הכלב גורי לא יחזור לישראל
התרגלתי לנביחות, התרגלתי לזלילות ואפילו לעודף המרץ. מיקי בן זאב נזכר בטיסה לסיאטל עם הכלב גורי, אל הארץ הוא חזר לבד
◄חלק א': 10 שנים לפני שגורי הורדם
◄חלק ב': גורי ואני – סיפור אהבה
למרות ההפשרה ביחסים ביני לבין גורי, הוא לא היה כלב קל. הבעיה הכי קשה היתה תאווה לאוכל שלא יודעת גבול. כל מה שדומה לאוכל או מריח כמו אוכל היה האל היחיד שבפניו הרכין גורי את ראשו, או יותר נכון הסתכל עליו כמהופנט. הכל היה כשר בעיניו. ואני מתכוון ה-כ-ל. כל ניסיונות האילוף לא צלחו. מחסום על הפה, חבטה על האף אחרי נשנוש בלתי מורשה. בשלב מסוים הסתובבתי לידו עם שפריצר של נוזל מנטה. כל ניסיון ללעוס משהו הסתיים בשפריץ לפנים. לפעמים לעין כי גורי ניסה להתחמק אחרי השפריץ השני אבל גם זה לא עזר.
גורי היה מוכן לסבול הכל ובלבד שיוכל לזלול איזה ארוחת גורמה בדמות סנדוויץ' מצחין שנזרק ברחוב על ידי ילד שוויתר על ארוחת העשר שלו שבוע קודם. גורי לא עצר שם, קצת אשפה שנפלה מהפח, שיירי חטיפים על אריזתם, עצמות של פגרים, הכל נעלם במורד הלוע של שואב האבק הזהוב, לרוב אפילו מבלי להילעס.
פעם הוא אפילו הצליח לבלוע חפיסת שוקולד שבטעות נשארה בהישג מלתעותיו לרבות נייר האלומיניום שלה. רק שתהיו בעניינים, שוקולד נחשב לרעיל עבור כלבים. במינון גבוה זה אפילו עלול להיות קטלני. גורי שכב במשך כמה ימים כמעט ללא ניע, במצב כמעט אנוש עד שמערכת העיכול שלו הועילה בטובה להתגבר
ואם כבר מדברים על מערכת העיכול שלו היא לא עמדה בעומס גם במקרים פחות חמורים. למעשה היא הייתה די עדינה יחסית לעוצמת התיאבון שהפגין הבעלים שלה. מבלי להיכנס ליותר מדי תיאורים פלסטיים, היא הייתה קורסת ללא התראה בערך פעם בחודש. זה בא לידי ביטוי בדרך כלל על השטיח בסלון. לפעמים ההתראה היתה מגיעה בלילה בצורה של יבבות עדינות חצי סנטימטר מהפנים שלי. גורי היה מתחשב מספיק כדי לנסות להתאפק ולבוא לנשוף עלי באחת בלילה כדי שאוציא אותו החוצה. לפעמים בשלוש. לפעמים גם בחמש בבוקר. לפעמים באותו לילה. מי צריך ילדים כשיש כזה כלב?
אז כמו שכבר אמרתי העסק הפשיר אך למרות זאת היו אינספור מקרים שהסתכלתי לשמיים ושאלתי למה זה מגיע לי? חוץ ממשיכה עזה לאוכל, היצור השעיר אהב מאוד מים. פעם עשינו טעות ולקחנו אותו לטיול בפארק הירקון. איך שהכלב ירד מהאוטו, הוא פתח בשעטה ישירה לכיוון מי נהר הירקון.
"נהר" אגב הוא תאור מחמיא מאוד למאגר הבוצה הרעילה שכזכור ארח במימיו את גשר המכבייה והמשלחת האוסטרלית. הנהר אמנם "נוקה" מאז וגורי נעצר מטרים ספורים לפני הגדה אבל לנו נראה שתפסנו אותו בערך קילומטר וחצי אחרי הנקודה שממנה נדרשה חליפת אב"ך כדי להמשיך להתקדם.
מעבר למחויבות היומיומית, הדאגה לצרכים, סיפוק בידור קל, וגרביים טריות היתה תמיד השאלה מה עושים עם גורי כשיוצאים לטיול, או לחופשה ארוכה. לקחת אותו לטיול היה די סיוט, מאחר והכלב לא מפסיק לנבוח כשהוא במקום זר. פעם הרהבנו עוז ולקחנו אותו לקמפינג שעשינו בחניון בגולן. רמת הנביחות שלו היתה בהחלט קצת יותר ממה ששכנינו לאוהל כינו "תנאי שדה". כשנסענו לחו"ל תמיד היה צריך להיערך מראש עם פנסיון או לבקש טובה מבני המשפחה שמצד אחד מאוד אהבו את מעבד המזון על ארבע, אבל להוציא אותו לטיול שלוש פעמים ביום למשך קצת יותר מיומיים כבר היה יותר מדי.
כשנולדה לנו ילדה גורי כבר היה בן תשע. די מבוגר במונחים של כלב. המרץ כבר לא מה שהיה, השיניים קהו והחתולים כבר התחילו להשיג אותו. גורי שהחל את הקריירה אצל עדי כמספר שתיים, הדרדר בהיררכיה עד למקום הרביעי. עדיין היה מכשכש בזנב כל פעם כשחזרנו הבייתה אבל השילוב של כלב מתבגר עם תינוקת חדשה גבו את מחיר תשומת הלב שהוא היה צריך לשלם.
למרות זאת כשעברנו לגור בארה"ב היה לנו ברור שאנחנו לא מוותרים עליו והוא בא איתנו. לשלוח כלב לחו"ל זה סיפור לא פשוט, במיוחד כשהיעד הסופי הוא סיאטל שבמדינת ושינגטון. הכלב נאלץ לשהות בכלוב למשך כ-24 שעות, ללא אוכל. את ארוחת שבירת הצום שתכננו ליציאה מהטרמינל נאלצנו להפקיד במכס האמריקאי שלא אשר להכניס אוכל כלבים לארה"ב, ולעזאזל כלב שמורעב כבר יום שלם. מישהו צריך להגיד כנראה לדיילות, לבדוק גם את מצב תאבונם של שוכני תא המטען. בכל זאת גורי שרד את הטיסה ואני מאוד קיויתי שכשנחזור לארץ לא נצטרך להעביר אותו את החוויה הזו שוב. בענין הזה תקוותי התמלאה, את ישראל גורי כבר לא יראה יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם