על זעם וגבורה: הניצחונות של מהפכות המזה"ת
היחס לגיבורי המהפכות הערביות קריר וחשדני, אולם מאבקם העיקש נגד הרודנים הוא ניצחון רוח האדם על הברוטליות של מכונות הירייה
כעבור 32 שנה, בכיכר המרכזית בתוניס, הצית עצמו למוות מוחמד בואזיזי בן ה-26, מובטל שהקים דוכן ירקות בלא שקיבל רישיון. כשהמשטרה הורתה על סגירת הדוכן הצית עצמו למוות. התאבדותו הפכה גם אותו לסמל של גבורה, והציתה את נס המרד ברחבי העולם הערבי, מתוניס ועד טהרן. לפחות שמונה אזרחים ערביים הלכו בדרכו של בואזיזי והציתו עצמם למוות בחודשים האחרונים, ביטוי למיאוס וזעם נגד שליטים מושחתים. אלפים נרצחו על ידי השלטונות בארצותיהם בעודם מפגינים בעד החירויות שלהן הם זכאים.
> nrg מעריב גם בפייסבוק. הצטרפו לרשימת החברים שלנו
רק תחושות עזות של השפלה, אי צדק, תסכול וייאוש יכולות להניע אזרחים שלווים אל עבר לוע של טנק ומטר של כדורים וגז מדמיע. רק עוני משווע וחוסר תקווה גורמים לאנשים להסתכן במעצר, עינויים ואובדן חיים. הגבורה העילאית שניכרת בחודשים האחרונים במראות הכמעט דמיוניים במדינות ערב אינה נופלת מזאת של המפגינים שהחלישו את יסודות מסך הברזל שהפריד בין המערב הדמוקרטי למזרח הרודני וקברו את הדיקטטורה הסובייטית.
אבל שלא כמו האדרת המפגינים ההם, היחס כלפי המורדים הערביים בדרך כלל קריר וחשדני. יש הטוענים שהמפגינים, בין אם במכוון ובין אם לא, רק יביאו להחלפת שלטון עריץ חילוני בשלטון עריץ דתי, כמו באיראן לפני 30 שנה. אחרים מעלים טענה מטופשת על כך שהערבים אינם מוכנים לדמוקרטיה משום שקיים ניגוד מובנה בין עריכה לאלה של האיסלאם. איך אנשים שאינם מוכנים לדמוקרטיה מסוגלים להקריב את חייהם כדי להשיג אותה?
יש להניח שלמפגינים יש חלומות שונים - בין אם זו כמיהה לשלטון איסלאמיסטי, בין אם למקום עבודה ולפרנסה ובין אם לחופש ביטוי. אין זה משנה. העובדה היא שהם מוכנים להקריב את חייהם ולסכן את אהוביהם למען אמונתם וחלומותיהם.
לרבים אין מה להפסיד. הם שרויים באבטלה ועוני ואינם רואה תקווה לשיפור. הם רכשו השכלה, נדדו מהכפר לעיר וקיוו לעתיד טוב יותר מאשר זה שהיה נחלת הוריהם, אך המשטרים במדינותיהם אכזבו. ביטא זאת היטב גבר משופם שניצב בכיכר תחריר, מול חיילים חמושים, והניף שלט שעליו נכתב: "אני רוצה לאכול. המשכורת החודשית שלי 267 לירות(כ-25 דולר) ויש לי ארבעה ילדים".
הצלחתם של התוניסאים למוטט את השלטון שרדה בהם במשך רבע מאה הסירה במידה רבה את מחסום הפחד ששיתק תושבים במדינות ערב במשך שנים. היא שהדביקה המונים בחיידק המרד. היא שהפיחה תקווה באזרחי לוב שנקטלו על ידי פצצות שהוטלו עליהם מהאוויר,
הנכה קטוע הגפיים שהתקדם על כיסא הגלגלים שלו בכיכר תחריר לשורה הראשונה שניצבה מול בריונים מכים שנשלחו על ידי השלטון; הנשים והגברים שצעדו בבחריין לעבר כוחות צבא שיום לפני כן פתחו באש חיה לעבר מפגינים; החובשים והרופאים שהתעלמו מאיומים של חיילים ורצו לטפל בפצועים, חלקם במחיר של מכות רצח, ואיומים באונס ורצח. בעוזם הצליחו מפגינים שלווים להפיל מנהיגים ותיקים, דבר שעד כה הושג רק באמצעות כוח הזרוע של צבאות המערב.
כמו הגבר שניצב מול טור של טנקים בכיכר טיין-אן-מן בבייג' ין לפני עשרים שנה, כך גם הגיבורים העממיים במגרב ובלבנט דורשים חופש וכבוד. מאבקם העיקש הוא ניצחון רוח האדם על הברוטליות של מכונות הירייה. הפילוסוף היווני טוקידידס כתב ש"סוד האושר הוא החופש וסוד החופש הוא הגבורה". אין ספק שהאביב של עמי ערב, האצילות והגבורה, הם הוכחה לנכונות אבחנתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם