שמונה בעקבות אחת: ראיון עם נדיה סולימן
האישה שנכנסה להיסטוריה אחרי שילדה שמינייה והפכה אם חד הורית ל-14 נותנת הצצה לחייה ומסבירה שעשתה הכל בשביל הילדים
הרושם הראשון שמתקבל אחרי שפותחים את הדלת הוא של גן ילדים יותר מאשר בית מגורים. רושם כמעט צפוי לאור העובדה ש-14 ילדים בגילאי שנתיים עד תשע מתגוררים בין כתליו. העיצוב מינימלי, כמעט לא קיים. שום דבר בחלל הגדול שבמרכז הבית לא יכול להסגיר את העובדה שמדובר בסלון. לא טלוויזיה, גם לא סט כורסאות עור או ארון לספרים. שום תמונה משפחתית אינה מעטרת את הקירות, ושום מזכרת לא מונחת על המדפים. במקום זה, יכולים האורחים להתפלש בבריכת הכדורים שצמודה לאחת הפינות.
בצד השני, בית בובות גדול. בין לבין, סוס רכיבה מפלסטיק, מכונית קטנה על גלגלים, עשרות בובות וכמה ארגזים גדולים עמוסים בצעצועים. על הקירות תלויים ציורי נייר של הילדים, שמושכים את תשומת הלב מהסדקים הרבים שחורשים את קירות הבית והחורים הגדולים שנפערו בו, מעשה רגליו של בנה הבכור, בן התשע.
"אני מצטערת שהשולחן קטן", היא מתנצלת עוד לפני שאנחנו מתחילים. "היה לי שולחן גדול, אבל הילדים שברו אותו. ברגע שהם למדו ללכת הם לא רצו יותר לשבת על הכיסא, רק קפצו על השולחן כל הזמן עד שהוא נשבר".
גם מהלול, לדבריה, נהגו לקפוץ מרגע שיכלו. "לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לחסום את הלולים שלהם ברשת מיוחדת, אחרת הם היו קופצים ונופלים על הרצפה". היא לוקחת אותי לחדר ומראה לי את הרשתות. "בכלל, מדובר בילדים מאוד-מאוד אתלטים. אנרגטים בצורה בלתי רגילה, לא נחים לרגע. חזקים כמו אמא שלהם", היא מציגה את ידיה השריריות בהומור.
הדבר הראשון שבולט מרגע שאנחנו נפגשים הוא מבנה גופה הצנום. היא מקבלת אותי בטייץ וגופייה לבנה צמודה ומחמיאה. שום דבר שיכול להסגיר את 14
"אתה יודע, אין לי טלוויזיה", היא אומרת. "למעשה, כבר עשר שנים שלא צפיתי בטלוויזיה. אני לא רואה ומעולם לא הייתי רואה טלוויזיה. אין לי גם אינטרנט, לא פייסבוק ולא כלום", היא מנידה ראשה בתנועת דחייה מופגנת, "כזאת אני, מורדת. בכלל, אני חושבת שהאינטרנט הוא ההמצאה הכי גרועה אי פעם. אני אמא מאוד-מאוד מגוננת, והאינטרנט טומן בחובו לא מעט סכנות שאורבות לילדים קטנים".
אני מביט בה ומהנהן. לא אומר כלום. עדיין לא שואל שום דבר. אין צורך. מרגע שאנחנו מתיישבים ליד שולחן העץ הסדוק שבפינת המטבח סולימן יורה משפטים בצרורות. "אתה יודע, הגיע זמן לקחת פטיש ולהרוס את הדמות הזאת שבנו לי בתקשורת. זאת דמות מגעילה. התקשורת הגזימה, ניסתה ליצור משהו שמעולם לא היה קיים".
"אני עובדת עכשיו על ספר, יש לי סוכנת, ובמקביל אני מנסה לקדם סרט דוקומנטרי על החיים שלי. הסוכנת אמרה שכדי שהספר ייצא חשוב שיהיה קודם סרט. לא ריאליטי, דוקומנטרי. חשוב לי שאנשים יראו איזו אמא אני. כמה אני מגוננת אוהבת את הילדים שלי".
סולימן ממשיכה: "שונאים אותי במדינה שלי, בקהילה שבה אני חיה, וזה ירדוף את הילדים שלי לנצח. אני רוצה להרוס את הדמות הזאת. אומרים שרדפתי אחרי פרסום. זה לא נכון. כל מה שאני עושה זה כדי להגן על הילדים שלי".
"לא הייתה לי ברירה", היא מסבירה, "הייתי חייבת למכור את עצמי לתקשורת כדי שיהיה לי מספיק כסף להאכיל את הילדים, כדי שאוכל לשלם משכנתא. אני חיה בשביל הילדים שלי. מעולם לא רציתי את כל תשומת הלב התקשורתית הזאת שיש סביבי. עשיתי את זה בשביל לשרוד, מתוך דאגה לילדים, רק בגלל זה הסכמתי למכור את עצמי לצהובונים".
"חשתי גועל עם עצמי, אבל בלעתי את הרוק ועשיתי את זה בשביל הילדים. עכשיו אני רוצה שהאמת תצא לאור, שאנשים יראו איזו אמא אני באמת. איך אני מגנה עליהם. אני לעולם לא אהיה מוכנה לנצל אותם בשביל כסף, לא משנה כמה, אני לא אשים אותם באור הזרקורים".
עד כאן כתב ההגנה של סולימן. שנתיים וחודשיים אחרי שהפכה לאמא הכי מפורסמת בעולם ולאחת הנשים הכי מושמצות בארצות הברית, סולימן מרגישה צורך אוטומטי להתגונן גם במקום שמגננה לא מתבקשת בו. סוג של מכת מנע מקדימה לפני שמגיעות השאלות.
שמתי לב שנזהרת לפתוח את הדלת. את מפחדת לצאת היום מהבית?
"הייתי קורבן לאיומים על החיים שלי, אנשים תקפו אותי באופן פיזי. כשהייתי מאושפזת אחרי הלידה, בית החולים קיבל מאות מכתבי נאצה. הרופאים לא רצו להראות לי אותם כדי לא לפגוע בי. אני בעצמי קיבלתי 60 מכתבי איום שנשלחו לבית שלי, אנשים שאמרו שהם ירצחו אותי, כאלה שאיימו לחטוף ממני את הילדים. עד היום כשאני יוצאת החוצה אני הולכת עם הראש באדמה. יש לי התקפי חרדה כשאני ליד אנשים. אני נכנסת לפאניקה, מתחילה להזיע. אני חיה בפחד תמידי. לא רציתי את כל תשומת הלב הזאת".
אז איך זה קרה?
"כשהייתי מאושפזת התחננתי לרופאים, אמרתי להם, בבקשה אל תגידו שום דבר לאף אחד. הרי אם הייתי רוצה פרסום הייתי מתעדת את כל ההיריון שלי ומכינה מראש רשימה של כל תוכניות האירוח שאני אתראיין בהן אחרי הלידה. אלא שאחד הרופאים הדליף את זה לתקשורת. ופתאום, בזמן שאני בניתוח קיסרי, נודע לי שמסוק של אחד הערוצים חג מעל בית החולים. לא האמנתי. שאלתי את הרופאים מאיפה התקשורת יודעת. רתחתי מכעס. הייתי בשוק. מאות כלי תקשורת המתינו מחוץ לביתה של אמי. לא הבנתי איך זה נודע להם. לא רציתי את זה. רציתי פרטיות בשבילי ובשביל הילדים שלי".
איך מתמודדת אישה בת 34, אמא טרייה אחרי תשעת חודשי היריון קשים, לידה של שמונה ילדים ושישה ילדים שמחכים לה בבית, כשהיא מקבלת איומים על חייה?
"אני זוכרת שהייתי קוראת את המכתבים ומשליכה אותם לפח. אומרת לעצמי שהם לא מדברים עליי, שהם מאיימים על הדמות הזאת שיצרו לי בכלי התקשורת. שזאת לא באמת אני. הייתי בטוחה שזה ילך וייעלם, לא חשבתי שזה רק ילך ויגבר. זה הגיע למצב כזה שבגלל עשרות כלי התקשורת שחיכו לי בבית החולים היו צריכים להגניב אותי החוצה ביציאה צדדית".
עד שזה מגיע למצב שבגלל האיומים, שבועיים לאחר הלידה את צריכה לברוח מהבית ולהתחבא במקום לא ידוע.
"כן. כשאתה בתוך הסיפור אתה מתקדם צעד אחרי צעד. אין לך זמן לעצור ולראות את התמונה בשלמותה. ניסיתי לשרוד. התפללתי הרבה לאלוהים. היו לי אז התקפי פאניקה קשים. אנשים הסתכלו עליי ולא הבינו איך אני לא נשברת. חשבו שאני סלע, שאין לי רגשות. אמרו שאני לא אנושית. האמת היא שהייתי מנותקת מכל מה שקרה לי, כמו בתרדמת. לא הבנתי מה עובר עליי".
רבות הדרכים שמובילות לפרסום בארצות הברית. סולימן הלכה, ככל הנראה, בדרך המקורית ביותר. בינואר 2009 היא הדהימה את אמריקה ואת העולם כולו כשילדה שמונה ילדים במכה אחת. שישה בנים ושתי בנות. סולימן הפכה באותו רגע מאישה פרטית להיסטוריה מהלכת. לפי ספר השיאים של גינס, המקרה היחיד בעולם של שמונה ילדים שנולדו והצליחו לשרוד ללא בעיות בריאותיות.
סיפורה של סולימן, כמו לא מעט נסים שאירעו בארצות הברית בשנים האחרונות, הולאם באותם ימים מסיפור אישי לסיפור גבורה לאומי. גבורת הרופאים המיילדים, עליונות הטכנולוגיה המקומית, רוחב לבם של אלפי האזרחים שמיהרו לתרום לה. את הלידה תיארו כלי התקשורת במונחים של מבצע חילוץ משדה קרב. 46 רופאים ואנשי סגל, דווח אז, לקחו חלק בניתוח הקיסרי של סולימן שהתפרס על פני ארבעה חדרי לידה שונים. קודם לכן, נודע עוד, ערכו הרופאים שני מודלים יבשים שנועדו להכין אותם ליום הגורלי.
עשרות צוותי תקשורת התמקמו באותם ימים מחוץ לבית החולים קייזר שבלוס אנג'לס, מלקטים כל שבריר מידע מחדר הלידה ומעבירים בשידור חי למיליוני אמריקאים. "היא נשאה ברחמה 12 קילוגרם של ילדים והיא הייתה ערה כשהיא שמעה לראשונה את הקול היפה ביותר בעולם, קול בכיו של אחד התינוקות", דיווח בהתרגשות כתב מהדורת חדשות הערב של רשת איי-בי-סי.
גם הציבור האמריקאי התמכר לסיפור כמו שרק הוא יודע. צורך את המידע שזרם ללא הפסקה לעורקיו דרך מהדורות חדשות הערב והעיתונים היומיים ועד לעמודי השער של מגזיני הרכילות השונים. הראשון שנולד, סיפרו לו כלי התקשורת, היה בן. אחר כך בת, בן, שוב בת והשאר בנים. הקטן ביותר שקל 850 גרם, הגדול מביניהם 1.6 קילוגרם. שלושה מתוכם התקשו בימים הראשונים לנשום בכוחות עצמם. שום מידע לא היה מיותר אז.
"זה מדהים", אמרה בהתרגשות אחת המיילדות, ד"ר קארן מייפלס, במסיבת עיתונאים מיוחדת שנערכה בבית החולים זמן קצר לאחר הלידה. "האמא הייתה אמיצה בצורה בלתי רגילה, מאוד חזקה". "אנחנו מעודדים אמהות להיניק, ולשמחתי היא מתכוונת לעשות כן," המשיך ד"ר מנדהיר גופטה.
סיפור הנס של סולימן התעצם כשנודע כי לאורך כל חודשי ההיריון נערכו בצוות הרפואי לשבעה תינוקות בלבד. "התינוק השמיני התחבא ברחם", סיפרה מייפלס. "זאת הייתה הפתעה מדהימה. הנה מגיע עוד תינוק, האם כולם מוכנים? ואני שמחה שבסיוע כל הצוות הרפואי, האחיות והרופאים, הצלחנו ליילד את הילד השמיני בלי בעיות".
באותם ימים הייתה סולימן לא פחות מוונדר וומן. חזקה בחודשי ההיריון, אמיצה בצורה בלתי רגילה במהלך הלידה, ערה, נחושה, וחשוב לא פחות, אם למופת. מודל לחיקוי והערצה עבור מיליוני נשים מקומיות שפעם אחר פעם שמעו על האמא הטרייה שלמרות הקשיים הרבים מתכוונת להיניק במקביל לא פחות משמונה תינוקות בני יומם.
היום כבר ברור שמדובר בציפייה בלתי אפשרית עד כדי מגוחכת, אלא שבאותם ימים אף אחד לא רצה לתקוע סיכה בבלון סיפור גבורתה הכמעט לא אנושי של סולימן. "אני חושב שזה בהחלט אפשרי", אמר אז ד"ר גופטה בראיון לתוכנית הבוקר של דיאן סוייר. "אנחנו נעזור לה להיניק ואני שמח שהיא רוצה לעשות כן".
סולימן, מצדה, נכנסה די בקלות לחליפת הגיבורה שתפרו לה בארצות הברית. "אני אעצור את החיים שלי בשבילם", הצהירה בראיון הראשון שערכה פחות משבוע לאחר הלידה, "אני אקבל אותם ללא תנאי, אני אהיה נוכחת בכל רגע בחיים שלהם. אני אחזיק אותם ואהיה איתם. אני לא חושבת שיש הרבה הורים שעושים את זה." סולימן לא עצרה שם. "כל מה שייחלתי לו כל חיי הוא ילדים", השתפכה הסופר-אמא החדשה של ארצות הברית, "רציתי להיות אמא. זה כל מה שרציתי בחיים שלי".
לשאלה מדוע הייתה צריכה 14 ילדים כדי לממש את יצר האמהות שלה, השיבה כי מדובר בחסך שהולך אחורה לשנות ילדותה כבת יחידה. "זה תמיד היה החלום שלי", חשפה, "שתהיה לי משפחה גדולה, משפחה ענקית. כמהתי לחיבור הזה, לקשר הזה שהיה חסר לי כשגדלתי".
והנה לכם תמצית הסיפור האמריקאי מזוקק לכדי אישה אחת בגובה של מטר וחצי. סיפור עלייתה של מי שגדלה כבת יחידה להורים מהמעמד הבינוני שהצליחה להתגבר על הקשיים, יכלה לתלאות החיים, ילדה 14 ילדים בריאים וגידלה משפחה למופת. היום היא כבר נשמעת אחרת.
איזו ילדות הייתה לך?
"הייתי בת יחידה, וגדלתי בבית שלא הציב לי גבולות. אף אחד לא אמר לי כלום. הייתי נושכת ילדים אחרים כל היום, גורמת להם לדמם, וההורים שלי לא עשו כלום. הייתי ילדה היפר-אקטיבית שהלכה לאיבוד בעולם בלי גבולות. אני חושבת היום שההורים שלי ניסו לעשות הכי טוב שהם ידעו".
בגלל זה רצית משפחה גדולה, כפי שאמרת בעבר, כדי לפצות על הילדות.
"אני חושבת שזו אחת הסיבות. בתור ילדה רציתי אהבה, רציתי אחים, רציתי תשומת לב ולא חשבתי אז שאני מקבלת את כל זה. אין ספק שרציתי שתהיה לי משפחה גדולה. אולי לא 14, אבל כן רציתי חמישה, שישה או שבעה ילדים. רציתי משפחה יותר גדולה ממה שהייתה לי בתור ילדה".
אבל כבר היו לך שישה ילדים באותו שלב. למה החלטת לעבור טיפולי הפריה נוספים?
"מה שקרה הוא שנותרו לי ביציות מוקפאות מטיפולי ההפריה הקודמים שעברתי, וכל הזמן הייתי מקבלת מכתבים בדואר מהמקום בו הן נשמרו. אמרו לי שאני צריכה לשלם כסף כדי שימשיכו לשמור לי עליהן, או שישליכו אותן לפח. ובגלל שאני נגד הפלות לא הייתי מוכנה שיזרקו אותן. אז אמרתי, יאללה, ננסה עוד ילד. במקום שש יהיו שבע. אני אמצא עבודה מכניסה, לא תהיה לי בעיה לדאוג להם. בסוף אלוהים צחק עליי. הוא כנראה לא הבין את התפילה שלי, חשב שבמקום שבעה בסך הכל, אני רוצה עוד שבעה ילדים נוספים".
אבל הרי היה לך ברור שברגע שמחדירים לך 12 ביציות הסיכוי גבוה ליותר מילד אחד.
"רציתי אז לנסות עוד ילד אחד. היום אני יודעת שגם זו הייתה טעות. אבל הם כל הזמן שלחו לי את המכתבים בדואר, ואני אמרתי, טוב, ניפטר מזה אחת ולתמיד. ניסינו טיפול הפריה ראשון, לא עבד. ניסינו טיפול שני, גם לא עבד.
"בשלישי הרופא אמר לי שהוא יחדיר לי שש ביציות. אמרתי טוב, גם ככה רוב הסיכויים שזה לא יצליח. ואז, אחרי תחילת הטיפול, הוא אמר שהגוף שלי דחה את הביציות ושהוא מציע שננסה שש נוספות. ואני כולי מטושטשת מהטיפול, והוא מביא לי מסמך לחתום עליו, ואני תחת הרושם שגם ככה השש הראשונות נדחו. בסוף התברר שזו הייתה טעות".
אמרת שגם אחד היה טעות. היית עושה את זה היום שוב?
"אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, אין סיכוי. לא הייתי עושה את זה בשום אופן. היום אני יודעת מה המעשים שלי גרמו לילדים הגדולים שלי. אני חיה כל יום עם רגשות אשם. התקפי החרדה לא עוזבים אותי. אין מצב שהייתי עושה את זה שוב. אנחנו חיים בסיוט. הילדים שלי שונאים עיתונאים, בורחים ממצלמות. אני לא רוצה פרסום ולא תהילה. כל החיים שלי ברחתי מזה".
אמרת פעם שנהגת באנוכיות. את עדיין חושבת כך?
"אני חושבת שמרבית ההורים מביאים ילדים לעולם מסיבות אנוכיות. חלק רוצים עזרה בעבודה, אחרים רוצים להבטיח שהשושלת המשפחתית תמשיך להתקיים, חלק רוצים שיהיה מי שיטפל בהם כשיהיו זקנים. אני חושבת שהייתי אנוכית, אבל שאני לא היחידה. אולי אני היחידה שמודה בזה, אבל יש עוד הרבה הורים אנוכיים".
נהוג לתאר אנשים מסוגה של סולימן כמי שנהנים מ-15 דקות של תהילה. במקרה שלה, מתקבל הרושם, קיבל הביטוי משמעות כמעט פיזית. לא חלפו יומיים לאחר הלידה וקריאות ההתפעלות התחלפו בסימני שאלה. זמן קצר לאחר מכן פינו סימני השאלה את מקומם למאמרי ביקורת נוקבים. מה שזה מכבר תואר כגבורה נשית התחלף בביטויים כמו קלות דעת ורשלנות. יצר האמהות המתפרץ פינה את מקומו לתיאורים על תאוות פרסום בלתי נשלטת.
"מאיפה היא תביא את הכסף?" שאל כתב רשת אי-בי-סי פחות משבוע לאחר הלידה. בהמשך סיפקה הרשת נתונים מספריים, כפי שנלקחו מאתר משרד החקלאות האמריקאי. 9,171 דולר עלות גידול שנתית של תינוק מתחת לגיל שנה. שמונה ילדים, לפי חישוב פשוט, עולים 73,368 דולר בשנה.
ככל שהילדים גדלים, נכתב עוד, עולה עלות הגידול עד שהיא מגיעה ל-10,133 בשנה, כלומר 81,064 דולר לשמונה ילדים בשנה אחת. סך הכל, נכתב עוד, עלות גידול שמונה ילדים מרגע הלידה עד לאחר סיום התיכון צפויה להגיע ל-1.375 מיליון דולר. סכום גבוה בכל קנה מידה, ובמיוחד כשמדובר באם חד-הורית ללא מקור הכנסה קבוע שמסתמכת בעיקר על הכנסתם החודשית של הוריה, שעומדת על 8,000 דולר.
זמן קצר לאחר מכן נחשף גם כי אותם הורים לא ממש מסודרים בעצמם והכריזו כמה חודשים קודם לכן על פשיטת רגל. תוסיפו לכך את ששת הילדים שהיו לסולימן עוד קודם לכן, כלומר 14 בסך הכל, וקרוב לוודאי שקיבלתם מקרה סיעודי קשה במקרה הטוב, ומתכון לאסון בהתהוות במקרה הרע.
סולימן, האישה שכמה ימים קודם לכן כל ארצות הברית החזיקה לה את היד בעת ששהתה בחדר ההתאוששות של מחלקת היולדות, מצאה את עצמה לפתע במגננה. השערות לגבי המניעים שלה התחילו להיזרק לחלל האוויר. שאלות בנוגע לזהות אבי הילדים הציפו את כלי התקשורת. סיפורים על עבר בעייתי ומשפחה מתפרקת כיכבו על עמודי השער של מגזיני הרכילות השונים.
ביקורת גדולה במיוחד הופנתה אז לעברו של רופא בשם מייקל קמראווה, שהיה הרופא האחראי לכל 14 טיפולי ההפריה של סולימן. "כל מי שמפרה שמונה עוברים לאישה אחת צריך להיעצר באשמת רשלנות פושעת", מחה באותם ימים פרופ' ארתור קפלן מאוניברסיטת פנסילבניה. ברקע עמדו מחקרים רבים שהצביעו על כך שלידות של מספר גבוה של ילדים מציבות את העוברים ואת האם בדרגת סיכון גבוהה לנכויות קשות ולעתים קרובות אף למוות.
"אף שבמקרה הזה הכל הסתיים בטוב, צריך לראות את המקרה הזה כהתפתחות שלילית מאוד של טיפולי ההפריה," הוסיף ד"ר ריצ'רד פולסון, ראש המחלקה לטיפולי הפריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. "אמהות שנושאות ברחמן שמונה עוברים מתבקשות באופן קבוע לעבור הפחתה מרצון של מספר העוברים".
מהסיבה הזאת בדיוק, נודע עוד, ממליץ המרכז האמריקאי לטיפולי פוריות על החדרה של לא יותר משני עוברים לנשים מתחת לגיל. 35 במקרים חריגים בלבד, נודע עוד, וכשמדובר בנשים מעל גיל 35, ממליץ המרכז להפרות עד חמישה עוברים במכה אחת, בניסיון להגדיל את סיכויי ההצלחה שעומדים על בין עשרים לשלושים אחוז לכל טיפול. במקרה של סולימן, כפי שנחשף בהמשך, הוחדרו לא פחות מ-12 עוברים.
"אם מישהי במצבה של סולימן מגיעה אלינו ורוצה הפריה של שישה עוברים, מוטלת עלינו החובה להגן עליה ולא לאפשר לה לעשות דברים שהם אינם הגיוניים", הסביר ד"ר דניאל פוטר, ראש מרכז הפוריות האנטינגטון שבדרום קליפורניה. "אני לא רואה שום מצב הגיוני בו רופא יסכים להפרות כל כך הרבה עוברים לאישה מתחת לגיל 35", תקף ארתור ויסוט, רופא פוריות מפלורידה.
אלא שקמראווה, כפי שברור לכולם, הוא רק דמות משנית בעלילה, ומי שממשיכה למשוך את עיקר האש בכל הסיפור היא סולימן עצמה. ככל שחלפו הימים כך התרחבו הסדקים שנפערו בסיפורה האישי. חליפת הגיבורה שתפרו לה נפרמה אז בקצב מהיר.
סולימן אמנם הבטיחה לגדל את הילדים במסירות אין קץ ולא להחסיר מהם דבר, אלא ששבועיים לאחר הלידה נחשף כי עוד קודם ללידה המדוברת הייתה סמוכה על שולחן הממשלה וקיבלה סיוע קבוע של תלושי מזון חודשיים בסך 490 דולר. זאת ועוד, באותם ימים נחשף כי שלושה מששת ילדיה הקודמים של סולימן סובלים מבעיות רפואיות שמזכות אותם בקצבת נכות ממשלתית בסך 600 דולר בחודש.
מי שציפה שהעובדות האחרונות יעוררו את רחמי הציבור האמריקאי, ויגבירו את קצב התרומות דרך אתר האינטרנט המיוחד שפתחה סולימן, התבדה. כשם שאמריקה יודעת להתמסר בקלות לסיפורי גבורה אנושיים כך היא יודעת להתנער במהירות גדולה עוד יותר ממי שנחשד בניצול המערכת, וחשוב לא פחות, ניצול כספי משלם המסים לתועלתו האישית.
המתקפות נגד סולימן הפכו לארסיות יותר ויותר ככל שחלפו הימים. את התרומות וחליפות הילדים החליפו פתאום מכתבי נאצה ואיומים על חייה. המצב הפך לחמור כל כך עד ששבועיים וחצי לאחר הלידה, כששמונת ילדיה עדיין תחת השגחה רפואית צמודה, נאלצה סולימן לקחת את ששת ילדיה האחרים ולהימלט מביתה.
"רוב האיומים תוקפים אותה על כך שהיא מנצלת את המערכת, ומשם הם ממשיכים הלאה", סיפר אז יחצ"ן מטעם המשפחה. שלושה ימים לאחר מכן הודיע אותו יחצן, מייק פרטני, כי נאלץ להתפטר מייצוג המשפחה לאחר שקיבל בעצמו איומים רבים על חייו.
כלי התקשורת האמריקאיים תרמו גם הם את חלקם, עם תחרות פרועה של חישוב עלות גידול ילדיה של סולימן למשלם המסים האמריקאי. הגדיל לעשות עיתון הלוס אנג'לס טיימס הנפוץ שבדק ומצא כמה תעלה לציבור האמריקאי הלידה לבדה.
כמו רשימת קניות בסופרמרקט, כך פירט העיתון את עלות המבצע. 46 אנשי צוות, ארבעה חדרי לידה, שמונה ילדים, ובין שבעה ל-12 שבועות אשפוז בסך הכל עד שחרורם מבית החולים. ואז מגיע החשבון. עלות אשפוז יומית של תינוק בבית החולים, לפי העיתון, עומדת על 1,198 דולר. שמונה ילדים, לפי אותו חישוב, עולים 9,584 דולר ביום.
אם אכן יישארו הילדים בהשגחה של בית החולים במשך 12 שבועות, כפי שהעריכו אז הרופאים, צפויה עלות אשפוזם לעמוד על 805,056 דולר בסך הכל. הכל, כמובן, על חשבון משלם המסים. תוסיפו לכך את עלות הלידה עצמה והרי לכם כותרות על "שמונת הילדים שיעלו לכם מיליוני דולרים". לא עוד משפחה למופת כי אם נוכלות עסקית. לא סיפורם של שמונה ילדים בריאים אלא זה של מסחטת כספים בת שמונה ראשים.
התקשורת לא עצרה שם. כששלושה שבועות לאחר הלידה נלכדה סולימן בעדשות המצלמה כשהיא בוחנת מוצרים בחנות משחקי וידאו מקומית, ניצלו כלי התקשורת את ההזדמנות לנגח אותה פעם נוספת. "האוקטומאם יוצאת למסע קניות של משחקי וידאו", כתב הדיילי ניוז בכותרת הידיעה. "האם כך היא מבזבזת את התרומות שזורמות אליה? איך היא בדיוק מתכוונת לשלם על המוצרים החדשים?" נכתב בהמשך, כשהעיתון מזכיר לקוראיו כי מדובר במי שמקבלת תלושי מזון מהמדינה, כלומר חיה על חשבון משלם המסים.
במקביל נחשפו עוד ועוד פרטים מעברה. היא הייתה נשואה ארבע שנים בטרם התגרשה כשהיא בת 22 בלבד. היא בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת קליפורניה בהתפתחות ילדים ובני נוער, ובעבר הספיקה לעבוד במוסד לחולי נפש, אותו עזבה בשנת 1999 לאחר שנפגעה במהומות אלימות שפרצו במקום ושבעקבותיהן קיבלה פיצויים בסך 165 אלף דולר.
אלא שהפרטים העסיסיים באמת היו אלה שתיארו אותה כרודפת פרסום, שכמה חודשים בלבד לפני לידת שמונת ילדיה עברה ניתוח פלסטי למילוי השפתיים. סולימן אמנם הכחישה את הדיווחים, אלא שבתקשורת הצביעו על הניסיון הכמעט חולני שלה להידמות לשחקנית המפורסמת אנג'לינה ג'ולי ותיארו בהרחבה את תאוות הפרסום הבלתי נשלטת שלה.
"לאישה הזאת לא אכפת מהילדים", סיפרה חודשיים לאחר הלידה מי שבמשך שבוע עבדה כמטפלת בביתה של סולימן, בחורה צעירה בשם לינדה ווסט קונפורטי בתוכניתו המצליחה של ד"ר פיל, "היא עושה את כל זה בשביל הפפראצי, בשביל התקשורת. הייתי שם במשך שבוע. הייתי העיניים, האוזניים והפה של הילדים הקטנים האלה".
"נאדיה האכילה אותם רק כשצוות צילום היה בבית. זאת הייתה הפעם היחידה שהיא התנדבה להאכיל את אחד הילדים שלה. באחד המקרים כשהתקשורת הייתה שם היא סיימה להאכיל את הילד, נתנה אותו לי, לא החליפה חיתול, לא כלום, יצאה מהחדר ולא חזרה הביתה במשך 12 שעות".
לכך הצטרפו אין ספור דיווחים על ניסיונה של סולימן למכור את סיפורה האישי לכל המרבה במחיר. הסכומים הראשונים דיברו על דרישה בגובה שני מיליון דולר לזכויות על חייה. לאחר מכן הגיעו דיווחים על חוזה עם חברת הפקות אירופית בשם Eyework, לפיו יקבלו 14 ילדיה של סולימן 250 אלף דולר עבור חודשיים וחצי של צילומים.
ידיעות נוספות דיברו על סדרת ריאלטי בכיכובה, עבורה דרשה מיליון דולר, ביוגרפיה שכתבה, וששום הוצאה לא הסכימה לפרסם, וצילום אחד מפורסם במיוחד שלה בבגד ים על עמוד השער של מגזין הרכילות Star, עבורו קיבלה מאה אלף דולר.
מי עזר לך להתמודד עם כל ההמולה בחודשים הראשונים?
"אחרי הלידה אשת יחסי הציבור של בית החולים הביאה לי רשימה של סוכנים ואנשי מקצוע ואמרה לי לבחור עם מי אני רוצה לעבוד. בסופו של דבר מצאתי שני פרופסורים שנראו לי הגונים. הם היו אמורים לעבור על ההצעות שקיבלתי, לעזור לי להחליט למי להתראיין, לראות איך אני יכולה לחסוך מספיק כסף בשביל הילדים. בסוף התברר שהם רק ניסו לנצל אותי. הם ניסו לשכנע אותי לפתוח חשבון בנק משותף, מכרו לי כל מיני סיפורים. בסוף אחד מהם גנב ממני חמישים אלף דולר".
מה לגבי ההורים?
סולימן מנענעת בראשה לשלילה. "ההורים שלי לא עזרו. כשהייתי בבית החולים אמא שלי נתנה לצלמים להיכנס אליה הביתה, הוציאה את כל התמונות שלי ונתנה להם לצלם מה שהם רוצים בלי לשאול אותי, כולל את שאר הילדים שלי, שהיו אצלה בזמן שהייתי מאושפזת. היא קיבלה עבור זה 150 אלף דולר ולא נתנה לי אפילו דולר אחד מכל זה. אמא שלי לא עזרה לי בכלל. גם אבא שלי עשה בהתחלה לא מעט ראיונות בשביל כסף, אבל אני נותנת לו קרדיט על כך שבהמשך לפחות הוא כן ניסה לעזור לי".
היא יורה משפטים בצרורות. מדברת בתנועות ידיים חדות, קופצת מנושא לנושא, ולא פעם הקשר בין אחרית המשפט לראשיתו מקרי בהחלט. יש לה צחוק מתגלגל שנקטע בפתאומיות והבעות פנים שנעות בקיצוניות. היא מעידה על עצמה שהיא היפר-אקטיבית, וזה ברור כבר מהרגע הראשון של הפגישה שלנו. אולי הייתה כך תמיד, ואולי מדובר בתוצאה של שנתיים ושלושה חודשים של מרדף מתמיד אחר 14 ילדים.
מה שבטוח הוא שאישה עם קצב התנהלות רגיל לא הייתה מסוגלת להסתדר שבוע עם מה שהוא שגרת חייה של סולימן כבר למעלה משנתיים. העזרה היחידה שיש לה היא מטפלת שמגיעה בימים שני עד שישי בשש בבוקר ונשארת עד חמש בערב אלא שהיא, כפי שמסבירה סולימן, מטפלת בעיקר באיידן בן השש, שסובל מאוטיזם ונשאר כל היום בבית.
השכנים מספרים על תקופה לא קלה שעברה על השכונה בחודשים הראשונים שלאחר הלידה. המולת התקשורת ועשרות הצלמים שהתמקמו מחוץ לפתח ביתה של סולימן הפרו את השלווה החשובה כל כך למי שברחו מהעיר הגדולה בתקווה למצוא קצת שקט. קשה שלא לשים לב לכך שהבית היחיד באזור שמוגן מאחורי גדר ברזל גבוהה ושער אלקטרוני הוא הבית הצמוד לביתה של סולימן, הראשון בקו האש של עשרות הצלמים שהמתינו לה במשך ימים רבים מחוץ לבית.
איך נראה היום שלך?
"אני קמה בשש בבוקר כשהמטפלת של הבן האוטיסט שלי, איידן, מגיעה אלינו ומעירה אותי. לוקח לי שעה בערך להעיר את כל הילדים. אני עולה ויורדת עד שהם קמים. בלילה, לפני שהם הולכים לישון, אני רוחצת את כולם ביחד ומלבישה אותם בבגדים שהם ילכו איתם למחרת לגן, כך שבבוקר אני לא צריכה להלביש אותם פעם נוספת. אני מחליפה להם חיתול ושמה אותם באוטו. הם לוקחים איתם את האוכל לדרך. ביצים, פנקייקס, הם אוכלים בדרך לבית ספר".
"איידן נשאר בבית עם המטפלת. הילד הגדול, בן תשע, הולך לבית ספר נפרד. למזלי, אבא שלי לוקח אותו כל יום באוטו שלו. אני לוקחת את כל ה-12 האחרים. אחר כך, אחרי שאני מורידה אותם בסביבות תשע, אני מתפנה לכל מיני סידורים. או שאני בפגישות או בראיונות לכלי התקשורת או שאני בחדר כושר. אני מתאמנת שלוש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. אני רוצה להוציא תעודה של מאמנת כושר".
"כל החיים הייתי חזקה. בדרך כלל נשים עם תאומים נמצאות במנוחה בחודשים האחרונים להיריון. אני הייתי עם שמונה ילדים ולא הייתי במיטה אפילו יום אחד עד הלידה. אנשים לא מאמינים איך עשיתי את זה. בשלוש אני הולכת להביא את הילדים, חוזרת הביתה בסביבות ארבע, מאכילה את כולם במקביל, אחר כך רוחצת אותם ביחד ומשכיבה אותם לישון לא אחרי שמונה בערב. העוזרת שלי נמצאת פה משני עד שישי והולכת בשעה חמש בערב. רוב הזמן היא עם איידן".
כמה כסף בחודש צריכה אם חד הורית ל-14 ילדים?
"הייתי אומרת שעשרת אלפים דולר בקלות. אוכל זה בין שלושת אלפים לארבעת אלפים דולר בחודש. משכנתא עוד שלושת אלפים דולר. חשבונות חשמל וכו' עוד אלף. מטפלת, אלף חמש מאות בחודש. דלק, ארבע מאות דולר בקלות. חיתולים, לא פחות מאלף. תוסיף לזה חוג כדורסל לילד וחוג ריקוד לילדה".
מאיפה מביאים את הכסף?
"בגלל המפלצת שעשו ממני בתקשורת אין שום סיכוי שאוכל למצוא עבודה טובה. אם רק היו נותנים לי לפרסם חלב או חדר כושר, הייתי יכולה להיות כל כך טובה בזה, אבל אף אחד לא רוצה לתת לי הזדמנות. המצב עכשיו קשה, בגלל זה אני כותבת את הספר ומקווה שמישהו יקנה את הסרט התיעודי. יש מגעים עם כל מיני ערוצים. בנוסף יש כל מיני אירועים שמזמינים אותי אליהם. לא מזמן הזמינו אותי לאירוע מיוחד של ספר השיאים של גינס שנערך באיטליה. הייתי שם יומיים עבורם קיבלתי עשרים אלף דולר".
והיה גם הצילום בבגד ים שעשית למגזין "סטאר" עבור מאה אלף דולר.
"כן. זה מאד מביך ודוחה אותי. אני לא אוהבת את זה. אני רוצה להשפיע על אנשים דרך שיחות, אני טובה עם אנשים וחשוב לי שהקול שלי יישמע. אני רוצה לעבוד עם בני נוער. התחלתי תואר שני בייעוץ. אני נגעלת מעצמי שהסכמתי לעשות את זה, אבל הם היו מוכנים לשלם לי מאה אלף דולר".
סולימן חייבת לקטוע את הראיון וללכת להביא את הילדים. היא רצה ברחבי הבית אחוזת טירוף, יוצאת ונכנסת מחדרים במהירות. אורזת שקיות עם צידה לדרך, מכינה תיק עם חיתולים, בקבוקי מים, תיק אישי, לא שוכחת את הפלאפון. שום דבר חריג מבחינתה. אני שואל אותה אם היא צריכה עזרה, היא לא מבינה למה אני שואל.
אם הצורך הוא אבי ההמצאה, אז 14 ילדים הם ככל הנראה אבות היעילות. היא מתקתקת אותם כמו מכונה משומנת. רוחצת את כולם באמבטיה גדולה במיוחד, מלבישה אותם בפיג'מה שהיא גם הבגדים לגן. ארוחת בוקר הם אוכלים באוטו בדרך לבית ספר, ארוחת צהריים באותו אוטו בדרך הביתה. ארוחת ערב היא מגישה על הרצפה של אחד החדרים, וידאו של אלמו ברקע בזמן שהם באים אליה אחד-אחד ופותחים את הפה.
בסופו של דבר היא יוצאת מהבית כשבידה שקיות גדולות עמוסות בקוביות אבטיח, אשכולות ענבים, תותים, תפוחים, שלושה בקבוקי מים מינרליים וסנדוויץ' חמאת בוטנים וריבה לילד הגדול. שעה לאחר מכן עושה רכב הוואן הלבן את דרכו בחזרה לחנייה שבפתח ביתה. העוזרת יוצאת החוצה ומסייעת לה לפרוק את הילדים כמו שפורקים סחורה. "זהירות, אבטיח נופל", סולימן מזהירה את העוזרת שפותחת את דלת הוואן ורואה איך קוביות האבטיח נופלות על הרצפה. תחילה הן פורקות את הילדים הגדולים. קאליסה בת הארבע מתעכבת לרגע ברחבה שמחוץ לבית.
"להיכנס פנימה מיד", צועקת עליה סולימן ומושכת אותה לתוך הבית. זכר לימים בהם צלמי פפראצי ארבו לה באותו מקום ממש. "תחממי את העוף והאורז", היא צועקת במקביל למטפלת. אחר כך היא מוציאה החוצה את שמונת הילדים הקטנים בשתי קבוצות של ארבע כל פעם. קאליסה וג'ושוע בן השבע פותחים את הגדר שחוסמת את המדרגות לקומה השנייה ועולים למעלה. שמונת הקטנים נשארים בקומה למטה.
סולימן מנסה לארגן אותם לתמונה משותפת על הספה. חצי שעה היא רודפת אחרי כולם. מניחה שלושה ילדים על הספה, מצווה עליהם לא לזוז, רצה להביא עוד שניים, חוזרת ומגלה ששניים מהשלושה כבר לא שם. פתאום לא מוצאים את ג'ושוע בן השש.
"ג'י ג'י, תצעק הלו", סולימן צועקת ומתחילה להסתובב בבית בהיסטריה, "ג'י ג'י, תצעק הלו", היא קוראת לעברו עוד פעם. בסוף הוא עונה. עכשיו צריך לדאוג שכל השמונה יישבו ביחד על הספה. חמישה מחכים. פתאום היא קולטת את מקאי דוחף את הראש לתור התנור הכבוי. "מקאי היה הילד השמיני שאף אחד לא ידע על קיומו עד הלידה", היא אומרת. "מה שמצחיק הוא שבסוף הוא יצא הילד הכי שמן, ודווקא אותו לא יכלו לראות בטיפולים".
בסוף מצליחים לארגן את כל השמונה ביחד. אלא שאז מאליה נושכת את אחד הילדים שפורץ בבכי. "גם אני הייתי נושכת ילדים כל הזמן, הם בדיוק כמוני", סולימן אומרת ומנסה להשתלט על המצב שלאט-לאט יוצא משליטה. הבכי מתפשט בחלל החדר. פתאום כבר שני ילדים בוכים, שלישי יורד מהספה, רביעי קופץ לבריכת כדורים ולא רוצה לחזור.
"הם כבר אכלו באוטו", היא מדגישה פעם אחר פעם בהתנצלות. "יש גם בשר טחון בתוך האורז", חשוב לה שאני אדע. "אבל הם לא רעבים כי הם כבר אכלו", היא אומרת שוב.
איזה ציון היית נותנת לעצמך בתור אמא?
"לפעמים מצוין, לפעמים בינוני, לפעמים נכשל. אני חושבת שאין הורה שלא שואל את עצמו כל היום אם הוא הורה טוב או לא. זה משתנה אצלי מיום ליום".
את חושבת שהילדים שלך מקבלים את מה שילדים צריכים?
"אני עושה בשביל הילדים שלי הכל. את כל החיים אני נותנת להם. אני מכירה זוג הורים שיש להם שני ילדים והם לא נותנים להם מספיק. אני יודעת מה אני עושה בשבילם. אני לא מדברת בטלפון במהלך היום, אין לי חיי חברה, לא מסיבות, לא דייטים. החיים שלי סובבים כולם סביב הילדים. אם היו לי חיי חברה אולי הייתי מרגישה רע עם עצמי, אבל אני יודעת שאני עושה הכל בשבילם, ולפעמים זה יותר ממה שהורים לשני ילדים עושים בשביל הילדים שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם