גורי ואני – סיפור אהבה
הסוף של הסיפור אינו טוב, אבל רגע לפני, מיקי בן זאב נזכר איך התאהב בכלב של אשתו לעתיד. פרידה מגורי – חלק שני
◄חלק א': עשר שנים לפני שהרדמתי את הכלב גורי
אין לסיפור הזה סוף טוב. בכלל, בעיני, בעלי כלבים (וגם חתולים) נחלקים לשניים: מי שעבר את הטראומה הנוראה של הרדמת בעל החיים האהוב, ומי שהחוויה הקשה אורבת לו בעתיד. אימוץ כלב - ויסלחו לי כל ההורים למיניהם - הוא צירוף של מין ילד למשפחה. הבעיה היא שהדיל של אימוץ בעל חיים הוא דיל די מפוקפק. אתה תדאג לבעל החיים, לאוכל, לבית, תראה לו אהבה והוא אפילו יחזיר לך המון אהבה מצידו. אבל אם יהיה לך מספיק מזל והוא לא חלילה ידרס, או ירעיל את עצמו אתה גם זה שביום מן הימים תצטרך לחרוץ את גורלו.
אבל נעזוב לרגע את הסוף ונתרכז בהתחלה. למשל מהיכן הגיע. עדי שגרה עדיין בדירת הוריה, החליטה שהיא מרווחת מספיק כדי לדחוס לשם גם גולדן רטריבר. החליטה ונסעה עם אביה למושב מטע, כדי להביא גור גולדן רטריבר, גזעי, זהוב ויפה תואר הביתה. היתה רק בעיה אחת, הדבר נעשה על חמתה וזעפה של אם הבית. אפשר בהחלט להבין את חמותי לעתיד. האחרון שהלך שם על ארבע היה כבר בן 4 וחצי, ולאור מדיניות הצרכים של הדייר
הגור השובב שנכלא באופן זמני באחד החדרים עד שאמה של עדי תוריד כמה אוקטבות בהרגלי הצריחה, חייב את שמו לשליט ברית המועצות לשעבר. מן כתם לידה שיש לגורי על הלשון הזכיר מאוד את הלשלשת החומה שאף אחד לא הצליח לנקות מהקרחת של מיכאיל גורבצ'וב. ראשי התיבות של הגזע, גולדן רטריבר סגרו עניין מזוית נוספת וכך הוחלט – "גור".
אחרי שהוסדרו ענייני המשפחה, התברר שמדובר בכלב די סורר. אומרים שלא מלמדים כלבים זקנים טריקים חדשים. במקרה של גורי גם לא כלבים צעירים. את הטריקים הוא לימד אותנו. למשל, הנטייה המוזרה לצלול לתוך שלוליות של בוץ. אם גורי היה הולך לאיבוד באיזה פארק רוב הסיכויים שהיו מוצאים אותו שוכב מבסוט באיזה מאגר בוץ. וזה לא נגמר שם.
הכלב איכשהו היה נמשך לגללים של בעלי חיים אחרים. כן אני יודע, זה דוחה. כדי לחתום את סעיף הגועל נפש, חייבים לציין שהיו פעמים שגורי החליט ללכת על גורמה אמיתי - פגרים. הוא היה מסוגל, ללא כל התראה, להרביץ צלילה, שלא מביישת את אלון מזרחי בימים הטובים, כדי להתפלש באיזה פגר חתול. כדי להשלים את התמונה רק תנסו לדמיין איך נראית הנסיעה באוטו כשהוא משאיר ברכב חלק לא מבוטל ממה שנדבק לו על הפרווה בפארק. זה הזמן אולי לבקש סליחה מכל מי שביקש ממני טרמפ וקילל את הרגע שבו התיישב על המושב האחורי ברכב שלי.
גורי גם לא היה גאון גדול. סביר להניח שהוא לא היה עובר אפילו את המיונים המוקדמים לקורס כלבי נחייה, וטוב שכך. אם היה כלב נחייה בעליו מזמן היה נדרס בכביש. בנוסף הוא פיתח רתיעה מבלונים. כל פעם שהיה מתקרב יום הולדת של מי מבני המשפחה, הכלב היה פורץ ביבבות שהיו הולכות ומתחזקות עם כל מנת אוויר שננשפה לתוך הבלונים.
הדבר נוצל כדי למנוע ממנו לעלות על ספות מיטות ושאר רהיטים. לפני שהיינו עוזבים את הבית היינו מדביקים בלון לספה שגורי חפץ ביקרה. זה היה מונע ממנו לטנף אותה לפחות לעשר דקות. אגב יציאה מהבית, לא היו לנו שום אשליות לגבי אומץ לבו, והיכולת שלו להרתיע פורצים פוטנציאלים. הכלב היה כל כך ידידותי שהייתי נוהג להתבדח שאם באמת מישהו היה פורץ לדירה, גורי בוודאי היה עוזר לו לסחוב את השלל.
יכול להיות שדווקא ההתחבבות המיידית שלו על כל בן אנוש היא שגרמה להפשרה ביחסים. לפעמים הוא היה מגיע אליי ומכריח אותי ללטף אותו. הוא היה מכניס את האף מתחת ליד שלי ומנסה להקפיץ אותה לכיוון אחורי ראשו. בפעם הראשונה הקפה עף מהיד שלי על הרצפה. בפעם השניה כבר יותר נזהרתי. בפעם השלישית הסכמתי ללטף אותו. אחרי דקה הוא כבר היה על הגב, רגליים באוויר כשהבטן חשופה לגמרי בכיווני, סימן לכניעה מוחלטת.
עדי כנראה קלטה את ניצני הגלסנוסט, וחייכה לעצמה. השלב הבא בהפשרה הבין-גושית היה "ברכת השלום" שלו כשנכנסתי הבייתה. גורי פיתח מן עמידה על שתי רגליים אחוריות בעודו משעין את הקדמיות על החזה שלי בכל פעם שהייתי חוזר. זה היה נראה כאילו אמר "אתה שלי". ניגשתי לקחת את הרצועה, כדי להוריד אותו לסיבוב והיצור השעיר פתח במין מחול ניצחון בכל הבית תוך כדי נביחות שמחה. נו אולי הכלב הזה בכלל מחבב אותי?
במקרה אחר כשיצאנו לטיול בוקר ראיתי שהוא מתקשה לדרוך על רגל אחת. התקרבתי כדי לראות במה מדובר ומיד הבנתי. זה לקח שתי דקות אבל בסופו של דבר הצלחתי לשלוף את הקוץ מכף רגלו. כשסיימתי גורי התבונן בי במבט עמוק. זה נראה כאילו אמר "תודה"."בבקשה", אמרתי, גרדתי לו מתחת לאוזן והסתכלתי לתוך העיניים החומות והגדולות שלו. התאהבתי סופית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם