והספינה לא שטה
שיט במג'יק 1 היה הזדמנות לבחון את הדעות הקדומות שיש לי על אנשים שמצטרפים להפלגה עם אייל גולן וקזינו. חבל שאחרי חמש שעות הרמקול הכריז שכולנו צריכים לרדת מהסיפון
בבדיקות של משרד התחבורה שנערכות ברגעים אלה ממש, ואחרים הסבירו ששום דבר לא בטוח ואף אחד לא באמת יודע מה קורה.
אי הוודאות התלקחה על הסיפון בקצב מהיר, ואנשים התחילו לאבד סבלנות. לקח לי זמן לגלות שבין השקט והסדר היחסי ששררו בספינה ובין המהומה והכאוס לא הפריד הרבה. כל מה שהיה צריך זה מישהו שיכניס את כולם להיסטריה. ומהר מאוד האדם הזה הגיע.
אישה אחת, בת 60 בערך, עם שרשראות זהב, עגילי זהב וטבעות זהב, התהלכה בין סיפוני השיזוף וצעקה, "כולם להתכונן לרדת מהאונייה יאללה, להתחיל לארוז. אני שטה עם המג'יק 1 לפחות שש פעמים בשנה ואני אומרת לכם שאם האונייה לא עזבה את הנמל אחרי חמש בערב, זאת אומרת שיש תקלה והשיט מבוטל".
"למה להיות כזו שלילית?", צעקה עליה נוסעת אחרת שנראתה מתוסכלת מאוד מנבואת הזעם. "מותק, תסתכלי למטה", הצביעה המוזהבת על הרציף ועל ההתנהלות החשודה שהתרחשה בו: עובדי הנמל הביאו מחסומים צהובים ופרשו אותם כך שנוצר מעין שביל צר מפתח היציאה של הספינה אל עבר הטרמינל בו היינו לפני רגע.
"את זה הם מכינים לנו. את תראי שתכף יורידו אותנו מהאונייה ויובילו אותנו בין המחסומים האלו בחזרה לטרמינל, ואז יעלו את כולנו על אוטובוס שייקח אותנו בחזרה לחניה ויאללה הביתה".
"מה פתאום? את סתם מדברת. המחסומים האלו זה לאייל גולן. הולכים לקבל אותו כמו מלך. כמו שמגיע לו". " זה לא לשום אייל גולן, זה לנו. אני אומרת לך, מותק, אני מכירה את המג'יק מספיק טוב בשביל להבטיח לך שזה מה שיקרה".
לא היה צריך יותר מזה כדי להצית את המהומה. מנקודה זו ואילך כדור השלג החל להתגלגל ואי אפשר היה לעצור אותו. מהצד הסתכלתי איך כל זה מתרחש מולי בשידור חי. תוך כמה דקות מישהו אמר שהספינה לא זזה כי החמאס מתכנן לירות טיל נ"ט היישר לספינה כשזו תעבור מול חופי עזה (ביום ההפלגה הופצץ אוטובוס הילדים בצומת סעד).
מישהו אחר טען שהעיכוב הוא בגלל רעש אדמה בעוצמה של 8 בסולם ריכטר שהרעיד את הים ותוך רגע יגיעו גלי הצונאמי וישטפו את כל המזרח התיכון. מאחורי עמדו שני בחורים צעירים שנראו כמו אנשי צוות של האונייה והתלחששו ביניהם. אחד אמר שזה מה שקורה כשאתה נותן לערסים לחשוב בעצמם.
צודק, אמר לו השני, הערסים האלה, אי אפשר להאמין לשום דבר שיוצא להם מהפה. הם סתם רוצים להכניס את כולם לפאניקה. ידעתי בדיוק על מה הם מדברים. גם אני הגעתי לספינה חמוש בדעות קדומות ובסטריאוטיפים ברורים לגבי האנשים שבאו לשיט עם אייל גולן (בואו נגיד שהנחת היסוד שלי אמרה שאלה לא האנשים שיצטרפו להפלגה עם ניק קייב),
אמרתי לעצמי שמדובר בתיאוריות קונספירציה מגוחכות. הרי בימינו לא קורים דברים כאלו: חברות ספנות לא משאירות את הנוסעים על הסיפון חמש שעות רק כדי לשלוח אותם בחזרה הביתה ממורמרים. כמו שארזתי איתי בגדים לארבעה ימים, כך גם ארזתי את הקונספט האליטיסטי והמגעיל שאם מישהו מסכים להוציא כסף על שיט עם אייל גולן, זה אומר שהוא מטומטם מארץ המטומטמים (וכאן מגיע "גילוי נאות" שבו אני מסביר ש"כותב שורות אלו לא שילם שקל על ההפלגה ובעצם היה אורח, אוכל חינם, של חברת "יש תיירות" שמפעילה את אוניית הנופש מג'יק 1).
אחר כך הגברת עם תכשיטי הזהב הוסיפה בקול רם ש"אפילו באינטרנט כתוב על זה", ואני הסתובבתי לאחת העיתונאיות שעמדה לידי (אוכלת חינם מטעם עיתון אחר) ואמרתי לה שזה פשוט טירוף. "למה שבאינטרנט יכתבו על המג'יק 1? כאילו שזה מעניין מישהו אם המג'יק מפליגה או לא. אני מספיק זמן בסביבה בשביל לדעת שמה שקורה במג'יק 1 לא מעניין אף אחד".
לקח לי קצת זמן להבין את ההתנשאות המופרזת והמיותרת שנפלטה ממני (בחלוף יום גיליתי שאכן הופיעו ידיעות חדשותיות על המג'יק 1). כשבוחנים לעומק מגלים שמה שמסתתר מאחורי המשפטים האלה זו ההנחה שאף על פי שאני לא יותר מחובבן בעולם הקרוזים הים תיכוניים, אני יודע יותר טוב מכולם מה קורה פה.
וזה למה? מכיוון שאני יודע מי זה ניק דרייק, ואני יודע לדקלם בעל פה כמה שירים של אבידן, ויש לי תעודת עיתונאי, ויש לי מילייה של חברים שמאלנים תל אביביים ואני אמור להבין יותר טוב ממסעודה משדרות או מקריית גת או משכונת הדר יוסף, מה קורה כאן.
כן, רק באיחור הבנתי ששנים של אליטיזם אשכנזי-שמאלני-בוהמייני שהתחבאו בי התנקזו למאורע הזה. כל הסימנים הצביעו על כך שהכל כשורה: הרמקולים ליד הבריכה ניגנו מוזיקה בווליום גבוהה, המלצרים בבר ובלובי עברו ליד השולחנות ושאלו את הנוכחים מה ירצו להזמין, והשולחנות בחדר האוכל התמלאו באוכל ושתייה.
ועדיין, שום דבר לא באמת היה כשורה. אנשים הסתובבו על הסיפון אחוזי דיבוק ומכל מקום יכולת לשמוע תחזיות קודרות: "אם שולחים אותנו הביתה, אני רוצה שהם ישלמו לי על ימי החופש שלקחתי מהעבודה". "באתי לכאן מראשון לציון במונית, ימות העולם ואני לא אשלם עוד 130 שקל. אם השיט מתבטל הם צריכים לארגן לכולם הסעות מסודרות". "אני רוצה לראות את הגבר שיגיד לי לארוז ת'מזוודות בחזרה ולהתקפל הביתה".
הייתה שם חבורה של נערות בנות 15, שעמדו על סיפון השיזוף, החזיקו ידיים במעגל ונשאו תפילה לאלוהים שלא יזניח אותם ברגעים קשים אלה וידאג לכך שסוף השבוע המתכונן לא ייהרס והמג'יק 1 תפליג מהסיפון אל עבר השקיעה, חופי קפריסין ואייל גולן כמו שהבטיחו להן.
"אבל מה שלא יהיה", הצהירה אחת מהבנות בסיום התפילה, "אני אומרת לכן שאם מבטלים את השיט, אני מפה, מהנמל, לוקחת מונית לאילת ודופקת את הראש שלי שם באיזה בית מלון כל הסוף שבוע. לא יעזור כלום: אני הולכת לדפוק ת'ראש ולא מעניין אותי איפה זה יהיה".
בשלב זה עדיין האמנתי בכל לבי שמה שאני רואה לפני זו רק התנהלות שכונתית אופיינית של ציבור מתוסכל שסובל מחרדת נטישה, הפרעה שהלוקים בה חשים פחד מוגזם ובלתי רציונלי שהופעתו של אייל גולן תתבטל, ובכל רגע הספינה תפליג בלעדיו.
הלכתי לתא שלי בקומה 7, אזור המכונה "ריביירה דק", הוצאתי ספר מהמזוודה, נשכבתי על המיטה הזוגית וחיכיתי לשמוע את צליל הרמת העוגן ולחוש את תנועותיה הראשונות של האונייה לעבר קפריסין.
אך במקום זה כל מה ששמעתי היה צרחת אימים שהגיעה מהמסדרון: "רבאק, תתחילו לזוז כבר
כמה אפשר לחכות? חמש שעות אני מתבשל פה, הידיים שורפות לי, אני מת לגלגל את הקובייה". מכיוון שהחוק הישראלי לא מתיר משחקי מזל בשטח המדינה, רק כשהספינה יוצאת אל מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל אפשר לפתוח את הקזינו ולהתחיל לגלגל קוביות ומזומנים.
אבל עדיין עמדנו באותו המקום: על הרציף בנמל אשדוד, ושערי הקזינו היו נעולים. הנוסע לא אהב את זה. למען האמת, גם אותי חוסר התזוזה התחיל לעצבן. זו אכן הרגשה מתסכלת מאוד להיות באונייה חמש שעות רצופות ולראות מהחלון את אותו נוף יבשתי קבוע ודומם.
המשכתי לקרוא את הספר שלי. הרוח הים תיכונית נשבה ברכות מבעד לחלון והניעה את אחד החבלים שהיו קשורים לדופן הספינה. הנוף נשאר אותו נוף - עמוס מכולות וספינות משא גדולות. ואז נשמע פתאום קולו של הקפטן בוקע מבעד לרמקולים: "נוסעים יקרים, אנו נאלצים לבשר לכם שעקב תקלה טכנית אין לנו ברירה אלא לבטל את ההפלגה".
בקול נכאים הוא המשיך לפרט את ההשלכות הפרוצדורליות של העניין: על כולם לארוז את חפציהם ולגשת לקבלה הראשית על מנת לעשות צ' ק אאוט סופי להפלגה שמעולם לא הפליגה. אלה שרוצים לקבל את המוצרים שקנו בדיוטי פרי, צריכים לפנות לחברת סקאל או לג'יימס ריצ'רדסון ולדבר איתם.
לבסוף נאמר שכל נוסע יוכל לבחור לו שיט חלופי, איזה שירצה, במהלך עונת 2011, בתוספת סיור חוף חינם (באחד היעדים של השיט שייבחר), ו-50 אירו לשימוש חופשי בברים של האונייה. אבל זה לא שימח איש מהנוסעים הזועמים. ההודעה הזו תפסה אותי לא מוכן. עם המכנסיים למטה ועם הספר ביד. התרוממתי מתנוחת השכיבה, הנחתי את הספר על השידה, ישבתי על המיטה ופשוט לא יכולתי להאמין שהגברת עם תכשיטי הזהב, זאת שנראתה לי כמו איזו ערסית שמעשנת גולף לייט ארוך וצורחת על פקידים של הביטוח הלאומי, צדקה. ואני טעיתי.
באותו רגע הבנתי שגם אם לא הגעתי להפלגה של המג'יק 1 בשביל לחקור את עצמי, אלא כדי להציץ מקרוב בתופעת אוניות הזמר הים תיכוני, התנהלות העניינים בשעות האחרונות מעידה עליי הרבה יותר מאשר שהיא מעידה על תופעת הקרוזים עם קזינו וכפיים.
רבע שעה אחרי ההכרזה הרשמית על ביטול השיט, עמדת הקבלה בקומה 6 נראתה כמו הופעה של הרולינג סטונס בפסטיבל אלטמונט. שם זה נגמר בקטטה המונית בין מלאכי הגיהנום לקהל, דקירות ואפילו מוות. לרגע חששתי שגם זה הולך לאותו מקום. אנשים צרחו, דפקו באגרופיהם, קיללו במרץ, דרשו פיצוי כספי כאן ועכשיו, השפריצו מים על הבחורות המבוהלות מאחורי הדלפק, התגודדו בקבוצות והחלו למחוא כפיים ולשיר בקול רם שירים מהסוג שנשמע במשחקים של בית"ר ירושלים, אפילו החלו לשבור את תקרת האלומיניום הנמוכה.
כבר הייתי במצבים דומים. כאוהד שרוף של בני יהודה יצא לי להיות נוכח במשחקים של הקבוצה הכתומה שהידרדרו למהומות, אבל לעומת ההתפרעויות ההן - כולן באצטדיונים פתוחים - בחלל הקטן של קומה 6, עם האקוסטיקה המאיימת, החוויה קיבלה ממד אפוקליפטי מבהיל במיוחד.
ההרגשה הייתה כאילו כל רגע הולך להתרחש פה שחזור משולב של סצנת הסיום של חיי שמשון הגיבור יחד עם טביעת הטיטאניק, רימיקס אכזרי של שני סיפורי אסונות קלאסיים. צעדתי בחזרה לתא שלי בקומה 7 בשביל לקפל את הבגדים ולארוז את המזוודה. בדרך לשם מישהו זיהה אותי ("אתה הבן של משה דיין, לא? אולי של איגי דיין?").
הסברתי לו שאני נמצא כאן בשביל לכתוב על ההפלגה לעיתון. "אז על מה תכתוב, על הברבריות של הנוסעים המזרחיים הפרימיטיביים, כמו כל העיתונאים?", הוא שאל. "האמת היא שלכתוב על ברבריות של נוסעים מזרחיים פרימיטיביים זה די פאסה", אמרתי לו. "חשבתי דווקא לכתוב על הברבריות המנטאלית שלי בתור עיתונאי שבא להפלגה של אייל גולן.
חשבתי להתוודות על זה שבתוך תוכי אני סתם מתנשא רקוב שחושב שהוא טוב יותר מאחרים, אבל גם זה לא ממש מעניין ואני לא בטוח שזה יתקבל כל כך טוב". "אני אגיד לך מה לכתוב", הודיע לי הנוסע בנחישות. "תכתוב שאתה קצת מקנא בנו, כי אנחנו - לעומתך ולעומת החברים האשכנזים שלך בבוהמה בתל אביב - יודעים לעמוד על שלנו. אנחנו יודעים להחזיר מלחמה, אותנו לא מורידים מאוניות בקלות, ואנחנו נטבע עם האונייה הזאת אם צריך. וכמובן תכתוב שאייל גולן הוא המלך. זה הכי חשוב".
כשהגעתי לתא שלי קיפלתי מהר את הבגדים והכנסתי אותם למזוודה. פתאום הבחנתי בספר שהיה מונח על השידה. הוא היה פתוח בעמוד 78, וכשאחזתי בו קפצו מול עיניי המילים הבאות: "באותו הרגע הוא ידע שכל מה שהאמין לו בחייו, כל הערכים בהם דבק, היו שקר מוחלט ושהוא בזבז זמן רב כל כך - זמן שלא יכול היה להשיב - בדעות קדומות שהיו מיותרות כמעט כמו חייו".
סגרתי את הספר, הכנסתי אותו למזוודה, רכסתי את המזוודה, יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת לכיוון פתח היציאה מהספינה. הראש שלי היה נקי ממחשבות בצורה נעימה להפליא. מרחוק יכולתי לשמוע את רעש הגלים שאותם כבר לא אפגוש, והיה לי ברור שהדרך היחידה לסיים את הטור הזה היא בארבע המילים הכי מוחלטות ביקום: אייל גולן הוא המלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם