שבדיוק כמו שכל כוכב רוק עלול בכל רגע נתון לקחת את הטלוויזיה ולהשליך אותה לבריכה בזעם, כך גם עזר עלול להגיד או לעשות משהו לא מעונב ולייצר שערורייה. וזה היה פשוט מקסים, הגבוליות הזו שלו הלמה אותו כל כך.
ישנם מעט מאוד אנשים שיודעים להפגין גבוליות בצורה ראויה, שגורמת להעצמת האישיות שלהם ולהאדרת הנוכחות הפרטית שלהם. עזר היה אחד מאותם אנשים. בפעם האחרונה שיצא לי לדבר איתו הוא כבר היה חולה ותשוש ואני הייתי חייל טרי.
זה היה מיד אחרי שסיימתי את הטירונות הג?ובניקית המזורזת שלי ושוגרתי לימ"מ של חיל האוויר. עתידי בחיל היה לא ברור. היו לי כל מיני בעיות של סיווג ביטחוני ועניינים פרוצדורליים אחרים שמנעו ממני להתמקם בתפקיד סופי.
בינתיים סופחתי לימ"מ בבסיס שדה דב. פתאום, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, קיבלתי טלפון מעזר. "ליאורי, שמעתי שאתה בחיל האוויר", הוא אמר. "אתה יודע שיש לי קשר לחיל הזה, נכון?" ועוד לפני שהספקתי להגיד מילה הוא המשיך: "שמעתי שיש לך בעיה עם הסיווג או משהו. תן לי לעזור לך בזה, ליאור, והכל יהיה בסדר גמור. אין לך ממה לדאוג. אני כאן, אני איתך".
וככה , באחת התקופות המשמימות והקשות בחיי, הוא היה מתקשר אליי כל יום ובודק מה שלומי ואיך אפשר לעזור. אפשר היה לזהות בקולו את הזקנה והתשישות, את המאבק על כל נשימה, אבל בכל זאת הוא התקשר לראות מה קורה איתי.
חשוב לזכור: אני לא הייתי הנכד הטייס שלו, הייתי סתם ג'ובניק עצלן שחיפש את הדרך הקלה והקצרה ביותר להעביר את השירות, אבל בכל זאת הוא היה נחוש לעזור לי.
הוא ידע, אני מניח, שעצם זה שאני ג'ובניק זה בעצם הצהרה שאני מעדיף לא למות בעד ארצנו (ואם כבר למות אז שיהיה קל"ב), הצהרה שמנוגדת לכל מה שהוא ייצג והאמין בו, אבל הוא לא חרץ את דיני ולא הטיף לי מוסר, אלא פשוט שאל בקולו העייף: "ליאורי, מה שלומך?" ואפשר היה לשמוע את טוב הלב האינסופי מתפרץ בקולו בכל פעם שהוא היה אומר "ליאורי". אי אפשר היה לפספס את זה.
בסופו של דבר נשארתי בניו ג'רזי. לא ארזתי מזוודות ולא נסעתי ללוויה של עזר. בחדשות באינטרנט ראיתי שהייתה לוויה מאוד מכובדת, מאוד פוטוגנית, שלכמה רגעים השמים נצבעו לכבודו בכמה מטוסי אף-16 ובספיטפייר השחור שלו.
אני בטוח שעזר הביט על הלוויה שנערכה לו מהעולם הבא וחשב לעצמו בזעם: "מי הנבלה שטס לי במטוס? שלא יהרוס לי את הריפוד?". אבל החיים נמשכו כהרגלם. בערב כבר הייתי בדרכי לעיירה קטנה בשם אדיסון.
הייתה שם מישהי בשם התר שהיו לה הרבה אהבה והרבה כדורים בשבילי. התר הייתה טיפוס אלסטי (ואני בטוח שעודנה כזו): בבוקר הייתה הולכת לקולג', בערב הייתה רוקדת במדיסון סקוור גארדן בתור מעודדת של הניו יורק ניקס ובלילה הייתה מחממת גושים משונים על ניירות כסף ושואפת אותם עד שהייתה שומעת את "המוזיקה עולה לה למוח", כך היא תיארה את זה.
שנינו ידענו ששום דבר טוב לא ייצא מהקשר הזמני שלנו, וזה בדיוק מה שהלהיב אותנו. כשהגעתי אליה באותו ערב היא אמרה שיש מסיבה טובה של חברים שלה - אנשים שידועים כמי שתמיד מצוידים בחומר טוב - בעיירה הסמוכה, ומיד היינו בדרכנו לשם.
בדרך סיפרתי לה שקרוב משפחה שלי נקבר היום וזה קצת מדכדך אותי. התר אמרה שאין סיבה להיות עצוב ממוות של מישהו כי החיים הם כמו ניהול חניון של מכוניות - מדי פעם אתה מאבד מכונית או שתיים, אבל עדיין אתה לא סוגר את החניון. חשבתי שזה אחד הדימויים הכי גרועים שיצא לי לשמוע בחיי הקצרים. וחוץ מזה, היא המשיכה, אני בטוחה שהוא (היא התכוונה לעזר) היה רוצה שתהיה כאן ועכשיו, במכונית, בדרך למסיבה בבית של האחים ראמוס, והוא היה רוצה שתמשיך את הערב ותבלה ותעשן את החומר של האחים ראמוס כל הלילה.
אמרתי לה שלא נראה לי, כי הוא היה דווקא איש צבא ממלכתי כזה, לא ברון סמים קולומביאני. ואז היא שאלה אותי: מה נראה לך, שאנשי צבא ממלכתיים לא משתמשים בסמים? צודקת, אמרתי בלחש כי לא רציתי להתווכח איתה, והעברתי נושא.
כשהגענו לבית של האחים ראמוס מצאנו שני צעירים מטורפים, שפתחו לנו את הדלת ואמרו: ברוכים הבאים למסיבת פתיחת הקיץ של הראמוסים. בפנים היה שולחן ביליארד גדול והם נצמדו אליו כל הלילה והכו בכדורים במרץ.
מדי פעם הם היו לוקחים הפסקה והיו מעשנים או מסניפים משהו. באחת ההפסקות האלו שאל אותי אחד האחים אם אני אוהב מורפיום. אמרתי לו שאני לא משתגע על אופיאטים, אבל אשמח לקחת, אני לעולם לא אומר לא לסמים. "אם כך, בוא איתי", הוא אמר והוביל אותי לחדר שלו בקומה השנייה של הבית.
כשנכנסנו הבחנתי מיד בפוסטר ענק של מטוס ספיטפייר שחור על הקיר. המטוס הזכיר לי את עזר. האח ראמוס הבחין שמשהו עובר עליי. הוא שאל מה קרה ואני הסברתי לו שהפוסטר הזה מזכיר לי מישהו מהמשפחה שלי שנפטר ממש לא מזמן. "Well you know, Shit happens", הוא אמר והגיש לי שתי קפסולות כחולות של מורפין רפואי. בלעתי את זה ויצאתי מהחדר.
תוך חצי שעה יכולתי להרגיש את הכדורים מתחילים להשפיע ואיך כל העצב והדכדוך על מותו של עזר מתפוגגים ומפנים את מקומם לטובת האופוריה המורפינית המשחררת. רוב הערב הייתי תחת ההשפעה של המורפיום (בהמשך לקחתי עוד כדורים) וכמעט לא יצא לי לחשוב על מותו של עזר ועל הלוויה שבה לא נכחתי.
בפעמים המעטות שכן יצא לי לחשוב על כל העניין אמרתי לעצמי שזה באמת עצוב שלא אראה אותו יותר, אבל לפחות אני יכול להתנחם בזה שבקצב שאני משמיד את הגוף שלי עם כל הכדורים והסמים האלו, אני תכף פוגש אותו בעולם הבא. זה הצחיק אותי משום מה. הרבה דברים הצחיקו אותי באותו הלילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם