כיפה עם פרופורציות
ההצלחה של "כיפת ברזל" מרשימה, אבל מי שרוצה הגנה מלאה עם יכולת הרתעה, יצטרך לשלם הרבה יותר מכסף בלבד
יהיו גם טילים לטווח בינוני שחימושם כבד יותר, וכמה עשרות טילי סקאד הנושאים ראש נפץ במשקל של קצת פחות מטונה. בסך הכל, סיכם האיש את התחזית העגומה, יוטלו לשטחנו ביום הזה, שכמוהו עוד לא היה בתולדות מלחמות ישראל, חומר נפץ בשיעור של כמה עשרות טונות, הרוב המכריע באמצעי שיגור לא מדויקים.
והנה מה שתטיל ישראל על האויב בתגובה - נגביל את העניין רק לחיל האוויר: כאלף גיחות של כלי טיס, הנושאים יחד יותר מאלף טונות של חומר נפץ, ומסוגלים לתקוף אלפי מטרות בחימוש מונחה מדויק. עוצמה כזו אמורה גם לקצר את אורך המלחמה ולהגביל את הירי לשטח ישראל.
תגידו בצדק שהחשבון הזה מעוות. מספיק טיל אחד במשקל טונה, שפוגע בבניין מגורים רב קומות, מספיקה קטיושה שפוגעת במתקן חיוני או במצבור של חומרים מסוכנים, כדי לייצר נזק עצום. נכון, אבל הוא מובא כאן כדי לנסות לייצר פרופורציות ל"כיפת ברזל" ולשאר האלמנטים של מערכת ההגנה הרב שכבתית.
אחרי השבוע שעבר, שבו הפכה סוללת ה"כיפה" לאתר עלייה לרגל, ואחרי אישור ארבע סוללות נוספות השבוע, חשוב לעצור לרגע לדיון על פרופורציות. מדובר בהחלטות שיקבעו את הפרופיל הביטחוני של ישראל להרבה שנים, ואולי גם את עתידה המדיני.
קצת צדק היסטורי. עמיר פרץ התגאה השבוע בכך שהוא, כשר ביטחון, החליט על פיתוח "כיפת ברזל", ואף התנהג כמי שרשם פטנט על המונח. פרץ, שהכריז על מועמדותו (הראויה מאוד) לראשות מפלגת העבודה, השתמש בו שוב לאחרונה כשאמר כי דרושה "כיפת ברזל חברתית".
מה לעשות שתחילת הפיתוח של "כיפת ברזל" קדמה לימיו של פרץ. למעשה, כמו דברים רבים בישראל, אף שר לא ממש החליט עליה. דוח מבקר המדינה בעניין קובע במפורש שמרכז פיתוח אמצעי לחימה(מפא"ת) החל בתהליך כבר באוגוסט 2005, ביוזמתו של מי שהיה ראש המו"פ במפא"ת, תת-אלוף דני גולד.
המבקר אף תקף את גולד על כך שפעל ללא אפיון מבצעי של צה"ל - בעיקר מפני שצה"ל כלל לא רצה במערכת. שר הביטחון היה שאול מופז, והחלטתו התבטאה בכך שלא עצר את גולד.
אחר כך, בשל התנגדות הצבא, הוקמה "ועדת נגל" שבחנה את
הסיפור הזה הוא יותר ממלחמה על קרדיט. הוא מעיד שאופיים של השחקנים במערכת הביטחונית ושל מערכות היחסים ביניהם לא השתנה עם השנים. צה"ל, המתגאה היום בצדק בקליטה המהירה של "כיפת ברזל", ממשיך לראות את עיקר תפקידו בהתקפה. גופי הפיתוח מוליכים דברים פעמים רבות על דעת עצמם, ומשרד הביטחון מתווה מדיניות במה שהוא מאפשר, ולא במסגרת של תפיסה כוללת. אחר כך, כשנוצרת תדמית של הצלחה, כולם רצים עם המספריים לגזור את הסרט.
זה חשוב, מפני שסיפור מערכת ההגנה הרב שכבתית רק מתחיל. היום מדברים על כך שבסופו של דבר יהיו כ-20 סוללות של "כיפת ברזל". במקביל, אמור להתקדם פיתוח "שרביט קסמים", המערכת ליירוט טילים לטווח בינוני, שמכפלת הכמות שלהם שנמצאת בידיהם של סוריה וחיזבאללה, בגודל המטען והדיוק המשתפר שלו, הופכת אותם לסכנה האמיתית בתחום הקונבנציונלי.
ה"חץ" בדרכו לשלב הבא, שיכונה בשם אחר. גורם בכיר מאוד העריך השבוע את העלות הכוללת של ההתמגנות הזו בשבעה מיליארד דולר. אם נוסיף לכך את המקדם הקבוע, שהרי אין מערכת נשק שמגיעה בזמן ובעלות שהוערכו תחילה, מדובר בכמעט שנה שלמה של תקציב הביטחון המקומי או שנתיים וחצי של כל הסיוע מארצות הברית.
מה כל זה יקנה לנו? טוב ששאלתם. "כיפת ברזל" הצליחה בשבוע שעבר ליירט את המטרה בשמונה מתוך תשעה שיגורים שלה לכיוון רקטות חמאס. במקרה התשיעי שינתה הרקטה מסלול קודם להגעת הטיל המיירט ("טמיר") אליה, כנראה בגלל שהייתה לא תקנית.
אני לא נכנס לחישוב הכספי של עלות יירוט כזה. יש צדק רב בטענה שלא רק שאין מחיר לחיי אדם, אלא שגם אם רקטה אחת הייתה פוגעת במטרה רגישה ומקפחת חיי אדם, הייתה ישראל עלולה להיגרר למשהו שאינה רוצה בו, ועלותו בכל המובנים יקרה בהרבה.
אבל כמות ה"טמירים" קטנה בהרבה מיכולת השיגור אפילו של אויב כמו חמאס, שלא לדבר על חיזבאללה או סוריה. וחשוב לזכור, בכל יירוט משוגרים שני "טמירים" לכיוון המטרה. גם בהנחת דיוק מרבי של המכ"ם, שימנע שיגור אל מטרה העומדת ממילא ליפול בשטח פתוח, מדובר במשאב במחסור. המטחים שעלול חיזבאללה לירות יהיו צפופים בהרבה מהירי הספורדי של חמאס, ויעמידו את המערכת במבחן קשה פי כמה.
אם כך, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: בעימות גדול, הרבדים התחתונים של מערכת ההגנה - כיפת ברזל ושרביט קסמים - יספקו הגנה מסוימת, מוגבלת בהכרח, מפני פגיעה בעורף המאוכלס (החץ הוא סיפור אחר, כי אין מחיר לטיל אחד עם מטען לא קונבנציונלי שייורט על ידו). השאר יוכרע על ידי הסטטיסטיקה, וקור הרוח של העורף.
לא נורא, אתם אומרים, טוב מענה חלקי מהיעדר מענה בכלל. נכון, אבל כאן נכנסת המתמטיקה של הביטחון. המשאבים, בניגוד למה שנדמה, הם סופיים. מי שישקיע שנת תקציב במענה החלקי של מערכת הגנה רב שכבתית, צריך להראות מאיפה הוא מביא כסף למענה המלא, האמור גם לכלול הרתעה ויכולת הכרעה.
לא נוכל, אומר ברק, לממן את כל זה בעצמנו. מתישהו נצטרך לפנות למקום היחיד שבו מוכנים לממן את ביטחוננו, ו-200 מיליון הדולר שאמורה ארצות הברית להשקיע בארבע הסוללות הבאות של "כיפת ברזל", הם רק ההתחלה.
מי שירצה מיליארדים יצטרך להיות קשוב למה שרוצים בוושינגטון. לכן, כדאי להוסיף לעלות של "כיפת ברזל" ושל הביטחון בכלל, את מחיר הגישור על הסדק ההולך ומתרחב בין ממשל אובמה ובין ממשלת ישראל הנוכחית, ומדיניות ישראל בשטחים. מי שרוצה כיפת ביטחון, יצטרך לשלם במטבע הרבה יותר קשה מאשר כסף בלבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם